להציב מול הימין חלופה סוציאליסטית
מאמר שפורסם במקור ב"הארץ" 10.8.2018
משבר הליברליזם, בעולם ובישראל, הוא עמוק ואמיתי. אבל כמו כל משבר – הוא נושא בחובו סכנות (גדולות) וגם אפשרויות (אמיתיות).
מתקפת הימין מיטיבה לחישוף את חולשות הממסד הליברלי. ואלה רבות וקשות: הקצנה של אי- שוויון כלכלי, עיוורון לבעיות חברתיות, התנשאות על אנשים פשוטים. אבל – וזה אבל גדול מאד – ההתקפה הזו על הממסד הליברלי לא באה כדי להציע במקומו משהו טוב יותר, שוויוני יותר – אלא כדי להחליף אותו במשהו גרוע יותר.
בארה"ב הובילה המתקפה על האליטות הליברליות לעליית ממשל שמטפח בקיצוניות את האליטה הבעייתית מכולן, זו של בעלי ההון הגדולים. כמו אצל הפאשיסטים במאה ה-20, רטוריקה דמגוגית נגד בעלי ההון משמשת לכינון שלטון ידידותי להם במיוחד.
הימין הפופוליסטי יודע לזהות בעייתיות שהממסד הליברלי מתעלם ממנה. ואכן, יש מה הרבה לבקר בדמוקרטיה הליברלית. פעם כתבתי בעניין זה מאמר בכותרת "אבל מהי דמוקרטיה בעולמה של פועלת טכסטיל?" זו שאלה חשובה בשתי רמות: ברמה המהותית – דמוקרטיה שאיננה רלבנטית לפועלות במצפה רמון או בסכנין היא חלקית וחסרה. ברמה הפוליטית – דמוקרטיה כזו היא גם חלשה כי אלה שהיא איננה משמעותית בחייהם גם לא יחלצו להגן עליה מפני התקפות.
אבל הביקורת על חסרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית לא צריכה להוביל לוויתור עליה לטובת אוטוריטאריות דכאנית. לפני מאה שנה כתבה המהפכנית רוזה לוקסמבורג ביקורת מדויקת על הפגיעה בחירויות הפוליטיות במהפכה הרוסית (שהייתה אז בת פחות משנה): "תמיד חשפנו את הגרעין המר של אי-השוויון ואי-החופש הסוציאלי מתחת לקליפה המתוקה של השוויון והחופש הרשמי – לא כדי לפסול את זה, כי אם כדי לעורר את מעמד העובדים לא להסתפק בקליפה, אלא … [לכונן] דמוקרטיה סוציאליסטית במקומה של הדמוקרטיה הבורגנית, אך לא לבטל כל דמוקרטיה שהיא."
ביקורת על חולשות הליברליזם לא צריכה להוביל להצטרפות למתקפה מימין על הדמוקרטיה. ומצד שני, אי אפשר להתגונן מפני מתקפת הימין תוך התבצרות בעמדות המכשילות של הממסד הליברלי.
איך נכון לפעול? דוגמה טובה אפשר למצוא בסיבוב האחרון של המאבק נגד גירוש מבקשי המקלט. במקום לחזור על הסתפקות בעמדה ליברלית של הגנה על מבקשי המקלט מפני חורשי רעתם (עם נטייה לתייג את תושבי דרום תל-אביב בצד השני של המתרס) – התנהל הפעם מאבק אחר. יוזמת "דרום תל אביב נגד הגירוש" לא רק נמנעה מנפילה למלכודת ההתנשאות על תושבי דרום תל אביב אלא, בדיוק להיפך, לקחה את המצוקה האמיתית בשכונות כנקודת המוצא למערכה שסימנה כאויביה לא את מבקשי המקלט אלא את צמרת השלטון, האחראית האמיתית להפקרתן. זיהוי הבעיה הוביל לא להצטרפות לקמפיין השנאה של השלטון אלא להתנגדות אפקטיבית לו, התנגדות שלרגעים הצליחה לשמוט את הקרקע מתחתיו.
פוליטיקה כזו דרושה לנו גם במאבקים אחרים. לא ניכור מהעם ולא התנשאות עליו – מצד אחד. לא היגררות אחרי הימין – מצד שני. פוליטיקה כזו, של התנגדות לימין לא מפוזיציה של ממסד ליברלי אלא מעמדות של שמאל סוציאליסטי, מצליחה בעולם. לאחרונה זכה השמאל במקסיקו בניצחון דרמטי. שמאל סוציאליסטי חדש מצליח להגיע להישגים מרשימים גם במערב (סנדרס בארה"ב, קורבין בבריטניה, מלנשון בצרפת, תנועת פודמוס בספרד).
השמאל הזה מצליח במיוחד בקרב צעירים. בבחירות בבריטניה, תמכו בו שני שלישים מהמצביעים מתחת לגיל 30. עצרות סנדרס באצטדיוני ארה"ב מלאות בצעירים. צעירי המאה ה-21 פונים לאפשרויות הרדיקליות כי כשהם יוצאים לחיים, הם רואים את שקריות ההבטחה "העולם יהיה פתוח בפניך, אם רק תעשה את מה שהחברה דורשת ממך": הם נכנסים לשוק עבודה של תעסוקה ארעית, קשה להם לממן שכר דירה, השירותים החברתיים מופרטים ויקרים, אין ביטחון ואין יציבות. להבדיל מהדור הקודם, לא מובטחים להם חיים יותר טובים מאשר להוריהם. להיפך. לכן, לא פלא שהניו-יורק טיימס הקדיש כתבת שער לתמיכה בסוציאליזם בקרב צעירי ארה"ב.
גם בארץ, ניסיונות לתת תשובות סוציאליסטיות זכו בתמיכה גדולה בקרב צעירים. השנה נציין עשור להצלחת תנועת "עיר לכולנו", שאתגרה את שלטונו של רון חולדאי בתל-אביב-יפו, תנועה שהייתה לי הזכות לקחת בה חלק. בבחירות לראשות העירייה, זכינו ברוב ניכר בקרב הצעירים. צעירים הובילו ובלטו גם במחאה החברתית, שלוש שנים מאוחר יותר.
אבל בישראל אלה מקרים יוצאי דופן, משום שבגדול – חסרה כאן תנועה סוציאליסטית רחבה, כמו אלה שמצליחות בארצות אחרות. השמאל כאן נוטה להצטמצם בפוליטיקה ליברלית של הגנה על זכויות אדם ובשאלות מדיניות, אזרחיות ותרבותיות.
שמאל נטול סוציאליזם הוא שמאל שאזוק בשלשלאות, שלעולם לא יצליח להתקדם מעבר לנקודה מסוימת. שמאל יצליח אם ידע לדבר לעובדים, לעניים, לקשישים ולנכים, אם יציע פתרונות לשכבות הביניים הנשחקות. פתרונות סוציאליסטיים נחוצים גם בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, אצל ציבורים וקהילות שהשלטון לגמרי עיוור אליהן.
זו איננה הצעה להחליף חד-ממדיות אחת באחרת. מול הזנחת הנושאים החברתיים, לא נכון להציב הפקרה של הנושאים המדיניים או האזרחיים. שאלות המלחמה והכיבוש אינן השאלות היחידות שבפנינו, אבל הן שאלות חשובות ביותר. כל ניסיון לדלג מעליהן – נועד לכישלון. אבל גם בהתייחסות להן חיונית נקודת מוצא סוציאליסטית. למלחמות, לכיבוש ולהתנחלויות יש מחיר חברתי וכלכלי, ואילו לשלום תהיינה תועלות גדולות. פוליטיקה סוציאליסטית בישראל לא יכולה לנתק בין הממד החברתי של המציאות לבין הממדים הלאומיים והעדתיים שלה.
נוכח משבר הליברליזם נדרשת דווקא הליכה שמאלה. למלא את הריק שנוצר בתנועה סוציאליסטית שתציג חלופה כוללת לשלטון ולמדיניותו.