הספר "גלובליזציה", שיצא לאור בשנת 2007, על בסיס הרצאותי באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל ב- 2005-2006, הוא ביטוי עדכני של השקפת העולם שלי. בחרתי להביא כאן כלשונו את פרק הסיום של הספר:
פרק יב – האמנם משחק יחיד בעיר? האם עולם אחר אפשרי?
כפי שהראיתי בפרקים הקודמים, הגלובליזציה התאגידית מייצרת בעיות רבות, ודרכה להתמודד עמן היא באמצעות גידול כלכלי חסר מעצורים. ההבטחה הראשית של הגלובליזציה העכשווית היא המשך הגידול הכלכלי: אנו מתבקשים לצרוך יותר ולקנות יותר כדי לייצר יותר, והכול כדי שבסופו של דבר אפשר יהיה להרוויח יותר. נכון שהרווחים מתרכזים בקודקוד הפירמידה, אבל תומכי השיטה טוענים שמשם מטפטף משהו לכולנו, ולכן כולנו שותפים.
בפרקים הקודמים הראיתי שהטפטוף אינו אלא מיתוס. אנו אכן מייצרים יותר וגם צורכים יותר; אכן, יש יותר רווחים; אבל הם נותרים בעיקרם בידי מיעוט. הטיפות מלמעלה בוודאי אינן מגיעות למאות מיליוני בני-אדם השקועים בעוני מנוול. אי-השוויון הכלכלי דווקא הולך ומעמיק, ועמו מקצינים גם המתחים החברתיים.
חמור לא פחות – הגידול הכלכלי מכוון רק לצורכי רווח. כאמור, אין בו כל התחשבות ביכולות ההכלה הגדולות אבל המוגבלות בסופו של דבר של הכוכב הכחול שלנו. לניגודים הפנימיים בתוך החברה האנושית מצטרף, ונעשה חשוב יותר מיום ליום, הניגוד בין מערכת כלכלית המבוססת על גידול ללא מעצורים, לבין המערכת האקולוגית הסגורה, שרק בתוכה ורק עליה הכלכלה שלנו יכולה בכלל להתקיים.
הגידול למטרות רווח, על כן, איננו הפתרון אלה הבעיה. האם קיימת לו חלופה?
החלופה שפותחה בחשיבה הסביבתית-חברתית הביקורתית של השנים האחרונות ידועה בשם קיימוּת, Sustainability. ראשיתה של חשיבת הקיימות במושג "פיתוח בר-קיימא" או פיתוח מקיים, שנולד בשנת 1987. מאז זכה המושג הזה להיכלל בהחלטות בין-לאומיות רבות, בין היתר בסיכומי ועידות כדור הארץ שהתקיימו בריו דה ז'נירו בשנת 1992 וביוהנסבורג בשנת 2002. פיתוח בר-קיימא הוא מושג חשוב, שאִפשר להתקדם אל מעבר לדיכוטומיה הפשטנית של שימור מול פיתוח – שאפיינה את הביקורת הסביבתית המוקדמת – ולהציב במקומה את שאלת טיבו של הפיתוח. ובכל זאת, ההגדרה המקובלת של המושג הזה מגבילה אותו מאוד. מקובל להגדיר פיתוח בר-קיימא כ"פיתוח העונה לצורכי הדור הנוכחי שלא על חשבון יכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם". ההגדרה המקובלת הזו ממוקדת בצדק בין-דורי, ביחסים שבין הדור שלנו לבין הדורות הבאים. בדיוק העמעום הזה של סוגיות הצדק התוך-דורי הוא שתרם ליכולתו של המושג פיתוח בר-קיימא להתקבל באופן רחב. אבל מצד שני גרם העמעום הזה גם להקהיית האקטואליות של הרעיון כולו, ועמה לתחושה שהוא אינו יותר מאשר כותרת נוספת למדיניות של המשך עסקים כרגיל.
קיימוּת היא תפיסה רדיקלית יותר. היא שוללת את רעיון הגידול לשם רווח, גרעין הגלובליזציה התאגידית, אבל היא שוללת אותו לא כדי להציע חזרה אחורה אל המערות או לחיים על העצים; קיימות היא תפיסה אחרת של קִדמה, מודל פיתוח אחר, המשקלל כלכלה, חברה וסביבה. קיימות אינה מתיימרת להציע גידול כלכלי מהיר יותר מאשר הקפיטליזם, אלא צמיחה נכונה ומאוזנת יותר. היא מציעה פרידה מתרבות ה"השתמש וזרוק", מעולם שבו המוצרים מתוכננים מראש לאורך חיים מצומצם וקצר מאוד, מעולם שבו כבר לא מתקנים אלא רק מחליפים בחדש.
במקום המרוץ המטורף במעלה המדרגות היורדות של ייצור, צרכנות ופסולת, קיימוּת משמעה שימוש יעיל ונכון במשאבי הסביבה, ייצור מה שבאמת אפשר וצריך לייצר, תוך חלוקה צודקת של המשאבים הבסיסיים בין בני-האדם בעולם שלנו.
חשיבת הקיימות יכולה להסתייע ברעיונותיו של חתן פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן. סן שולל את ההתמקדות בתוצר הלאומי הגולמי כנתון החשוב ביותר להערכת ההתפתחות הכלכלית שלנו. ההתמקדות בייצור המוצרים, כותב סן, מולידה בסופו של דבר התייחסות פטישיסטית, המדירה מהדיון את השאלה החשובה והמעניינת יותר, שהיא מה עושים או לא עושים המוצרים האלה לבני-אדם בחיים שלהם. במקום להתמקד בייצור המוצרים, סן מציע להציב במרכז הדיון הכלכלי את השאלה מה בני-אדם יכולים באמת להיות ולעשות בחייהם.
פיתוח, לדעתו של סן, הוא קודם כול הסרת המגבלות המפריעות לבני-אדם לממש את הכשירויות שלהם, את היכולות שלהם. הכשירויות האנושיות, אומר סן, תלויות בסדר החברתי. מידת היכולת לממש אותן במציאות – היא הקובעת את איכות החיים האמיתית.
איכות החיים שעליה מדבר סן נמדדת בשאלות כגון אלה: איך בני-אדם חיים באמת את החיים שלהם? מה תוחלת החיים שלהם? מהי רמת השירותים הרפואיים העומדים לרשותם? האם השירותים הללו ניתנים לכל בני-האדם בחברה בצורה שוויונית? מה איכות החינוך העומד לרשות הפרטים השונים בחברה? האם החינוך עומד באמת לרשות כל האנשים בצורה שוויונית? מה אופי העבודה בחברה המסוימת? האם זוהי עבודה מונוטונית ומשעממת, או עבודה שיש בה מקום לסיפוק, ליצירה, לדמיון? מה טיב היחסים החברתיים המתקיימים בחברה הנתונה? מה היקף הזכויות הפוליטיות? מהם היחסים הקיימים בין המינים בחברה המסוימת? מה מעמד האישה? מה אופי המערכת המשפחתית?
כל המשתנים האלה, כותב סן, הם הקובעים את התשובה לשאלת היסוד – מה בני-אדם יכולים באמת לעשות בחייהם. השאלה הזו היא בסופו של דבר השאלה המעניינת ביותר מבחינה כלכלית. זו השאלה המלמדת גם על מידת החירות הממשית שיש לאנשים.
כאשר בוחנים את האנושות באספקלריה הזאת, מוצאים בה אזורי מצוקה שיש בהם צורך אמיתי גם בגידול של המערכת הכלכלית – כדי שאנשים לא ימותו ברעב, כדי שיקבלו שירותים רפואיים בסיסיים, מזון ראוי ומים ראויים. אבל גם במקומות האלה השאלה אינה רק גידול ברוטו של הכלכלה. אמרטייה סן נותן כדוגמה את קרלה, מדינה בדרום הודו, שבה התוצר הלאומי הגולמי לנפש נמוך בהרבה מאשר במדינות אחרות בהודו, ועדיין תוחלת החיים בה גבוהה יותר, שיעור תמותת התינוקות נמוך יותר, רמת החינוך גבוהה יותר, שיעור האנאלפביתיות נמוך יותר – וכל זאת בזכות מערכת חלוקה אחרת של הטובין בכלכלה הלאומית, רפורמה חקלאית, מדיניות של השקעה בשירותים חברתיים, בבריאות ובחינוך. לכן, אומר סן, גם במדינות העניות השאלה המרכזית היא איך מחלקים את הדברים נכון יותר.
כדי שרוב בני-האדם יוכלו להיות ולעשות יותר בחיים שלהם, צריך לצמצם את שלטון התאגידים, צריך לנתק את התאגידים מהפוליטיקה, צריך לצמצם את זכויות היתר של התאגידים ואת ההגנה המוחלטת על מי שעומד מאחוריהם ומרוויח מפעולתם; צריך לבטל את חובות הענק של המדינות העניות לתאגידים, צריך להבטיח שכר מינימום, זכויות סוציאליות, הגנה סביבתית, גם בעולם הראשון וגם בעולם השלישי. דרושה מדיניות מסים הממוקדת נגד פעילויות הרסניות מבחינות חברתית וסביבתית. צריך למסות את הזיהום ולא את העבודה. כל אלה הם שינויים כלכליים פוליטיים חברתיים חיוניים ביותר. הם המסד למהלך של שינוי גלובלי.
אבל בשינוי יש בהחלט גם ממד ערכי, כי השאלות שאמרטייה סן מעלה נוגעות גם לשכבות האמידות בחברות המערביות המפותחות. הן מאפשרות לחשוב אחרת על איכות החיים שלנו. מתברר, למשל, שמעבר לרמת מינימום של הכנסה, אין קשר ישיר בין הכנסה וצריכה לבין אושר. קשר בין רמת הכנסה לבין תחושת שביעות רצון מהחיים מתקיים רק עד לרמה של סיפוק הצרכים הבסיסיים של מגורים, מזון וביטחון בסיסי. מחקר שנעשה בארצות-הברית מראה שמעבר לרמה הבסיסית הזאת, הקשר פשוט נעלם. למרות שרמת ההכנסה של האמריקאים הוכפלה בין השנים 1957 ל2002-, לא הייתה כל עלייה בשיעור האמריקאים הרואים את עצמם מאושרים. המרוץ הצרכני שהשכבות האמידות במערב מצויות בו הוא מרוץ של גירוי מתמיד של צרכים, כך שסף הגירוי עולה בהתמדה, ללא כל אפשרות להשיג סיפוק יציב. אבל דווקא קרבנות המרוץ הצרכני – קשרים חברתיים ממשיים ופנאי אמיתי – דווקא הם, על-פי המחקרים, המשתנים החשובים ביותר לשביעות הרצון של בני-אדם.
הצגתי את החברה שלנו כטורבו-קפיטליזם, האצת החיים בכל המישורים, המותירה למרבית האנשים פחות זמן דווקא. הביקורת הסביבתית-חברתית מציעה האטה של המרוץ לטובת איכות חיים; איכות איטית במקום כמות מהירה. להאטת הקצב יש ערך כשלעצמה. להעדפת איכות הזמן על כמות הנכסים יש ביטוי במקורות היהודיים. כך אמר שם בעניין זה רבי שלמה אבן גבירול: אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו – אינם עוצרים, ימיו – אינם חוזרים.
הקיימות, כפי שתיארתי אותה, היא ביקורת רדיקלית על השיטה החברתית השלטת היום בעולם. היא אינה התרפקות נוסטלגית על העבר, היא אינה הצעה לחזור אחורה, אלא שאיפה לקדמה אחרת. אבל במאבק על הקדמה האחרת אפשר וצריך להיעזר במשאבים תרבותיים שמקורם בתקופות קודמות. הם יכולים לעזור לנו לראות איך העולם החברתי העכשווי איננו העולם הטבעי. קיומם של ערכים אחרים בעבר שלנו מצביע על יכולתנו באופן עקרוני להתקיים בצורה אחרת, על יכולתם של הערכים האלה להתקיים גם בעתיד שלנו.
ביהדות, למשל, קיימות תפיסות ערכיות שונות לחלוטין מאלה של עולם קידוש הרווח הנוכחי. רעיון התיקון – תיקון עולם, תיקון אדם – הוא רעיון מרכזי במסורת היהודית. האיפוק הוא ערך מרכזי בחשיבה המסורתית היהודית. השבת היא פסק זמן ממרוץ של עבודה וצרכנות. יום הכיפורים הוא, אם תרצו, היום-ללא-מכוניות האולטימטיבי. לקט, שכחה ופאה הם דוגמה קדומה של חקיקת צדק חברתי. מחזורי שמיטת החובות הם מנגנונים של צדק חלוקתי. שנת השמיטה היא בכללותה רעיון המנוגד למִיקסום הרווחים שבמרכז הכלכלה העכשווית. בסופו של דבר, כל אלה הם ערכים של קיימות. הם ערכים שבמאבק לעתיד אחר חיוני דווקא לדעת לשוב ולהתחבר אליהם.
האם הקיימות אפשרית? האם פיתוח מקיים אפשרי? אני חושב שהשאלה הנכונה היא שאלה אחרת: האם יוכל העולם החברתי הנוכחי, על כל המתחים הפנימיים והמחיר הסביבתי הקיצוני שלו, להמשיך ולהתקיים בצורתו העכשווית?
נדמה לי שתשובה מפוכחת לשאלה הזו היא שלחשיבת הקיימות אין חלופה אמיתית. רק היערכות חברתית וסביבתית שונה לחלוטין תוכל לתת מענה לבעייתיות הסביבתית והחברתית ההולכת ומחריפה.
הגלובליזציה העכשווית מייצרת רשימה קודרת של איומים, אבל יש בה גם צד אחר, צד מעורר תקווה: התרחבותה של רשת גלובלית של תגובה ושל התנגדות. קיים קשר ישיר בין האיומים לבין התגובה, שכן העולם החברתי שלנו איננו דטרמיניסטי אלא דיאלקטי: כל מהלך מייצר מענה. הסתירות הקשות במציאות שלנו הן לא רק בעיות אלא גם מקורות של שינוי. גרשום שלום היה זה שכתב על האמת העמוקה בדבר הדיאלקטיקה של ההיסטוריה: בתהליך ההיסטורי, מביא מיצוי של מידה היסטורית מסוימת לגילוי היפוכה ("מצווה הבאה בעבֵרה", 1937).
גם המשבר הסביבתי-חברתי של תקופתנו מייצר לנגד עינינו מהלכי התנגדות, תגובה ושינוי. ההתנגדות לגלובליזציה התאגידית זכתה לכינוי "התנועה נגד הגלובליזציה", אבל גם היא עצמה תנועה גלובלית. המסר שלה הוא גלובלי. התביעה שלה אינה חזרה אחורה לעולם של חומות בין מדינות, אלא גלובליזציה אחרת, הסדרים גלובליים חברתיים וסביבתיים צודקים ומתקדמים יותר. התנועה הזו גם משתמשת ברשתות התקשורת הגלובליות, וקודם כול באינטרנט, כדי לפתח צורות חדשות של מאבק.
התנועה החדשה מאופיינת הן בתפיסה רחבה יותר של הבעיות ושל הפתרונות, והן בבסיס חברתי מגוון יותר. מעבר לשוחרי הסביבה הוותיקים, התנועה החדשה מקיפה גם איגודי עובדים, תנועות נשים, התארגנויות של מיעוטים מופלים, תנועות אנטי-מיליטריסטיות. מכל הכיוונים האלה מתכנסים יותר ויותר אנשים לפעולות משותפות, מתוך תחושה שביסודו של דבר המאבק שלהם הוא מאבק משותף.
התנועה הזו הולכת וגדלה. כל התכנסות של מוסד כלכלי גלובלי מלווה בהפגנות ענק. רבבות משתתפים בפעולות המחאה הגדולות, מסיאטל וגנואה ועד שרשרת הקונצרטים העצומים מול ועידת ה8-G האחרונה – ועידת ראשי שמונה המדינות המתועשות הגדולות והעשירות בעולם. הסיסמה המרכזית של הקונצרטים הללו הייתה, אגב, "צדק ולא צדקה!". הקונצרטים הללו הציבו את העוני מול העושר ואת המצוקה הקשה של אפריקה כשאלה פוליטית שפתרונה מצוי בשינוי היחסים בין העשירים לבין העניים בעולם.
לפני כמה שנים התכנס פורום חברתי עולמי במקביל להתכנסות שועי העולם באתר הסקי של דאבוס בשוויצריה. הפורום החברתי העולמי הזה כונס בדרום, בעיר פורטו אלגרה בברזיל. השתתפו בו אלפים רבים של פעילי תנועות המחאה, איגודים מקצועיים, ארגוני סביבה, נשים, צעירים, אנשי אקדמיה. הסיסמה המרכזית של הפורום החברתי העולמי הייתה "עולם אחר הוא אפשרי!". מאז הפכו ההתכנסויות השנתיות של הפורום החברתי העולמי למסורת. נוצרו גם פורומים חברתיים יבשתיים – באירופה, באסיה, באמריקה ובאפריקה. בשנת 2005 התקיים בברצלונה כינוס ראשון של פורום חברתי של הים התיכון, והשתתפו בו גם נציגים מישראל בצד נציגים מארצות ערביות.
הפורומים החברתיים שמו לעצמם למטרה לא רק לתאם את המחאה נגד הגלובליזציה העכשווית, אלא לייצר חלופות ולקדם אותן. לתנועת המחאה נגד הגלובליזציה התאגידית אין מרכז, אין הנהגה עולמית אחת, אין היררכיה. זוהי רשת גדולה של פעילויות ושל פעילים. במובנים רבים, הרשת הזאת מממשת בצורת העבודה שלה את היעד שאליו היא חותרת – יעד של חברה שוויונית ולא היררכית.
אני יכול לסיים את דבריי על הגלובליזציה העכשווית באמירה אופטימית. אין זו נאיביות, גם לא התעלמות מהבעיות ולא הכחשה של הסכנות. זו אופטימיות שמקורה בתובנה שלבני-האדם יש יכולות עצומות ויש להם גם נכונות לשנות. תיאור האדם כיצור אגואיסטי שכל הזמן רק חותר להרוויח יותר, הוא קריקטורה חד-ממדית שרק משרתת את המערכת שהרווח הוא האל היחיד שלה. במציאות אנשים דואגים לעצמם, דואגים לבריאותם, דואגים לעתידם, דואגים לילדיהם, דואגים למי שהם אוהבים. למרבית האנשים בהחלט אכפת מאחרים. אנשים מוכנים לוותר במעגל הכללי ובמעגל האישי כשהם משתכנעים שהוויתור חיוני. במהותם של דברים, אנשים פועלים לא כדי להרוויח יותר אלא כדי לחיות ולהרגיש טוב יותר.
אפילו בעולם החברתי ללא מקום לתיקון, ההולך ונוצר סביבנו, ישנם צרכים אנושיים ממשיים שיולידו מחדש את המקום הזה. העולם של המאה העשרים ואחת הוא עולם של אפשרויות ללא תקדים, הישגים טכנולוגיים מרשימים, ידע מדעי, התקדמות רוחבית תרבותית, התקדמות הידע והחינוך, יכולות עצומות של ייצור, יכולת תנועה ממקום למקום. הבעיה הגדולה היא שבמקום מימוש אמיתי של כל האפשרויות העצומות הללו שנוצרו, הגלובליזציה העכשווית מתקיימת בתוך עננים של אשליה. החלופה הביקורתית לגלובליזציה העכשווית אינה הצעה לוותר על החיים הטובים, אלא דרך לחזור ולממש אותם בפועל. זו אינה דרך פשוטה, אבל זו הדרך היחידה לא רק להציל את העולם שלנו, אלא גם להפוך אותו למקום שבאמת טוב יותר לחיות בו.
