ביקורת הצרכנות מציעה חיים טובים יותר
בשנים האחרונות הפכה ישראל דוגמה קיצונית ל"חברת המרוץ הגדול". המרוץ שהישראלים נמצאים בו הוא קשה. אנחנו רצים, כי מי שלא רץ פשוט ייפול וידרדר לאחור. זו דרך הישרדות. המרוץ קשה, כי הוא מתנהל במעלה מדרגות נעות יורדות. כמו באליס בארץ הפלאות, צריך לרוץ במהירות כפולה רק כדי להישאר באותו המקום. המרוץ מבוסס על אתוס שלפיו מי שרץ גם מגיע. אבל רבים לומדים יום יום מניסיונם האישי שהמציאות רחוקה מכך מאוד. אכן, יותר ויותר אנשים נותרים מאחור במרוץ הזה. הישראלים משתתפים במרוץ גם כי הם משוכנעים שאם ייקנו עוד וישיגו עוד, יהיו חייהם משמעותיים יותר וטובים יותר. תורם לכך החלום הטלוויזיוני על "אורח החיים האמריקאי" המופץ בעצמה ומהפנט רבים.
אבל משהו חשוב הולך כך לאיבוד, משהו עמוק חסר בדרך החיים הזאת, שבה מאורגנים החיים סביב מרוץ להשגת עוד ועוד מוצרים משוכללים יותר ויותר, חדשים יותר ויותר, אפנתיים יותר ויותר. כפי שאמרה לילי טומלין, גם מי שמצליח במרוץ העכברים נותר, בסופו של דבר, רק עכבר. המרוץ מוליד תרבות ללא נחת. אך עוצמתה של הצרכנות נובעת מכך שהיא אינה רק מקור לחוסר הנחת, רק חלופה לרקמות החברתיות אלא גם סוג מסוים של מענה לאלה.
צריכה כשלעצמה אינה פסולה. היא נדרשת להתקיימות. הבעיה היא כשסדר הדברים מתהפך: במקום צריכה כדי להתקיים – מתקיימים כדי לצרוך. בחברה שלנו הופכים הצרכים האנושיים ממשתנה בלתי-תלוי, מגורם המוליד ייצור, למשתנה תלוי, לדבר מה שהייצור הקיים מפתח ומוליד אותו. הצרכים האנושיים הופכים ממקור לתוצר. יום יום מייצרת המערכת צרכים חדשים. כסף רב מושקע בקידום הרעיון שחיינו יהיו טובים יותר בעזרת מוצרים חדשים. אנו מוצפים במוצרים שהמערכת מנסה לשכנע אותנו שחיינו ישתפרו, במובן עמוק, אם רק נרכוש אותם. המסר הוא שאם רק נצליח לרכוש את הטלפון הסלולרי האחרון, המכונית החדשה, הבגד החדש או הבושם המיוחד, נהפוך לבני-אדם מוצלחים יותר. מחקרים מראים שבשעה שצמיחת ייצור המזון, הביגוד וחומרי הבניין מקבילה לגידול באוכלוסייה צומח ייצורם של מוצרים חדשים בשיעור פנטסטי. לאורך המאה העשרים נוצרו והתרבו במהירות סוגים חדשים לחלוטין של מוצרים: סיבים סינתטיים, מוצרי אלקטרוניקה, כלי רכב. צריכת החומרים לנפש בארצות-הברית עלתה פי חמישה מאז 1950. בעולם גדל בתקופה זו פי ארבעה מספר המכוניות ביחס לאנשים. המספר המקביל בישראל הוא פי יותר משלושים. סקירות המצב הישראליות שפרסמנו בסדרת סימני חיים מאז 2000 חזרו והראו באופנים שונים תמונה ברורה: גם בישראל מושפע גידולה של "טביעת-הרגל האקולוגית" – ההשפעה הכוללת שלנו על המערכת האקולוגית – הרבה יותר מדפוס התרחבות הצריכה מאשר מעצם גידול האוכלוסייה.
מקורו הכלכלי של המרוץ הצרכני נמצא בגידול האדיר בייצור. המערכת הכלכלית המודרנית גדֵלה בהתמדה. למעשה, החברה שלנו בנויה סביב מנגנון הגידול הכלכלי. זהו המנגנון המאפשר למערכת להתרחב, להתייעל, להיעשות אפקטיבית יותר ולהתקדם מבחינה טכנולוגית. הוא הכוח של המערכת. אך הרציונל של המנגנון הזה איננו שיפור החיים אלא הגדלת הרווחים. הרעב לרווח מפעיל את המערכת ומגביר את האגרסיביות שלה. הלחץ המתמיד להעלאת היעילות באמצעות הורדת עלויות הייצור מתבטא במאמץ להעתקת הייצור למקומות זולים יותר, בפגיעה בשכר העבודה ובתנאים הסוציאליים וגם בכרסום בהסדרי מדינת רווחה ובהגנה על הסביבה. ובסופו של דבר, המערכת אינה מבטיחה את ייצורם של ערכי השימוש הנדרשים: סחורה תיוּצר אם ייצורה יניב רווח, ולא אם בני אדם פשוט צריכים אותה. ערך החליפין הוא המטרה. וכיוון שערך שימושי אינו ערובה לערך חליפין, הוא אינו מבטיח, כשלעצמו, ייצור של הסחורה. לכן יש בעולמנו חוסר בערכי שימוש בסיסיים (בתים למגורים למשל) בצד ייצור יתר של ערכי שימוש אחרים.
הגידול האדיר בייצור הוא שהביא להיווצרותה של חברה המבוססת על עקרון ה"השתמש וזרוק" במערב – שפע מוצרים לטווח קצר מוחלפים במהירות עצומה. מה שהיה בעל ערך אתמול הופך היום לפסולת. מה שמתקלקל נזרק. זול יותר להחליף מאשר לתקן. אבל לא רק חפצים מקולקלים מושלכים, אלא גם כאלה שהמערכת לוחצת להחליפם בחדשים. קשה למצוא אנשים שברשותם טלפונים סלולריים בני חמש או עשר שנים. לאנשים יש מכשירים חדשים, קלים קצת יותר, צנומים קצת יותר, המסוגלים לבצע עוד כמה משימות. אולם בטלפונים הסלולריים המושלכים לפח יש חומרים שהסביבה שלנו אינה מסוגלת לספוג. משקיות ניילון ועד צגי מחשב – אנו משליכים ללא הרף דברים שהסביבה אינה מסוגלת לעכל. מתכות כבדות, חומרי המסה כימיים, תרכובות חדשות לגמרי שאנו ממציאים ומייצרים, חומרים אחרים שדי בכמויות זעירות מהם כדי ליצור זיהום סביבתי חמור.
בחברת ה"השתמש וזרוק" לא נותר עוד מקום לתיקון: לא תיקון של חפצים וגם לא תיקון של יחסים. אם זה התקלקל – פשוט זורקים. הרעיון הגדול הזה של התיקון, רעיון שיש לו משמעות כה גדולה הן בחשיבה הפסיכולוגית והן במסורת היהודית, הולך ושוקע במציאות חיינו.
החברה שלנו, כתב לסטר בראון, מייסד מכון Worldwatch, מאופיינת בהאצת החיים בכל המישורים: הייצור, הצריכה, מחזור הכספים ואפילו האבסת בעלי החיים. הכול מהיר יותר, קצבי יותר, גמיש יותר. אנו חיים בטורבו-קפיטליזם. ג'יימס גליק כתב באותו עניין ספר בשם מהר יותר – ההאצה של הכול, פחות או יותר. בעבר מדדנו זמן על-פי מחזורים טבעיים. הזמן ביום נקבע על פי מיקום השמש בשמים, והזמן בשנה נקבע על פי המחזור החקלאי של זריעה וקציר. אבל עכשיו הזמן נותק מהטבע. אנו מוקפים באמצעים שנועדו לחסוך לנו זמן משום ש"זמן שווה כסף". אבל כפי שכתב מיכאל אנדה בספרו מומו, לא משנה כמה זמן אנו חוסכים, אף פעם אין לנו עודף ממנו. בדרך מסתורית הוא פשוט נעלם.
בפועל, המרוץ המאפיין את החברה המערבית מותיר את מרבית האנשים בה עם פחות זמן דווקא. איוון איליץ' ערך את החישוב המפורסם שעל פיו מקדיש האמריקאי הממוצע 1,500 שעות בשנה למכוניתו (נסיעה, תיקונים, זמן עבודה למימון התחזוקה וכיוצא בזה) ונוסע בה במשך השנה 10,000 ק"מ. כלומר הוא נוסע במהירות של 6 קמ"ש. זה, אגב, גם קצב התנועה של אדם ללא מערכת תחבורה מודרנית. אך האמריקאי מקדיש רבע מהזמן החברתי הזמין שלו לתנועה, ואילו בחברות לא מוטוריות הקדיש האדם לכך בין שלושה לשמונה אחוזים מזמנו. האמריקאים מקדישים גם זמן רב יותר לעבודה: ז'ולייט מור חישבה שבשנות התשעים של המאה העשרים התכווץ הפנאי שלהם ב-3.5 ימים כל שנה.
"חברת המרוץ הגדול" שלנו מתאפיינת בשחיקה קשה של המעמד הבינוני. מעמדות הביניים מתקשים לעמוד בעומסים הכלכליים המתעצמים. הוצאותיהם עולות. הכנסותיהם מדשדשות. ב"חברת המרוץ הגדול" הופכים אנשים רבים למיותרים: הזקנים, הנכים, המובטלים, העניים. מערכות הרווחה מקופלות אחורה. במקום הרווחה באה צדקה. אבל כדרכה של צדקה, היא איננה מסייעת לשיפור מצבן של השכבות החלשות. הפערים הכלכליים בחברה שלנו הולכים ומעמיקים, ואילו המאפיינים הלאומיים והעדתיים שלהם הולכים ומתחזקים: הערבים, האתיופים, המזרחיים, מאכלסים בהמוניהם את הדרגות החברתיות הנמוכות ביותר. ישראל הופכת למודל מוקטן של גלובליזציית הפערים בעולם.
אכן, מבחינות רבות, ישראל היא מהדורה ממוזערת ודחוסה של העולם המערבי העכשווי. בשטח קטן וצפוף מתקיימים כאן במרוכז כל התהליכים המאפיינים את העולם המערבי. אצלנו הם אפילו מתרחשים מהר יותר ובאופן חד יותר מאשר במקומות אחרים. בכמה עניינים אנחנו אפילו מקדימים את האחרים: כך, למשל, השילוב בין מצב מלחמה מתמשך לבין הפרטה וקיפול של הסדרי הרווחה התגלה לראשונה אצלנו, לפני שהיה לאחד ממאפייניו המרכזיים של המערב אחרי 11.9.2001. על-פני הדברים קיימת סתירה בין מלחמה, המחייבת התגייסות קולקטיבית, לבין הפרטה, המפרקת את הקולקטיב מנכסיו. אך במציאות, מסתבר, יכולים שני הדברים לדור יחדיו: סדר היום הביטחוניסטי מסייע לדחיקתן של השאלות החברתיות והסביבתיות הקשות לשולי סדר היום, ובכך מקל על מדיניות ההפרטה. העדר הביטחון האישי, מצידו, סייע להצמחת תרבות ה"אכול ושתה כי מחר נמות" המאפיינת את הישראליות היום.
המרוץ הצרכני הגדול, ומנגנון הגידול המניע אותו, אינם מתחשבים ביכולות הספיגה של המערכת האקולוגית ויוצרים איומים קשים עליה. האיומים הסביבתיים אינם ביטוי של משבר בטבע, אלא של משבר ביחסי החברה עם הטבע. ודווקא מכיוון שהמשבר הסביבתי אינו טבעי אלא חברתי, ההתמודדות עמו כה לקויה. הבעיה אינה רצון רע או סתם חוסר אחריות. הבעיה היא שלרוב הבעיות הסביבתיות אין פתרון טכני פשוט. הן מחייבות שינוי חברתי, התמודדות עם מערכת שלמה של אינטרסים כלכליים, אינטרסים המושקעים בדפוס מסוים של צמיחה כלכלית. כדי לשנות נצטרך חזון של חיים טובים יותר. נצטרך מודל אחר של פיתוח, שונה ממודל הצמיחה הכלכלית הבלתי-מרוסנת שסביבו מאורגנת החברה שלנו. נצטרך להיפרד מאותה תרבות של "השתמש וזרוק", מהעולם החברתי שאינו מותיר עוד מקום לתיקון, אלא רק להחלפה במוצרים חדשים המתוכננים מראש לשרוד זמן קצר. נצטרך לחשוב על מודל פיתוח שבמרכזו לא תעמוד הגדלה מתמדת של "טביעת הרגל האקולוגית" של האנושות. זה מודל שונה לחלוטין מהנוכחי, שבו המוטיבציה הבסיסית היא הרווח, והצרכים האנושיים אינם משמשים מקור לתהליך ייצור, אלא במידה רבה רק תוצר שלו.
בגרעין תפישה אמיתית של "קיימוּת" (sustainability) או של "פיתוח בר-קיימא" (sustainable development) נמצאת ההבנה שהמפתח לאיכות חיים טובה יותר אינו גידול הכלכלה, אלא מערכת של צדק חברתי. הפיתוח אינו צריך להתבטא בייצור של עוד ועוד סחורות, אלא בחלוקה צודקת יותר של המשאבים הקיימים ושל המוצרים שאנו באמת מסוגלים לייצר.
כוחה של הקיימוּת הוא ביכולתה להציע תשובה שליבתה אינה ויתור אלא דווקא הגשמה והשג. זהו ההקשר שבו אנחנו חוזרים ומעלים את רעיונותיו של חתן פרס הנובל לכלכלה, אמרטיה סן (Sen). אמרטיה סן שולל את ההתמקדות בתוצר הלאומי הגולמי כנתון החשוב ביותר להערכת ההתפתחות הכלכלית. התמקדות בייצור המוצרים מולידה, בסופו של דבר, התייחסות פטישיסטית המדירה מהדיון את השאלה החשובה והמעניינת יותר, והיא מה עושים או לא עושים המוצרים האלה שאנו מייצרים לבני אדם בחייהם.
במקום ההתמקדות בייצור המוצרים מציע סן להציב במרכז הדיון הכלכלי את מה שבני אדם יכולים באמת להיות ולעשות בחייהם. פיתוח, מבחינתו של סן, הוא קודם כול הסרת המגבלות המפריעות לבני האדם לממש את הכשירויות שלהם. הכשירויות הללו תלויות בסדר החברתי. לפי תפיסתו של סן, כאשר מודדים את איכות החיים צריך לחשוב על שאלות כמו איך חיים בני האדם באמת את חייהם, מהי תוחלת החיים שלהם, מה רמת השירותים הרפואיים העומדים לרשותם, מהי איכות החינוך העומד לרשות הפרטים בחברה, האומנם הוא עומד לרשות כל האנשים בחברה בצורה שוויונית, מה אופי העבודה בחברה מסוימת, האם זו עבודה מונוטונית ומשעממת או עבודה שיש בה מקום לסיפוק, ליצירה ולדמיון, מה טיב היחסים החברתיים, מה היקף הזכויות הפוליטיות, מהם היחסים בין המינים בחברה המסוימת הזאת, מה מעמד האישה, ומה אופי המערכת המשפחתית. כל המשתנים האלה קובעים את התשובה לשאלת היסוד, מה בני אדם יכולים להיות ולעשות בחייהם, שהיא, בסופו של דבר, השאלה המעניינת ביותר מבחינה כלכלית, וגם זו שעשויה ללמדנו על מידת החירות האמיתית שיש לבני האדם בחייהם.
כאשר בוחנים את האנושות באספקלריה הזאת, רואים מיד שבעולם הרוב יש צורך אמיתי גם בגידול של המערכת הכלכלית. אם אנו רוצים באמת ובתמים שאנשים לא ימותו ברעב ושיקבלו שירותים רפואיים בסיסיים, מזון ראוי ומים ראויים, יש צורך בפיתוח שיכלול גם את גידול המערכת הכלכלית. עם זאת, אפשר לראות שגם בעולם הרוב אין השאלה נוגעת רק לגידול ברוטו בכלכלה. אמרטיה סן נותן כדוגמה את קֶרָלָה בהודו, מדינה שבה התוצר הלאומי הגולמי לנפש נמוך בהרבה מאשר במדינות אחרות בהודו, אולם תוחלת החיים בה גבוהה יותר, רמת תמותת התינוקות נמוכה יותר, רמת החינוך גבוהה יותר, רמת האנאלפביתיות נמוכה יותר, וכל זאת בזכות מערכת חלוקה אחרת של הטובין בכלכלה הלאומית, חלוקה אחרת של השקעות, רפורמה חקלאית, השקעה בשירותים חברתיים, בבריאות ובחינוך. גם בעולם הרוב אם כן השאלה היא איך מחלקים את הדברים נכון יותר.
השאלות שאמרטיה סן מעלה נוגעות גם לנו, בני החברות המערביות המפותחות, שכן הן קשורות לאיכות חיים אחרת מזו המושגת כביכול באמצעות מרוץ הישגי וצרכני בלתי פוסק. משמעותה האמיתית של ביקורת הצרכנות אינה הצעה לוויתור של הפרטים על איכות חיים. מסתבר, למשל, שמעבר לרמת מינימום של הכנסה אין קשר ישיר בין הכנסה וצריכה לבין אושר. קשר בין רמת הכנסה לבין תחושת שביעות רצון מהחיים מתקיים עד לרמה של סיפוק הצרכים הבסיסיים – מגורים, מזון וביטחון בסיסי. אך מחקר שנעשה בארצות-הברית מראה שמעבר לרמה בסיסית זו הקשר נעלם: למרות הכפלה של רמת ההכנסה בין השנים 1957 ו-2002, לא הייתה כל עלייה בשיעור האמריקאים הרואים את עצמם מאושרים. המרוץ הצרכני הוא מרוץ של גירוי מתמיד של צרכים, כך שסף הגירוי עולה בהתמדה ללא כל אפשרות להשיג סיפוק יציב. אך לשביעות הרצון של בני אדם שקיומם הבסיסי מובטח תורמים יותר דווקא קשרים חברתיים ממשיים ופנאי אמיתי – קרבנות המרוץ הצרכני.
הביקורת הסביבתית-החברתית מציעה האטה של המרוץ לטובת איכות חיים: איכות איטית במקום כמות מהירה. להאטת הקצב יש ערך כשלעצמה. להעדפת איכות הזמן על כמות הנכסים יש ביטוי כבר במקורות היהודיים שבהם נאמר למשל: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו חוזרים, ימיו אינם חוזרים" (ספר החיים, י). החזרת זמן לאנשים היא תנאי בסיסי לאיכות חיים טובה יותר.
כשאנחנו מבקרים את המרוץ הצרכני איננו מתעלמים מכך שלגבי מיליונים רבים בעולם הרוב השאלה אינה צרכנות, אלא השגת המינימום הדרוש לקיום. למרות זאת, ביקורת הצרכנות היא חיונית. ראשית, כיוון שכפי שמראים גם נתוניו של ספר זה, לנחשול הצרכני יש משקל רב יותר בגידולה של "טביעת הרגל האקולוגית" של האנושות מלהתרבות האוכלוסייה. על כן, אם ברצוננו לצמצם את הגידול באפקט האקולוגי של האנושות בעולם, אנחנו חייבים להתמודד עם הצרכנות. שנית, הצרכנות אכן אינה מרכז ההוויה האמיתי של מרבית האנושות, של עולם הרוב, אבל היא בהחלט נתון מרכזי בתודעת האנשים שם. החברה הצרכנית במערב היא מודל החיקוי של העולם כולו. כדבריו של מייקל רנר בספר זה, פעילות מעמד הצרכנים העולמי מהדהדת בעולם כולו. צרכנות מרבית היא הפרדיגמה המקובלת של קִדמה כיום. לפרדיגמה זו יש השפעה עצומה גם בעולם הרוב.
בראייה גלובלית, הנחשול הצרכני במערב מכלה משאבים סביבתיים עולמיים. הוא מבטא את החלוקה הבלתי-שוויונית של העושר ושל הכוח בעולם. התועלות מרוכזות בעולם המיעוט המערבי, אבל העלויות החברתיות והסביבתיות מיוצאות בעיקרן לעולם הרוב. זוהי מערכת שאינה מציעה הצטרפות אמיתית לבני עולם הרוב. התמשכותה מטילה בספק גם את יכולתו של המעמד הצרכני העולמי להמשיך באורח חייו הנוכחי.
הביקורת על הצרכנות ממקמת אחרת את המאמץ לשינוי חברתי-סביבתי. השינוי אינו צריך להתחיל מן הארצות ה"מתפתחות", אלא מן הארצות המפותחות. אלה האחרונות הן הקטר של דפוס הפיתוח העכשווי, ואם רוצים לשנות את כיוון התנועה צריך להתמקד בקטר הזה.
"חברת המרוץ הגדול" מגדירה את בני האדם כצרכנים. הגדרה צרכנית של אנשים מתפשטת לכל תחומי החיים – אפילו התלמידים הם "צרכנים" של מערכת החינוך, ואפילו החולים הם "צרכנים" של מערכת הבריאות. בפועל יש כאן רידוד של האנושיות לממד אחד, הפחתה במעמדם של בני האדם ולא העלאה שלו. כוח הקנייה הוא המעניק לאנשים משמעות החברתית. זהו הביטוי היחיד הזוכה ליחס אמיתי. ביקורת הצרכנות מציעה להחזיר לנו זהות אחרת, זהות אנושית, זהות אזרחית. כשנחזיר למרכז ההוויה שלנו את האזרחות כמכלול שלם של זכויות: פוליטיות, כלכליות-חברתיות וסביבתיות, נפתח אופק לדמוקרטיה מהותית ורחבה יותר.
ביקורת הצרכנות אינה מציעה ויתור על החיים הטובים, אלא דרך לחזור ולממש אותם בפועל. אכן, מעבר לאופק של מרוץ הצרכני ישנם חיים לחיות אותם, ישנם ערכים ליישם, ישנם רגשות לחוות, ישנו עולם מלא פליאה והתרגשות.