בלוג אדום ירוק

דב מגיב להתקפות על מועמדותו לראשות עיריית תל אביב-יפו, אותן הובילה ח”כ שלי יחימוביץ’ (העבודה-מימד).

על מועמדותו של דב לראשות העיר ראו כאן. דבריה של יחימוביץ’ הובאו כאן. 

התפרסם באתר NRG:

חברת הכנסת שלי יחימוביץ’ היא פרלמנטארית חרוצה ושותפתי במאבקים רבים המתנהלים בכנסת, בעיקר בנושאים העוסקים בזכויות עובדים. שלי היא חברה מחויבת במפלגת העבודה ותומכת ברון חולדאי, מועמד המפלגה לראשות עיריית תל-אביב - יפו. אינני מתכוון להיכנס איתה לכל ויכוח אישי. אני רוצה, עם זאת, להתייחס לכמה מהטענות שהופנו כלפי בעקבות דבריה.

יש לי השקפת עולם. היא איננה סוד. אני גאה בה. כתבתי ספרים ובהם הצגתי אותה (”מקום לתיקון” יחד עם פרופסור אריה ארנון בהוצאת בבל ו”גלובליזציה” בהוצאת משרד הביטחון). אני חבר מק”י וחד”ש. השקפתי סוציאליסטית וסביבתית. אדומה-ירוקה. אכן, זוהי השקפה אוניברסאלית ולא לאומנית. לאומנות – מכל סוג – מעוררת בי התנגדות. אבל אי אפשר להאשים אותי בהעדר לאומיות. אני שייך לעמי ואוהב אותו. בדרכי, אני מנסה להבטיח לו עתיד טוב יותר. אני אוהב את ארצי ומסור להגנתה גם מפני נדל”ניסטים, תעשיינים ויזמים המחריבים בה המון חלקות טובות. כפעיל התנועה הסביבתית, הארץ הזו מוכרת ויקרה לי מאד.

לפוליטיקה נכנסתי כדי לתרום לתיקון עולם. אני מנסה לשנות את החברה בהתאם לערכי. אבל אינני מטיף. אינני מאמין בהטפה. אינני מטיף גם לסרבנות. כעורך דין ייצגתי סרבני מצפון והגנתי על הזכות לסירוב מצפוני. אני גאה בכך מאד. אינני מאמין בכוח כדרך לפתרון בעיות, אך באופן אישי אינני פציפיסט.

קשה לי להאמין שח”כ יחימוביץ אכן טענה שאינני עומד בשירת התקווה. למען האמת, אינני יודע מהיכן בכלל צמחה טענה זו. כאזרח וכחבר כנסת כיבדתי ואני מכבד את המנון המדינה, גם כאשר אני רוצה לראות בו שינויים. ואכן, עוד לפני שנים הצטרפתי להצעתה של מבקרת המדינה, שופטת העליון בדימוס מרים בן פורת, להוסיף להמנון בית אותו יוכלו לשיר גם אזרחי המדינה הערבים (אותם שאין “בלבבם פנימה נפש יהודי הומייה”).

עמדתי בנושא קשורה למחויבותי העמוקה לרעיון השותפות בין יהודים וערבים. שורה אחת בהמנון מאד יקרה לליבי, זו המדברת על “להיות עם חופשי בארצנו”. עבורי זו איננה רק תקווה אלא משימה להגשמה: אני מאמין שאנחנו נהיה עם חופשי רק כאשר גם הפלסטינים יהיו חופשיים לצידנו. לדעתי, מרקס צדק כשכתב: “עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי”. לדעתי, לעמי יש זכות טבעית להגדרה עצמית וגם לעם השכן זכות כזו. “שתי מדינות לשני העמים” – זו דרך שיחד עם חברי נאבקתי עליה עוד בראשית שנות השמונים. אני מאמין שהדרך להבטיח חופש, עתיד ובטחון לישראל עוברת דרך שלום צודק עם העולם הערבי.

אבל – כידוע לכולנו – עניינים אלה אינם מוכרעים בעיריית תל-אביב - יפו. ולכן, בבחירות הקרובות לעירייה יצביעו עבורי גם כאלה שאינם שותפים להשקפותיי המדיניות. ב”עיר לכולנו” שותפים בעלי השקפות מדיניות שונות, על בסיס של השקפה עירונית משותפת.

כולנו יודעים: ישנן שאלות אמיתיות וכבדות משקל העומדות להכרעה בבחירות אלה בתל-אביב - יפו: האם נסכים להמשך הפיכתה של העיר לעיר לעשירים בלבד?

האם נסכים להמשך הסתיידות העורקים התחבורתית עם מצוקות החניה, הפקקים וזיהום האוויר הכרוכות בה? האם נסכים להמשך הזנחת יפו ושכונות הדרום – שהפכו להיות החצר האחורית והמוזנחת של העיר? האם נסכים להתנהלות כוחנית ובלתי-שקופה של העירייה – התנהלות הראויה אולי לבסיס צבאי אבל בוודאי לא למטרופולין אזרחי?

אלה השאלות האמיתיות העומדות להכרעה ב-11 בנובמבר. הבחירות הקרובות לראשות העיר ולמועצת העיר תהיינה משאל עם עירוני שיכריע את גורל תל-אביב-יפו. אל ניתן לרון חולדאי לחמוק מהן.

“עיר לכולנו”, הרשימה העל-מפלגתית מטעמה אני מועמד, מציעה חלופה של ממש. אנחנו מציעים תשובות אמיתיות לשאלות היסוד של העיר, בהסתמך על ניסיון עדכני של ערים אחרות בעולם.
אני משוכנע שהציבור התל-אביבי והיפואי בוגר ומתוחכם מספיק כדי לא ליפול במלכודות הספינים שעוד יוטמנו במערכת הבחירות הזו. כוחות רבים מתחילים להתעורר בעיר שלנו. אני מקווה שהם יקבלו ביטוי בהצבעה המונית בעד החזרת העיר לתושביה. אני מאמין: תל-אביב - יפו יכולה להיות ותהיה עיר לכולנו.

על סביבה, על חקיקה, על עבודה בכנסת, ועל שותפות יהודית ערבית.

לראיון בתכניתו של יעקב אגמון “שאלות אישיות” בגלי צה”ל (47 דקות, wma).

לראיונות אחרים בתכניתו של יעקב אגמון.

מאמר דעה של דב שהתפרסם הבוקר בדה מרקר, על רקע הנחת הצעת חוק ביוזמתו להגנה על מאושפזים סיעודיים.

להצעת החוק.

לדיון בועדת הכספים בנושא.

האוצר מזלזל בכנסת - על חשבון הקשישים (דה מרקר, 23.7.2008)

הממשלה הנוכחית דבקה במדיניות הכלכלית של נתניהו

באחרונה מרבה שר האוצר רוני בר-און לתקוף את הח”כים על “המדיניות המופקרת” שלהם כדבריו, בריבוי החוקים המקודמים. קל להשתכנע מהדברים, במיוחד לנוכח כך שאמנם ישנה עלייה במספר החוקים שמקודמים בכנסת.

אלא שהסיבה לכך אינה נעוצה בהפקרות מצד הח”כים, אלא דווקא בהפקרות ששוררת בממשלה ביחס לבעיות הדוחקות ביותר בסדר היום החברתי בישראל. ממשלת אולמרט-ברק, כך מתברר, ממשיכה ביתר שאת את המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו, אותה מדיניות שהציבור דחה בבחירות האחרונות. זאת ועוד, הממשלה הנוכחית ממשיכה גם את המהלך המסוכן של שחיקת יכולת הפיקוח של הכנסת על הממשלה, מהלך שקשור במישרין לריבוי יוזמות החקיקה בכנסת.

מקרה מבחן שמדגים זאת הוא המשבר המתחולל כעת בתחום האשפוז הסיעודי. רבבות קשישים מאושפזים במוסדות סיעודיים הממומנים על ידי המדינה. לצערי, מדובר כיום בשירות מופרט: בתי אבות בניהולן של עמותות וחברות עסקיות, שהמדינה מממנת לפי תעריף קבוע בעבור כל מאושפז. חסרונו הגדול של המנגנון הוא שהוא מביא את האוצר לנהל מדיניות של מרוץ אל התחתית בתעריף ימי האשפוז - לקצץ בו עד לקריסת המערכת. באופן מקומם, מביאה המדיניות הזו דווקא לסגירת המוסדות ההגונים: מי שרוצה להעניק שירות ראוי לקשישים, ושכר הוגן לעובדיו, פשוט לא יוכל לעשות זאת בתעריף הנמוך.

ניסוי של השיטה הזו התקיים ב-2007 באזור פתח תקוה. הניסוי נחל כישלון חרוץ, וספג ביקורת חריפה בכנסת ומצד מבקר המדינה. התעריף שנקבע היה נמוך מדי, ונראה היה שהתקבל ללא כל תחשיב עלויות שיוודא כי אמנם אפשר לספק שירות ראוי בתעריף כזה. בכל זאת, בלחץ הממשלה, אישרה ועדת הכספים את הרחבת הניסוי למקומות נוספים, אך התנתה זאת בכך שיוצג בפניה תחשיב מסודר לפיו נקבע התעריף. תנאי זה הובא במפורש, והסכימו לו נציגי משרדי האוצר והבריאות.

והנה, בתחילת 2008, בעוד שהמשרדים מעכבים את הצגת התחשיבים עליהם התחייבו, פורסם תעריף חדש - נמוך מקודמו בכ-10%. מאז קיימנו ישיבות נוספות בוועדות הכספים והרווחה, בדרישה כי המשרדים יעמדו במחויבות שלקחו על עצמם כלפי הכנסת, ויציגו את תחשיביהם. עד היום - תחשיבים אין. יש להזכיר כי אין מדובר בעוד מאבק כוח מיותר בזירה הפוליטית, אלא באופן הישיר ביותר בגורלם של רבבות קשישים בישראל.

זלזול פקידות האוצר בכנסת אינו יוצא דופן. הוא מתרחש יומיום בכל אחת מוועדות הכנסת בנושאים חשובים לא פחות מבתי האבות הסיעודיים. במו ידיו, דוחק האוצר את הח”כים להסתייע בכלי האחרון שעוד נותר כלפי הממשלה - החקיקה. בתחום האשפוז הסיעודי, למשל, הוגשה הצעת חוק לקביעה מקצועית של תעריף האשפוז. כמו הצעה זו, יש על שולחן הכנסת עוד הצעות חוק רבות שכל מטרתן הוא לכפות על האוצר דרישות בסיסיות ביותר. אם הדבר גורם לשר האוצר אי נוחות, ישנה האפשרות לשוב ולחזק את יחסי העבודה בכנסת. הדבר תלוי בעיקר בו. 

מאמר דעה של דב ב-ynet בעקבות אישורו בקריאה שניה ושלישית של “חוק שי דרומי” המתיר פגיעה בפורצים.

עוד לפני חוק דרומי היו בחוק הישראלי שני סעיפים שנתנו תשובה משפטית מספקת ליכולת שלנו להגן על עצמנו ועל רכושנו מפני התקפה או איום: סעיף ההגנה העצמית, אשר מספק הגנה מאישום פלילי למי שמתגונן ומגן על עצמו ועל רכושו מפני התקפה; וסעיף נוסף, שעניינו “הגנת הצורך”, ואשר נותן גם הוא הגנה משפטית למי שמגן על שורה ארוכה של אינטרסים ובכלל זה גם על רכושו. לכן לחשוב שעד היום לא יכלו אזרחי ישראל להגן על עצמם ועל רכושם - זו אמירה לא נכונה. למעשה, חוק דרומי כלל אינו דרוש כדי שאזרחים יוכלו להגן על עצמם.

בחוק דרומי טמונה סכנה רבה. והרי אם לא צריך את החוק כדי לאפשר הגנה עצמית, לשם מה בעצם הוא נדרש?

התשובה שלי היא שחוק דרומי מרחיב באופן קיצוני את היכולת להפעיל כוח נגד פורצים. החוק שובר לגמרי את האיזונים המקובלים בחוק הפלילי בין ההגנה העצמית הלגיטימית לבין מעשי חיסול ורצח בלתי מוצדקים.

החוק הזה חל על מערכת רחבה מאוד של מצבים ותקף למשל גם על מי שמגן על שטחי המרעה שלו. משמע: אם מישהו נכנס לשטח המרעה שלי מותר לי לתקוף אותו ואולי אף להרוג אותו. במובן זה, מדובר בחוק של מערב פרוע, או ליתר דיוק בחוק של “דרום פרוע”, שהרי כמו המקרה שהוליד את החקיקה הזו, גם השימוש העתידי בו עלול להיות נפוץ במיוחד בנגב.

ביהדות יש כלל - הקם להרגך השכם להרגו. חוק דרומי מטפל רק בציווי “השכם להרגו”, אבל מתעלם כליל משאלת האחריות לודא כי אותו אדם אמנם “קם להרגך”. הסכנה בחוק דרומי היא שהוא מתיר פגיעה נרחבת ואף הריגה של כל מי שמזוהה כפולש, בין אם הוא קם להרגך, ובין אם פשוט טעה בדרכו.

מעבר לסכנה שבשימוש המופרז בכוח ובנשק חם שהחוק עלול להוליד, יש בו גם סכנה חמורה לעתיד המשטר הדמוקרטי בישראל. החוק למעשה מהווה הפרטה של אחריות המדינה לביטחון האישי ולביטחון הרכוש שלנו - תחומים שעד כה היו בתחום אחריותה של המדינה ושל המשטרה. החוק מבטא ויתור של הכנסת על האפשרות לקיים מדינת חוק שמגינה על תושביה, ומעביר את האחריות לכך חזרה לידיהם של אזרחים חמושים, ומשטרות פרטיות.

אני מקווה בכל לבי לי שלא ניתקל בעתיד הקרוב במקרים קשים ואיומים, אך גם חושש מאוד שהחוק הזה עלול לחזור במהירות רבה לכנסת, לדיון חוזר, לאחר שיגרום להרבה מאוד כאב וצער בישראל.

“עם רוח גבית של סחף ציבורי לרעיונות ירוקים ושל עורכי דין יקרים שמדברים בשבחי המרקסיזם, מפרסם ח”כ דב חנין כתב קטגוריה חריף נגד הגלובליזציה. אין דבר כזה כלכלה חופשית, את הבנקים צריך להלאים, הוגו צ’אבס עושה דברים טובים לוונצואלה, ובבחירה בין ארצות הברית לאיראן לא חייבים להעדיף אף אחת. והקומוניזם? רעיון מצוין, כי צריך לשנות את העולם”.

לראיון המלא עם דב, על ידי כתב “מקור ראשון”, צור ארליך.

“בסחרור הקפיטליסטי שבו נתון העולם יש “אנשים מיותרים”, שפוטנציאל הרווח שלהם קטן כמו תוחלת החיים שלהם ולכן מותר לנצלם. ספרו של חבר הכנסת חנין מציג את משבר הגלובליזציה ומציע חלופה - הנשענת גם על ערכי היהדות - כתקווה לעתיד טוב יותר.”

למאמר הביקורת המלא של ספרו של דב “גלובליזציה”, על ידי שמואל חן, ב”מקור ראשון”. 

התפרסם ב-ynet ב26 בפברואר 2008.

הברוטאליות של החיילים הצעירים בגדה המערבית ניזונה כל השנים מהברוטאליות הפרועה הרבה יותר של ראשי המדינה

כתבת “עובדה” על ההשתוללות היומיומית של חיילי חטיבת כפיר ברחובות חברון עשתה שירות גדול להיסטוריונים של העתיד. 

תרומתה העיקרית של הכתבה אינה, כמובן, בתיעוד הפגיעה היומיומית והברוטאלית בתושבי חברון הפלסטינים. ההתעללות בילדים, הירי הפרוע, הביזה - כולם כבר ידועים ומתועדים היטב. להערכתי אין היום עוד ישראלי שיופתע באמת מחומרתן של עדויות החיילים.  למעשה, חשיבותה של הכתבה אינה בתיעוד הסיפורים אלא דווקא בעיקר ברישום המדוייק של מנגנוני ההכחשה הישראליים, מנגנונים שהולכים ומשתכללים ככל שחולפות שנות הכיבוש, מנגנונים שכל תפקידם לאפשר לנו להמשיך ולהתעלם מהנעשה בשטחים בשמנו, ומחוסר המוצא של סרבנות השלום הישראלית. אם זו אמנם המציאות, כיצד זה שאנחנו ממשיכים בשגרת יומנו?

משך שנים פנתה החברה בישראל אל פירכת “העשבים השוטים” (כשמה של כתבת “עובדה” עצמה), הבאה לתאר את אירועי השיגרה האמיתית של הכיבוש כאילו היתה רק שורה של מעשים חריגים אי פה אי שם, אירועים יוצאי דופן אשר יש לאתר את מבצעיהם (לא במרץ רב מידי), להוקיעם (לצד קריצה חבר’המנית שאין הכוונה להוקעה של ממש), ולהטיל עליהם עונשים (לעולם לא חמורים מידי). 

אלא שהיום, אחרי 40 שנות כיבוש, ואחרי שישראלים כה רבים לקחו חלק באירועים חמורים יותר וחמורים פחות ביומיום של הכיבוש, מתחיל קו ההגנה המופרך הזה, סוף סוף להיסדק. כל ישראלי היום יודע שעל כל כתבת “עובדה” כמו זו ששודרה, ישנן עוד כמה מאות כתבות שלעולם לא יראו אור יום.

גם כתב “עובדה” מודע לכך ומיד לאחר שהוא מפרק את גירסת “העשבים השוטים” מעמיד את תיאוריית “הכיבוש המשחית”. “אין מה לעשות”, כך אומרים לנו כבר שנים, “עם כובש סופו להישחת. אנחנו שולחים את טובי בנינו לצבא והנה הם, בשגרת היומיום של דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית הולכים ומאבדים צלם אנוש”. חוזקו של מנגנון ההכחשה הזה הוא גם חולשתו: אמנם גלומה בו גם אמת קשה: הכיבוש אכן משחית, אך זו אינה האמת כולה.

אמת לא פחות קשה היא שהברוטאליות של החיילים הצעירים בגדה המערבית, ניזונה כל השנים מהברוטאליות הפרועה הרבה יותר של ראשי המדינה. וכי מה הוא אגרוף לפניו של פלסטיני קשיש בזמן ששר הביטחון מורה באופן יומיומי להפגיז שכונות מגורים שלמות, פעם בעזה ופעם בביירות. מדוע לא לחנוק כמה ילדים פלסטינים כדי להשתעשע בתחרות מי מהם יתעלף ראשון, כששר הביטחון מורה על חנק רצועת עזה כולה, על מאות אלפי תושביה, ומונע מהם מים, חשמל, מזון ותרופות?

מדיניות ה”אין פרטנר” שהוביל ברק בהיותו ראש הממשלה, וכיום בכהנו כשר ביטחון, למעשה אומרת: “הכיבוש אכן משחית, אך איזו ברירה יש לנו? למעשה, הכיבוש נכפה עלינו”. כיום עסוקה המדיניות הישראלית בהנצחת הכיבוש תוך כדי שיווקה כרע בלתי נמנע: כולנו מודעים לעוולות הנעשים שם בשמנו, אלא שלא אנחנו אחראים להם, אחראים להם ערפאת ואבו מאזן והנייה וכל מצביעי חמאס בעזה. אנחנו, כפינו נקיות מן העוול הזה.

במקום להכיר בשותפות הגורל של הפלסטינים ושלנו, ואת השלום כאופק ממשי ובר השגה, מדיניות ה”אין פרטנר” מבטיחה לנו עוד מאה שנות מלחמה, ומציירת את הפלסטינים כאויב נצחי שדמו מותר. זו המדיניות שמכשירה את המעשים הברבריים הישראלים בעזה והיא שמשדרת לחיילים בשטחים הכבושים שהכלל היחידי החשוב הוא לא להיתפס, ולא להלשין לתקשורת.

שותפות יהודית-ערבית אינה פשוטה בעולם של הפרדה לאומית, אך אסור לאבד תקווה.

פורסם ב”הארץ” ב-18 בדצמבר 2007

אבירמה גולן כתבה מאמר עצוב מאוד (”ויתרו על הישראלים”, “הארץ”, 11.12): לדבריה, גם בארזים נפלה שלהבת, ואפילו חד”ש, תנועת השמאל היהודית-ערבית, נגררת ללאומנות ערבית. אם הטענה היתה נכונה, היא היתה סיבה חזקה לייאוש: כאשר אפילו השמאל הסוציאליסטי נכנע ללאומנות, אי אפשר לבוא בטענות למרכז הליברלי.

אבל הייאוש מוקדם. המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י) וחד”ש - החזית הפוליטית שמק”י נמצאת במרכזה - ממש לא מוותרות על הישראלים. כפי שיודעים אלה שאכן נכחו לאחרונה בוועידות מק”י וחד”ש והקשיבו לדיוניהן, גם מחויבותן החברתית לא נחלשה: מאבקים חברתיים, סביבתיים ופמיניסטיים נדונו בוועידות האלה בצד הנושאים המדיניים.

בוועידת חד”ש בשבוע שעבר דחינו בתקיפות את כל הקולות שהציעו לנו להיפרד מהסיסמה שטבענו בשנות ה-70: שתי מדינות לשני העמים. הדגשנו שאנו דבקים בעיקרון של זכות ההגדרה העצמית לשני העמים בארץ. למבקרינו הלאומנים בציבור הערבי ענינו בוועידה, שהשאלה שבאמת נותרה פתוחה במציאות אינה זכותם של יהודי הארץ להגדרה עצמית - זכות זו כבר מומשה עם הקמת מדינת ישראל - אלא זכות הפלשתינאים להקים מדינה ממשית בצדה, על בסיס הקו הירוק. כאשר ההתנחלויות ממשיכות להתרחב בקצב מרשים ונבנית חומת “סובב מעלה אדומים”, החוצה את הגדה המערבית לשני אזורים נפרדים, הוויכוח האמיתי אינו על ישראל אלא על פלשתין.

אנחנו ערים לניסיון השיטתי של רבים בפוליטיקה הישראלית לנצל לרעה את הגדרתה של מדינת ישראל כביטוי זכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ, להצדקת מבנה פוליטי המפלה בשיטתיות את האזרחים הערבים. אנו דוחים את האפליה הזאת מכל וכל. הגדרה עצמית לא יכולה להצדיק אפליה, ומשמעותה אינה מקום שבו המיעוט נידון למעמד של אזרחים מסוג ב’. לשיטתנו, מדיניות זכויות היתר ליהודים אינה נגזרת של ההגדרה העצמית, אלא האיום הגדול ביותר על הלגיטימציה שלה. אנו רוצים ישראל דמוקרטית באמת, המבטיחה שיוויון לאומי ואזרחי למיעוט הלאומי החי בתוכה.

הגנתנו על זכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל אינה יכולה להתעלם מהניסיון להשתמש בה לרעה. יו”ר חד”ש, מוחמד ברקה, אמר בוועידה שהערבים בישראל - ציבור שאנו נאבקים על הזכות להוביל אותו פוליטית - מרגישים יומיום את מדיניות החנק והאפליה המתרחשת תחת הכותרת של “מדינה יהודית”. האופן שבו נתלשה האמירה הזאת מדבריו הוא ביטוי של הנתק המתקיים בין השיח בעברית ובערבית, כחלק מההפרדה בין יהודים לערבים המאפיינת את החברה הישראלית.

בישראל מתגוררים יהודים וערבים בשכונות שונות, עובדים בדרך כלל במקומות שונים, וממעטים להיפגש אפילו במרחבים הציבוריים ובמרבית מקומות התרבות והבילוי. המפגשים שכן מתרחשים, במגרשי הכדורגל למשל, טעונים במתח. הפרדה קיימת בתרבות ובשפה. מרבית היהודים אינם דוברי ערבית. ובשנים האחרונות מעמיקה והולכת ההפרדה גם בחיים הפוליטיים: הפוליטיקה בישראל נעשית בשני מסלולים נפרדים - הפוליטיקה הנעשית בעברית, בציבור היהודי, הולכת ומתנתקת מזו הנעשית בערבית, ברחוב הערבי. והתרגום בין השניים, אם הוא בכלל קיים, הוא חלקי ומעוות.

העמקת ההפרדה מדאיגה ואפילו מסוכנת. על האי-אמון והפחדים הנולדים ממנה נבנים אצלנו כוחות של ימין קיצוני. הימין הישראלי, המתחיל להיפרד באטיות מחזיונות המקסימליזם הטריטוריאלי שלו, מאמץ במקומם מקסימליזם דמוגרפי תוקפני. אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו מציגים בגלוי את המיעוט הערבי בישראל כ”סכנה מבפנים”.

בעולם ההפרדה הלאומית, שותפות יהודית-ערבית היא שחייה נגד הזרם. מק”י וחד”ש מנסות במשך שנים רבות לקיים שותפות כזאת. אין זה פרויקט פוליטי פשוט. כאשר הייאוש משותפות יהודית-ערבית הוא כל כך אופייני, קל מאד לאבד את התקווה. ובכל זאת, עד עכשיו, אנחנו מצליחים להישאר בשלנו במציאות המורכבת הזאת, ובכל יום מגלגלים את האבן מחדש וממשיכים לשחות נגד הזרם, בציבור היהודי ובציבור הערבי כאחד.

כשצה”ל מתכנן בסיסים ומרחבים ביטחוניים תחת מעטה סודיות, נגזלים השטחים הציבוריים כמו גם זכות התושבים לדעת ולהגיב. 

פורסם ב- ynet ב-18 בדצמבר 2007

דודו כהן, הממונה על מחוז דרום במשרד הפנים, הוא אדם רהוט. אבל בהופעתו האחרונה בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת הוא התקשה למצוא מילים כדי להתייחס להליך התכנוני של עיר הבה”דים ליד רמת חובב. הסיבה: ההליך התכנוני הזה נעשה בחשאי וחלה עליו חובת סודיות. כך אישר הצבא את הקמתו של בסיס צבאי נרחב שאין בו בעצם כל מימד סודי באמת.

הבסיס ישכן אלפי חיילים ללא התחשבות בשיקולים הסביבתיים ובאילוצי השטח הבעייתיים של המקום. החשאיות וההִתעלמות מקיומם של שיקולים כאלה, התאפשרו בזכות הוראותיו מרחיקות הלכת של חוק התכנון והבנייה, והפּרקטיקות המוסדיות שבאמצעותן הוא יושם.

דוגמא נוספת לאותה בעייתיות קיימת גם בחיפה; מדובר באחת הערים היפות בישראל, ומורד המושבה הגרמנית ממקדש הבהאיים לנמל הוא מהמרהיבים באזור.

המורד יכול היה להיות יפה הרבה יותר אם היה מסתיים במפגש עם הים ולא במחסני הנמל. בשנים האחרונות מקודמת תוכנית להעתקת המחסנים ולפתיחת המורד אל הים, כדי לפתח במקום אזור תיירות ונופש. סיפור אופטימי? לא עוד! לאחרונה התברר לתושבי חיפה שהם יצטרכו להיפרד מחלום המזח הרומנטי הפתוח לאוהבים ולמהרהרים, כי צה”ל מתכוון להקים במקום מבני צבא סגורים ועצומי ממדים לשימושו של חיל הים.

התושבים גילו מאוחר מדי כי התוכנית אושרה בהליכים סגורים של מערכת הביטחון, והרחבת הנמל לצרכי הצבא הופכת עובדה מוגמרת בלי שהיתה למי מהם האפשרות להביע דעה על כך. בתהליך קבלת ההחלטות לא נלקחו בחשבון שיקולים כמו טובת העיר, טובת תושביה או טובתם של המבקרים בבתי הקפה ובמסעדות של שדרות בן גוריון. גם לא נבחנו חלופות אפשריות. בנוסף, המתכננים הצבאיים לא התחשבו בשיקולים הסביבתיים ולא נתנו משקל אמיתי לפגיעה הצפויה בסביבה. לא נעשה בשום שלב של התוכנית ניסיון לאמוד את המשמעות הכלכלית של הרחבת הנמל דווקא במקום זה, על חשבון פתיחת האיזור לצרכי העיר.

ביסודם של המחדלים נמצאת המתכונת המיוחדת: הפרוייקט החדש תוכנן ושורטט ללא שום מנגנון ציבורי של שיתוף אזרחים. הוא נערך בסודיות ונידון אך ורק בתוך מסדרונות משרד הביטחון ונספחיו.

כך קרה בעבר בחוף עתלית, עם הקמת הבסיס הצבאי של חיל הים. גם שם לא הובאו בחשבון כלל האספקטים הסביבתיים, והעובדה שהבסיס פוגע קשות במערכת הטבע והנוף בחוף.

הצעת חוק חדשה שהנחתי על שולחן הכנסת עקב מקרים כאלה, קוראת להגביל את מערכת הביטחון בהקמת מתקנים ביטחוניים בהליך מזורז וחשאי, לחייבה להתחשב בגורמים סביבתיים ובריאותיים ולשתף את הציבור בדיונים. את ההצעה גיבשו ד”ר אורן פרז ועו”ד אתי רוזנבלום מהקליניקה לצדק סביבתי באוניברסיטת בר אילן, בסיכומו של מחקר מקיף שפירסמו בנושא. הגיע הזמן שגם לנו יהיה חוק מתקדם שיאזן כראוי בין דמוקרטיה וסביבה לבין שיקולי ביטחון: נשמור כסודי את מה שהכרחי, ונהפוך לשקוף את מה שאפשרי.

 התפרסם ב-y-net, ב-19 בנובמבר 2007.

בשנים האחרונות נהיה קשה יותר ויותר לכנס קהל רב להפגנות פוליטיות המוניות. עד מוצאי שבת נראה היה שנעשינו אדישים, ספקנים לגבי היכולת שלנו להשפיע, ובמיוחד עייפים מהפוליטיקה. והנה, התאספו בכיכר רבין יותר ממאה אלף איש, אוטובוסים מכל רחבי הארץ פקקו את מרכז תל-אביב, וההרגשה הייתה שונה לגמרי.

כששביתת המורים יצאה לדרך לפני יותר מחודש, מחזה כזה נשמע היה דמיוני. שביתות לעולם אינן מעשה פופולרי, וכך גם היה בשביתות מורים קודמות: התלמידים שמחים לחופש, ההורים מפתחים עוינות כלפי המורים השובתים, והמורים עצמם יושבים בבתיהם ומחכים להתחדשות המשכורות.

לא כך היה בחודש האחרון. בעשרות התארגנויות מקומיות יצאו המורים לפעילויות מחאה נמרצות בצמתים ובערים. תלמידים והוריהם הצטרפו אל המוחים, ושיאו של המהלך העממי הזה היה בעצרת ההמונים. ההצלחה הזו נובעת ממספר גורמים: ראשית, תביעתם של המורים לא רק לתוספת שכר אלא גם לשיקום אמיתי של מערכת החינוך כולה, להחזרת שעות לימוד ולהקטנת הכיתות אינה רק צודקת, אלא גם חכמה ומגייסת. שנית, חוסר הנכונות של הנהגת השובתים למכור את המאבק בזול יצרה אמון ציבורי בהנהגה, שהוכיחה כי היא מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת. בנוסף, היציאה של המורים לשטח, לפעילות של מחאה ישירה עם הציבור, הכירה לנו זן חדש של מורים – צעירים, אינטליגנטים, מסורים לילדינו ונחושים. המורים הללו, המורים של המציאות, מחקו באחת את הדימוי חסר הבסיס של המורה הבטלן - דימוי ששירת היטב את נתניהו בשנותיו באוצר.

המאבק זוכה לתמיכה גם בגלל התנאים החברתיים. אזרחי ישראל משוכנעים בכל לבם שמצבה של מערכת החינוך הציבורי בכי רע. משוכנעים בכך גם אלה שאין להם מכרים מורים, וגם אלה שאין להם ילדים בבית הספר. הם משוכנעים בכך משום שזהו גם מצבן של מערכות ציבוריות אחרות – מערכת הרפואה הציבורית, הסיעוד לקשישים, ועוד ועוד.

על הקרקע הזו התנהלה לפני פחות משנתיים מערכת בחירות שלמה: סדר היום החברתי של שיקום השירותים החברתיים עמד במרכז תעמולת הבחירות של כל המפלגות שיושבות היום בממשלה. אבל מאז קופלו הדגלים, נזנחו הסיסמאות וממשלת ישראל ממשיכה במדיניות נתניהו, כאילו דבר לא השתנה. רבבות המפגינים במוצאי שבת באו להביע הזדהות עם המורים במאבקם הצודק, אבל גם באו כדי לבטא מעט מהעלבון והכעס שצברו בשנתיים האחרונות כלפי המערכת הפוליטית, זו אשר פעם נוספת הוליכה אותם שולל.     

פגשתי בעצרת מכרים שהעידו כי בפעם האחרונה שהיו בכיכר עוד קראו לה כיכר מלכי ישראל. אני מעריך שכך הדבר גם באשר לחלק גדול מהמפגינים האחרים. אם המאבק שהחל בשביתת המורים ימשיך באותה דרך משכנעת, אם סיסמאות מדינת הרווחה ימשיכו לעמוד במרכזו, ואם נשכיל לשלב בו כוחות ציבוריים רחבים נוספים, יש סיכוי לפתוח פרק חברתי-כלכלי חדש ושונה. במוקדם או במאוחר המדיניות הכלכלית הימנית קיצונית של השנים האחרונות פול תיפול.