בלוג אדום ירוק

במסגרת הרחבת רחוב קפלן בתל-אביב, שמבצעת חברת “נתיבי איילון” (בשיתוף עיריית תל-אביב, מקרקעי ישראל ומשרד התחבורה), הוצבה באתר גדר מעוצבת. מטרתה של הגדר למנוע את כניסתם של הולכי הרגל אל אתר הפרויקט, ולהנעים את דרכם, תוך שהיא מסתירה את עבודות החפירה.

צילום: אילאיל ברתנא

גדר זו עוצבה ע”י חברה ישראלית (בשם “איקן מס פתרונות מיתוג”), במיוחד לצורך פרויקט ההרחבה, ומכילה איורים וצילומים של דמויות אנושיות ודימויים מקומיים וייחודיים לאזור “הקריה” ולעיר תל-אביב (לדוגמא: חייל במדי זית, תחנת אוטובוס של דן, מבנים טמפלריים ישנים, מפת העיר תל-אביב).על אף השאיפה לייצוג מקומי, מפליא היה לגלות כי כל הדמויות שצולמו או אוירו על הקיר, נשאו מראה מערבי-אירופאי מובהק (דמויות גבוהות, רזות, עם שיער בהיר וחלק ואף סולד, ולבוש אופנתי). זאת בעוד במציאות, תל-אביב הממוקמת בליבו של המזרח התיכון, מאכלסת שלל קבוצות מגוונות ושונות מבחינה לאומית, אתנית, דתית ותרבותית. נשאלת השאלה, מדוע בחרו מעצבי הגדר לייצג את תל-אביב באופן כל-כך הומוגני ומערבי? ומה המשמעויות החברתיות והתרבויות של ייצוג שכזה, על הקבוצות שהודרו ממנו?

מושג רלוונטי לניתוח התופעה הוא “הפוליטיקה של הלובן” (The Politics of Whiteness), אשר מתייחס (בין היתר) אל האופן שבו האדם הלבן, הקולוניאליסט מייצג את הלובן שלו כ”שקוף”, וכ”טבעי” (לא כעוד צבע), בעוד שאר הקבוצות האתניות מיוצגות על ידו כ”צבעוניות” וכ”אחרות” (”שחור”, “צהוב” “אדום”, ו”חום”). לטענתו של אליסטר בונט (Bonnett) , ההפרדה שעושה הקולוניאליסט – הלבן בין הגזע שלו לבין הפוליטיקה וההיסטוריה של כיבוש הטריטוריה על ידו, היא המאפשרת לו לכונן את עצמו כבעל הטריטוריה. או במילים אחרות, זו הדרך שבה משתמש הקולוניאליסט בזהות הלבנה שלו לצורך הפיכת פרויקט המודרניזציה שלו ל”טבעי”.

אין זה פשוט לקשור את טענתו של בונט אל המרחב הישראלי, שכן ישראל היא אינה מעצמה קולוניאלית פר אקסלנס. עם זאת, ישנם חוקרים הטוענים כי אלמנטים רבים בשיח הציוני המודרני שאובים מתוך השיח הקולוניאליסטי-המערבי, הרואה במזרחיות ובלבנטיניות (היהודית והפלשתינית) כנחותה. אחת מהם היא שרה חינסקי הטוענת כי עוד מראשיתו של “הפרויקט הציוני”, זה ביקש ליצור בישראל את “דמות היהודי חדש” (המערבי והחילוני), שיהווה אנטיתזה לדמות היהודי הגלותי, שנתפס באירופה כ”שחור”. עם זאת השיח הציוני לא הסתפק רק בפרויקט ההתמערבות של היהודי הגלותי – הוא איבחן אותו כלוקה ב”אסיאתיות ממארת”, שלשמה, טוענת חינסקי, נדרשים כל הזמן “סמי שכחה אירופוצנטריים”. ראוי לציין כי נטילתן התכופה של “סמי שיכחה” יכולה להיעשות שלא במודע או מתוך כוונת זדון. אך בכל מקרה, גם במקרים אלו, אין ספק כי היא מייצגת את הלא-מודע היהודי- אשכנזי-ציוני.

על רקע הקשר תרבותי ומרחבי זה, ניתן לומר כי המקרה של “הגדר המעוצבת” באזור הקריה בתל-אביב, מהווה סוג של סם שכחה, שנועד לטשטש את מיקומה הגיאוגרפי ואת הרכבה הדמוגרפי-תרבותי של תל-אביב ושל מדינת-ישראל (שבה כאמור, קיים רוב מזרחי המורכב מאוכלוסייה פלשתינית, ומיהודים יוצאי אסיה ואפריקה). במקרה הזה, בדיוק כפי שאליסטר בונט מתאר, הלובן מכונן את עצמו כ”טבעי” באמצעות היפרדותו מההקשר ההיסטורי –והפוליטי של המרחב שבו הוא מיוצג. קרי, מנותק מההקשר של פרויקט המודרניזציה הציוני.

הערה חשובה נוספת היא, שבנוסף לחזות המערבית שהוענקה לדמויות, אלו גם מתוארות כמבצעות פעילויות פנאי מאוד ספציפיות, כמו: משחק כדור-עף, ישיבה בפארק, מסע קניות, רכיבה על סקייט-בוארד ועוד. כלומר, ההוויה התל-אביבית מצומצמת לתרבות פנאי ולסגנון חיים מערבי וצרכני, שלפי בונט מהווה עוד אמצעי המסייע ללובן לכונן את עצמו כטבעי וכמובן מאליו.

Whiteness is being connoted as a lifestyle, symbolically tied to a pleasure of a consumption-led identity. - Alastair Bonnett

לסיכום, המשמעויות החברתיות והתרבותיות בהלבנתו של המרחב התל-אביבי (שכאמור מורכב מקבוצות מגוונות מבחינה אתנית, לאומית, דתית ותרבותית) הינן מרחיקות לכת. על אף שספק אם הולכי הרגל ברחוב קפלן מפנים את תשומת ליבם לייצוג המדיר את זהותם, האפקט נותר בעינו: הלובן אינו זוכה לערעור ומיוצר כטבעי , וכך הקבוצות הלא-לבנות והלא-מערביות מונצחות בקטגוריה של האחר. קטגוריה חברתית זו אינה נותרת בתחום הסימבולי בלבד, כי אם מתורגמת להון חומרי ולחלוקת משאבים בלתי שוויונית. ברוחה של סוזן סמית’, ניתן לומר כי הגדר המעוצבת פרקטיקה סימבולית, כחלק מהמאבק הפוליטי-תרבותי על המשמעות של המרחב, ואשר תוצאתה היא עידודו של אי-השוויון החברתי.

הסיפור הזה נכתב ביום 17/06/2006, בשעה 13:50, והוא שייך לנושא המרחב האורבני , אפליה . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;