להפסיק את מעגל הדמים, למען הילדים הפלסטינים והישראלים
מוחמד ברכהגברתי היושבת ראש, רבותיי חברי הכנסת, המעגל הזה, שהקזת דם תבוא כתירוץ להקזת דם האחרת, כבר לא ניתן לשאת אותו.
הקזת דמם של הישראלים תהיה התירוץ להקזת דמם של הפלסטינים, והקזת דמם של הפלסטינים תהיה התירוץ להקזת דמם של הישראלים. זה מעגל שרק ניזון מדבר אחד, מחוסר התקווה ומחוסר האפשרות לפתוח צוהר להידברות. אומרים “עם מי לדבר?”, לדבר עם מי שצריך לדבר. כפי שמדברים עם ההנהגה הנבחרת של העם הישראלי, צריך לדבר עם ההנהגה הנבחרת של העם הפלסטיני בראשות היושב ראש אבו-מאזן. אין פה לא התפלספות ולא חיפוש באפלה. יש כתובת, וצריך להתייחס אליה.
כשהגשנו הצעת אי אמון עם הסיעות השותפות לכך, היינו בסימן הכבד של הדם שהוקז בחוף עזה וגם לאחר מכן ברחובות ג’בליה, והיום בין לבין, בין המועד שהוגש אי האמון לבין המועד שנידון בו אי האמון יש דם נוסף שהוקז.
אני לא יכול שלא להזדהות עם סבלן של כל המשפחות, אבל אני גם לא יכול לעשות שקר בנפשי. יש אחריות לחוסר המוצא, יש מדיניות של הממשלה, שהיא מדיניות של חוסר מדיניות ושל חוסר חיפוש אחרי אופק פוליטי. ואז בוכים היום על הילדים בישראל ומחר בוכים על הילדים בעזה, וכל אחד יגיד שבשביל זה, בשביל הדם שהוקז כאן צריך להקיז דם שם. כל אחד חושב שזה הצדק. זה מעגל שאף אדם תרבותי נורמאלי לא יכול לקבל.
מעל לדוכן הזה, אני גם רוצה לחזק, בעניין אחד לפחות, את ידו של אבו מאזן ואת ידה של הממשלה הפלסטינית, שפנתה לאלה שמחזיקים את החייל גלעד שליט, בבקשה להחזיר אותו לחיק משפחתו. אולי – וזו הזעקה השנייה לממשלה כאן – דרך זה, דרך חזרתו של החייל, ייפתח צוהר של הידברות. לא לרכז כוחות כדי לפלוש לעזה או כדי לכבוש את צפון רצועת עזה, אלא לכבוש את היצר של הקזת הדם הזאת, שמתמשכת בין שני העמים ולנסות לייצר אופק אחר, אפשרות אחרת, תקווה אחרת.
מה אנחנו, כהנהגה, כנבחרי ציבור, מבטיחים פה לעם בישראל ולעם הפלסטיני? מה אנחנו אמורים לייצר? אינרציה למעגל הזה?
רבותיי חברי הכנסת, רבותיי השרים, אדוני ראש הממשלה שאינו נוכח כאן, יש מקום להמר רק על קלף אחד, והוא קלף החיים לשני העמים. אחרת אנחנו נישאר במעגל הזה, זה יצדיק את הקזת דמו של זה והאחר יעשה את ההפך. תודה רבה, גברתי.
(נאום מיום 26.6.06 בדיון באי האמון בממשלה)
