איך אמורים האזרחים הערביים להרגיש בימים אלה?
מנאל שלביבטרם אציג את ההתפתחויות האחרונות וההשלכות של מלחמה זו עלינו כערבים פלסטיניים אזרחי מדינת ישראל, עליי לומר כי מלחמה זו מוסיפה עוד נדבך במאבק שמנהלים הערבים במדינה על הקיום וההישרדות שלהם , נדבך נוסף במאבק שנקבע מאז ומעולם בעצם השתייכותנו למיעוט לאומי מקופח מבחינה פוליטית ומעמדית.
חודש שלם נמשכה המלחמה בלבנון. חודש וישראל לא הפסיקה את ההתקפות האכזריות שלה על לבנון. חודש וישראל לא הפסיקה את ההתקפות האכזריות שלה על אזרחיה, יהודים וערבים.
בימים קשים אלה יצא לי לעיין ולקרוא הרבה כתבות על הערבים במדינה על “הבלבול” שהם שרויים בו ועל ההצהרות השונות והמגוונות של אנשים בחברה הערבית לגבי המלחמה ועמדותיהם ממלחמה זו.
בשל השתייכותי למיעוט לאומי הזוכה ליחס המבדיל ובלתי שוויוני, אני יודעת בדיוק כי העמדות והדעות הפוליטיות שלנו כערבים במדינה ברגיל אינן משמעותיות, והנה לפתע הקול הערבי הפך להיות נשמע וחשוב. ההתעניינות הגדולה של המדינה בתפיסותינו כערבים מעידה ומבליטה את היחס השונה והמפריד ומכיוון שהערבים הם קבוצת מיעוט , הם מוכרחים, יותר מכולם, להוכיח נאמנות למדינה והם צריכים לברך ולשבח את צעדי הממשלה ככל שיהיו. ערבים במדינה מוכרחים תמיד לבחור בין השתייכותם לעם הערבי או למדינת ישראל.
מצב זה שחוזר על עצמו בכל עת של משבר אינו מתקבל על הדעת. הלחץ שמפעילה המדינה על אזרחיה הערביים אינו הגיוני. המדינה דורשת מאיתנו או להתנצל על מעשי איבה ליהודים או להוקיע את היהודים בהתלהבות צורמת. החשד המכרסם הזה, המענה אותנו כבני מיעוט, שמא הסטריאוטיפים המופצים עלינו, עלולים להיות, בסופו של דבר, נכונים, מגיע לפעמים לממדים עצומים של חשש, פחד וחרדה קיומית במיוחד בצל ההשפלות המקבלות ביטוי חופשי.
חשוב להבין כי מדיניות זו של מבחנים חדשים לערבים במדינה, מצטרפת להיסטוריה הארוכה של מדיניות האפליה הגזענות וההדרה שמדינה זו מיישמת באופן שיטתי והמיושמת גם בזמן המלחמה בו המדינה אמורה לספק לכל אזרחיה את ההגנה והביטחון. אך למרבה הצער, בתקופה משברית זו של מלחמה, ההבדלים הפוליטיים ובעיקר המעמדיים צפים על פני השטח. הבדלים אלה חושפים יותר מכל את המציאות הקשה שבה האמצעים והיכולת ההגנתית תלויים במוצא הלאומי והמעמדי. למדינה קל להתעלם ממציאות זו בחיי היומיים, אך בזמן מלחמה היא עולה וצפה, ומזכירה לנו את העליונות ואת הקיפוח המתמשך שתוצאתו באי סיפוק שירותים מינימאליים של הגנה על אזרחים. אין פלא שכפרים וערים ערביות בקו העימות ותושבים ערבים בחיפה הם אלה שמשלמים מחיר כבד.
יש לראות כי בימים האחרונים הפכה העוינות הישראלית הן הממסדית והן האזרחית למובהקת יותר בהקשרים שהם באופן ספציפי לאומיים. עם זאת, מכיוון שתופעות אלה הן וותיקות ובלטו במיוחד באינתיפאדה השנייה הרי שככל הנראה לא מדובר בעלייה במימדי התופעה אלא בכנות חדשה בכל הקשור להבעת עוינות גזענית ופוליטית. המסקנה מכך היא שמדינת ישראל הינה מדינה דמוקרטית רק עבור אזרחים המביעים תמיכה מלאה בכל הצעדים שהיא נוקטת בזמני שלום ומלחמה כולל צעדים שמזיקים למדינה עצמה, דוגמת מה שקורה במלחמה זו.
הערבים במדינה לא יכולים לספוג גם את המכה הפנימית וגם החיצונית, אי אפשר לספוג גם טילים וגם האשמות.
אין ספק כי מלחמה זו תחולל שינוי בתפיסה וביחסים בין הערבים היהודיים במדינה בעתיד. אני לא יודעת איזה צורה יקבלו יחסים אלה, אך אני יודעת בוודאות כי במידה ותפיסות אלו יחלחלו יותר ויותר בקרב הישראליים, אנחנו צפויים למערכת יחסים מסובכת ביותר.

22/08/06 בשעה 22:34
“ומכיוון שהערבים הם קבוצת מיעוט , הם מוכרחים, יותר מכולם, להוכיח נאמנות למדינה” הלוגיקה שלך לקויה ביותר: ישנן קבוצות מיעוט רבות בישראל שאינן נדרשות להוכחת נאמנות. מעניין למה.
אולי זה מכיוון שאותן קבוצות אינן חלק מעם אשר, לא משנה כמה ננסה לייפות זאת, הוא כיום אויב של מדינת ישראל. אולי זה בגלל שבניהן ובנותיהן משרתים בצה”ל ובכך נוטלים על שכמם מעמסה כבדה בדומה לשאר אזרחי ישראל. אולי ואולי ואולי.
אבל רגע, כל זה הרי בלבול מוח פשיסטי. אז בואו נחיה במדינה דו לאומית עם רוב ערבי שהיהודים יהיו תלויים בחסדו (המממ…מעניין איזה יחס שוויוני היהודים היו מקבלים לו היוצרות היו הפוכות…) ואז גם לא נצטרך לשרת בצבא. במקום זה נחיה במחנות ריכוז.
24/08/06 בשעה 21:38
לפרקליטו של השטן:
ב”קבוצות המיעוט האחרות” אתה בוודאי רומז לבדואים ולדרוזים, אבל גם הם ערבים, ושייכים לאותו עם אותו אתה מכנה ה”אוייב”.
כתור הערת אגב, השירות בצה”ל לא ממש סייע לאותן קבוצות ככל שהדבר נוגע ביחס השלטונות ומצבן הסוציו-אקונומי(בדיוק כמו שהדבר לא סייע לתושבי עיירות הפיתוח).