בלוג אדום ירוק

אנו נמצאים היום בנקודת שפל נוראה ומסוכנת, כשמנהיגה אותנו מערכת עלובה. ככה זה כשלא מחנכים ולא מאמינים בבני אדם

יואב שורק, מקור ראשון 23/11/2006

הדברים שייכתבו בשורות הבאות הם לכאורה בגדר חילול שבת. חילול יום השבת שבו סביר להניח שהם נקראים, וחילול הרוח הנינוחה והמפוייסת, של דברי תורה וחכמה מתובלים באמנות ובשירה, של “שבת”. וחילול השבת הזה מתבקש, שאם לא כן נהפוך לאסקפיזם ותו לא, בשעה ששורש תורף המצב הנורא אליו נקלענו מצוי דווקא בתחום הרוחני, המוסרי-ערכי.

אינני בטוח אם הכל מבינים עד כמה מצבנו חמור. לעתים נוח שלא להקשיב לחדשות במשך תקופה ארוכה, ולהניח לנושאים המדיניים-בטחוניים; לתת לאחרים לכלות את כוחם בויכוחים עקרים אודותיהם. אך יש שהמצב הבטחוני-מדיני נוגע בעצם הקיום, הופך לאיום שאסור להסיח דעת ממנו ושכל אדם אחראי צריך לטכס עצה ולבקש דרכים להציל את שניתן. ועל פי רוב, כשהמצב הבטחוני-מדיני מגיע לנקודות הקיומיות הללו, אות הוא שהמקום החולה נמצא הרבה יותר עמוק מקצף הגלים של האירועים הבטחוניים הספציפיים. אני מקווה שאחרי ההקדמה הזאת, יסכימו גם המתרחקים מחדשות לתת את לבם לעובדות הקשות הבאות.

יורים קסאמים על שדרות. אפשר לחשוב שזה לא נורא. אבל ההתמשכות של מה שמתרחש שם, וחוסר האונים הנורא של צה”ל (ולעניין זה קיומם של הרוגים בצד השני אין בו שום פתרון, ועוד נרחיב בכך); וההצהרות הנפוחות והריקות מתוכן של שר הביטחון וראש הממשלה, בנוסח ‘ידו הארוכה של צה”ל תשיג’ וכיוצא באלה, שהכל יודעים את שקרן; והבריחה העלובה מן העיר המופגזת, המזכירה מיד את המקבילה הצפונית, בה לבושתנו הורדו ערים שלמות למקלטים למשך שבועות ארוכים; והידיעות המגיעות על התעצמות מחודשת של החיזבאללה שם, בצפון; והעובדה שאיש אינו חושד בראש הממשלה ובשריו הבכירים שיש להם אג’נדה אמיתית, מפת-דרכים שתוביל אותנו למציאות טובה יותר, אלא רק ספיני-הישרדות - כל אלה מצטרפים אל ההכרה הזוחלת שאי שם בפרס מכינים עבורנו נשק השמדה המוני, שייצור מאזן אימה כנגדנו, ועינינו רואות וכלות. ואין לנו אלא להתנחם, שסביר שלא יעשו שימוש בנשק האטומי, שכן עד שזה יהיה מוכן כבר יכרסם בנו החיזבאללה בעוצמתו הקונבנציונאלית, אם המלך העירום שלנו יישאר עירום ולאיש לא יהיה אכפת.

איך הגיעה מדינת ישראל לשפל מדרגה כזה? למשהו שהוא הרבה יותר מאבדן כושר הרתעה: הוא בוז עמוק של אויבינו לנו, בוז המצדיק את עצמו ומתעמק כאשר מצביאינו שולחים את חייליהם לירות ללא תכלית אל מטרות עמומות, מתוך פחדנות והססנות, ועיניהם טחו לראות כיצד הכשל המוסרי הזה מוליך ישירות אל הכשל המוסרי הבא, שהוא זריעת מוות בקרב מי שאינם לוחמים בנו. בוז היונק מן ההכרה שאיבדנו את המצפן שלנו, בוז שבכאב שובר-לב (ולא, חלילה, בשמחה לאיד של ‘אמרנו לכם’, שמי שנוקט בה אינו מבין באיזה סירה הוא יושב) עלינו להודות שהוא נכון. הריקבון שאוכל אותנו נמשך מהבריחה מלבנון והפקרת צד”ל, נמתח אל הפקרתו השערורייתית של מדחת יוסף, מקבל מימדים מפלצתיים בגירוש והרס שיטתיים של חבל ארץ פורח, יצרני וחוקי למהדרין, ללא כל סיבה וללא כל תמורה, ומתרסק בפרצופנו בזינוב המתמשך שעושים בנו הלוחמים המוסלמים, בצפון ובדרום, מתוך הבנתם את עומק חולשתנו.

אפשר להסיט את ההספד הזה למקום של שמאל וימין, ולתלות תקווה במהפך פוליטי. אבל זה פשוט לא נכון. כמובן, כמי שמאמין בכל לב בעמדות הימניות, אני משוכנע שמצבנו היה טוב יותר לו היינו מיישמים מדיניות ימנית. אבל שורשי המחלה עמוקים הרבה יותר, והיא היתה מתפרצת גם אם בראשות הממשלה היה עומד נתניהו או ליברמן.

אמון בשיטה במקום בבני אדם

הרבה אנשים חשים שמדינת ישראל איבדה את המנהיגות. תגובת הרפלקס הפשוטה היא להשית את התקווה על דמות חלופית, רעננה, שתבוא ותושיע. המתבוננים עמוק יותר מניחים, שהבעיה היא בשיטה - ולכן הם מבקשים להחליף אותה, ומשתעשעים חדשות לבקרים ברפורמות שלטוניות או בחקיקות חדשות. אלה האחרונים, שרוממות איכות השלטון בגרונם, גם דוחפים לעבר ביקורת הדוקה יותר ויותר על המשטר, כדי למצות את מושג ‘הרע במיעוטו’ העומד מאחורי החשיבה הדמוקרטית.

אך גישת שינוי השיטה הזו אינה המושיע. להיפך: היא סימפטום של הבעיה, אותה בעיה שקוראי גליון זה יכולים לקרוא אודותיה גם במאמרו המצויין של עידו חברוני על ק”ס לואיס. הפנייה לחיפוש אחר פתרון בשיטה היא תפיסה טכנית- חיצונית, מרקסיסטית ודטרמיניסטית, המניחה שאדם אינו אלא תוצר הנסיבות. המניחה שאין לתת אמון באדם, בשום אדם, ושכל אדם פועל רק על פי אינטרסים ויעדים פרגמטיים. גישה מציאותית-פרגמטית זו מוחקת את האנושי שבאדם, תוך שהיא נתלית בשילוב של עמדה פוסט-מודרנית השוללת שיפוט ערכי, עם עמדה קפיטליסטית המאמינה בכוחה של היד הנעלמה לחולל מקום שטוב וכיף לחיות בו. כל אדם צריך לדאוג לעצמו, והשיטה היא זו שצריכה לדאוג לכך שהשורה התחתונה תהיה צודקת. אין אפוא ערכים, אין מוסר; יש רק שיטות יעילות יותר או פחות למניעת שחיתות, לחלוקת עושר, לשמירה על צלם אנוש…

השילוב הזה הוא שראוי להקרא “קפיטליזם חזירי”. שהרי מהותו של הקפיטליזם הטוב, זה שמילטון פרידמן המנוח עשה לו נפשות, הוא החירות: צמצום כוחה של ה’שיטה’ כדי להותיר מקום לאדם לממש את מאווייו ואת ערכיו. דרך זו יכולה להפוך את העולם לגן עדן, אם לצד ההימנעות מכפייה כלכלית מפתחים חינוך מוסרי נעלה ועקבי. אנשים מוסריים, שאינם נתונים בעול של שעבוד, הם המפתח לתיקון עולם. אבל כאשר החינוך המוסרי איננו; כאשר היעד שאליו מחנכים את האנשים הוא כיצד ‘להסתדר’ בעולם ולא כיצד לממש בו ערכים, השיטה הזו בוראת מפלצת של כוחנות גסה.

מכאן הכל מתחיל. יש לנו גנים יהודיים של רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, אך אנו מגדלים את בעלי הגנים האלה בתוך חברה שמחנכת לאגואיזם. ממש כך. לא שאין היא מרסנת את האגואיזם הטבעי, אלא שהיא מחנכת את בניה להיות אגואיסטים. לא לצאת פראייר. להיות פרגמטי, ולעשות את מה ש’עובד’, ולא את מה ש’נכון’.

המשפט המוסרי הבסיסי והחשוב ביותר שאני מכיר הוא תיאורו של הרמב”ם את עובד ה’: “עושה האמת מפני שהיא אמת”. לא כי זה עובד, לא כי יש חלון הזדמנויות, לא בגלל מה שיגידו. היכולת הזאת, להציב נקודה ארכימדית של מחויבות לאמת ולטוב, לא רק כשהדבר מתיישב עם הסביבה ועם התועלת אלא גם ובעיקר כשההיפך הוא הנכון - היא הדרך היחידה לבניית חברה ערכית, וכמדומני שהחברה הישראלית איבדה את התפיסה הזאת מזמן.

ריבוי החקירות כלפי אנשי ציבור וריבוי התקנות המגבילות אותם על כל צעד ושעל, רק מחמירים את המצב: הם משדרות באופן הבוטה ביותר חוסר אמון כלפי נושאי משרות בכירות; ובתוך חוסר האמון הזה מקנן הנחש של חוסר הציפייה. אינני מאמין בך שאתה ישר, כלומר אינני מצפה ממך לנהוג ביושר. האם פלא שבסופו של דבר אכן האיש אינו נוהג ביושר? ושמי שערכיו חשובים לו מתרחק ממשרות כאלה?

התשובה המוכנה כנגד הטענה הזו היא שוב, פרקטית: אם לא נחשוד, יהיו מי שינצלו את זה לרעה. נכון, אני משיב, אז מה. עדיף שמדי פעם מישהו ינצל את האמון לרעה, מאשר להצמיח עולם של חוסר אמון, עולם בו אדם לאדם זאב. וזה מה שאנו עושים. זו עוד דוגמא להעדפה של השיקול הפרגמטי (מיזעור נזקי מנהיג מושחת) על השיקול הערכי (שימור האמון והציפייה מבני אדם). כאן מצויה נקודת המפתח: המוכנות לסכן את התוצאות הפרגמטיות, לטובת שימור הערכים. המוכנות לתת אמון בבני אדם, גם כשלכאורה אין הם ראויים לכך. במקום לבטוח באדם ובה’, אנו בוטחים בשיטות ובחוקים ובביקורת, אלילי שווא המדרדרים את האנושות לאבדן צלם אנוש. בדיוק כמו הורים המתקינים מצלמה נסתרת כשהם מותירים את הילדים עם המטפלת: במטפלת, כאדם, אין הם בוטחים; במצלמה, בפיקוח, בשיטה - הם נותנים את יהבם. זה אולי מונע התעללות, אבל זה מגדל ילד לתוך עולם מורעל.

פתיחה למלחמה יסודית

הרבה שנים אני מוחה כנגד הקביעה של משה פייגלין, שאין למדינה תקנה אלא במנהיג ש”יש לו א-להים”. אינני מקבל את התיזה על סופה של הציונות החילונית, אינני מוכן לוותר על כל מה שהרווחנו מתהליך החילון שעבר על עמנו, ואני יודע את מגבלותיה של המנטליות הדתית. יותר מזה: אינני סבור שיש לתורה פתרונות קסם לכל בעיותינו, ושקריאה מפורשת בשם שמיים על ידי מנהיג ישראלי היא שתעשה את השינוי. ובכלל, אני חש קרוב יותר - גם רוחנית - לארצות הברית מאשר לאיראן. אבל לנוכח המקומות העלובים אליו מוליכים אותנו זרמי השנים האחרונות, אני מגלה יותר ויותר את הכשל העמוק המובנה בתרבות הישראלית החילונית. היעדרו של עמוד שדרה ערכי-מוסרי, והמרתו בעגל הפרגמטיזם, מוליך לתרבות הספין והכסת”ח, וזו מביאה - מהר מאד, לאסוננו - אל חורבן הבית הלאומי, חלילה וחס.

לנוכח מצב דברים זה, יש אכן לחברה הדתית נקודת פתיחה טובה יותר. עצם המחויבות הדתית כומסת בתוכה את העיקרון של מחויבות על-פרקטית, מהותית, של “עושה האמת מפני שהיא אמת”, גם אם מצורפת לה הקביעה/ההבטחה “וסוף הטובה לבוא בגללה” (ולכן כתבתי לעיל, שהמצב לא היה טוב יותר אם בראש הממשלה היו עומדים נתניהו או ליברמן; כי אולי, אולי, אם היו עומדים שם פייגלין או בני אלון המצב היה טוב יותר). אבל גם חברה זו, גם השיח בתוכה, מושפע לרעה מהאווירה הכוחנית והחוטפנית של השיח הישראלי (כך למשל למדו החרדים (מהחילוניים, לא משום מקום אחר) שבישראל שפת הכוח היא השולטת, ובה ראוי להשתמש). גם כאן טועים ומחליפים לעתים את הבשורה המהותית עליה דיברנו עכשיו, בבשורה השולית של מדיניות ימנית יותר או דתית יותר; והטעות הזו מעכבת את צמיחתה של אלטרנטיבה אמיתית.

התפיסה הרואה את כל המתרחש כקריסה המכשירה את הדרך למשיח דתי-ימני לוקה אפוא באותה קטנות רוח שכנגדה היא מוחה. המתרחש הוא אסון של כולנו, שאינני יודע כיצד נינצל ממנו. הקריסה הזו מחייבת צמיחתה של אלטרנטיבה עמוקה, המשדדת את כל השיח הציבורי ומערכות החינוך מתוך קול צלול של אמונה באדם ובערכים שמלמדת אותנו התורה, ערכים ששימשנו מגדלור להפצתם בעולם כולו.

לא ניוושע לא ממהפך פוליטי שטחי מחד, וגם לא מכתיבת אמנות-פיוס חדשות גבוהות-מילים. מה שאנו זקוקים לו הוא שידוד מערכות עמוק ביחס של החברה שלנו לערכים. מדובר במערכה של תקיפת המוני הביטויים של הכשל הזה: בתרבות הפוליטית, בתרבות הכלכלית, בתרבות הפרסום והתקשורת, וכמובן במערכת החינוך. זוהי מערכה גדולה המלאה קרבות קטנים, עבודת נמלים של עקירת הלך המחשבה שמצמיד את הערכים לתוצאה הפרקטית, ומוותר על קיומם העצמי. אני רוצה להציע את המאמר הזה כנקודת פתיחה עבור כותבים נוספים, ועבור כל מי שאכפת לו ושותף למה שאמרנו עד כה - כדי להחל בעבודת הנמלים של הצבעה על מאפייני המחלה ותקיפתם.

כפתיחה, אתן דוגמא, שאולי נראית במבט ראשון שולית, אך מיטיבה לבטא את העיוורון כלפי חשיבותם של ערכים. ניקח את הקמפיין לפיו “לתת לילד בן פחות מ-9 לחצות כביש לבד - זה פשע”. סביר להניח שזה מסוכן ואולי לא אחראי לתת לילד קטן לחצות כביש לבד, אבל הפושע כאן הוא משרד התחבורה שעומד מאחורי הפרסום הזה. זהו הרי פרסום שאיש אינו יכול להחמיץ, כולל ילדים בני שש ובני שמונה שהוריהם נותנים להם - בשל אילוץ או בכוונה תחילה - לחצות כביש לבד. והנה ההם שם למעלה אומרים לו שההורים שלו פושעים. הרי לנו עוד תוספת לערימה המתגבהת של ערעור התא המשפחתי והסמכות ההורית, שלאחרונה שוב מתחילים להבין שהם חשובים. אבל למי אכפת? מה שחשוב הוא שמדובר בקמפיין “אפקטיבי”, ולא סתם, אלא כזה שייתכן ויציל חיי אדם.

זהו לכאורה חישוב פרגמטי-ערכי לגיטימי, אבל גם כאן יש נפילה באותו הפח. הערך של כבוד ההורים וסמכותם חשוב יותר מהצלתו הממשית של ילד, כי חוסנה של חברה (ועתידם של הילדים בה) מותנה בערכים הללו, שכל מי שמכרסם בהם שותף להריסתה. בכלל, הרעיון לפיו הוספת איסורים וחוקים ישפרו את החברה, הוא רעיון תבוסתני ואווילי, כי הוא מסיר מן האדם את האחריות כלפי עצמו וכלפי רעהו. הוא שהביא אותנו לבור השחיתות, שמהותו נתונה בעצם המציאות/תודעה המסואבת, לפיה מה שחשוב אינו אם אתה עושה מעשה נכון וראוי, אלא אם אתה עושה זאת תוך ייעוץ משפטי מוצלח. עולם בו חיינו וחיי בנינו נתונים בידי אנשים שחושבים על ועדת החקירה הבאה במקום על נצחון והגנה, ומאמינים בהשלמה עם אלימות כדרך פרקטית לחיים שלווים. חיים שלווים, בהם תוכל לשלוח בשקט את ילדיך למטפלת, אחריה אתה עוקב במצלמה נסתרת, ולגדל אותם לעולם בו אדם לאדם אינטרס.

הסיפור הזה נכתב ביום 30/11/2006, בשעה 10:44, והוא שייך לנושא כללי . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;