בלוג אדום ירוק

בהמשך למסורת המפוארת של ארגון פעולה צבאית מתוקשרת ערב הבחירות לכנסת (הפצצת הכור בעירק לפי החלטת בגין ערב הבחירות ב-1981; הפצצת כפר כנא בלבנון לפי החלטת פרס ערב הבחירות ב-1996), הורו ראש הממשלה בפועל אולמרט ושר הביטחון מופז, שבועיים לפני הבחירות לכנסת, על כיבוש מתוקשר של מתחם המוקטעה ביריחו.

ממה שהפרסם עד כה עולה, כי הההתקפה הישראלית תואמה עם ממשלות בריטניה וארצות-הברית. אלה מגבות באופן מלא את מדיניות שרון-אולמרט, שסימנה הקבוע הוא – דיכוי יומיומי, תכתיב צבאי, ורמיסת כל סיכוי למשא-ומתן לשלום עם ההנהגה הפלסטינית הנבחרת.

התקשורת הישראלית, שבלי בושה מתיישרת רובה ככולה עם גרסת הבימאי (אולמרט-מופז-חלוץ), לועסת לעייפה את התירוץ הרשמי לפעולה ההרפתקנית ביריחו: בריטניה פינתה את פקחיה, אשר שמרו על האסירים הפלסטינים בכלא יריחו, וביניהם – אלה שהואשמו ברציחתו של רחבעם זאבי, ולכן לישראל הרשמית “לא הייתה ברירה”, אלא להכניס ליריחו טנקים ובולדוזרים ולתפוס אותם.

טיעוני אולמרט ושות’ רוויים צביעות. הממסד הישראלי מבצע כבר שנים בשיטתיות רצח (”חיסול ממוקד”) של ההנהגה הפלסטינית, לרבות זו המדינית והרוחנית, והוא מתרגש רק כאשר הקורבן הוא ישראלי. ומעבר לצביעות הפורחת, אולמרט והגנרלים גם משכיחים את מה שקרה לפני רצח השר זאבי.

באוגוסט 2001 ביצע חיל האוויר הישראלי רצח ממוקד של אבו-עלי מוסטפא, המזכיר הכללי של החזית העממית לשחרור פלסטין, בעת שזה ישב במשרדו בשכם. חודשיים לאחר מכן ביצעו פעילים של אותה חזית עממית את ההתנקשות בחייו של זאבי, בעת ששהה במלון במזרח-ירושלים.

המסקנה המתבקשת מהיסטוריה זו היא, שאולמרט-מופז-חלוץ עשו “תרגיל בחירות” רוויי חיילים במדים, קולות נפץ ואבק המיתמר מהריסות, מתוך ידיעה ברורה, שתוצאתו עלולה להיות – מעגל דמים אכזרי, שאת מחירו ישלמו בחייהם מי-יודע-כמה ישראלים ופלסטינים.

תרגיל אולמרט ושות’, אשר נועד לעקוף את נתניהו מימין ולמנוע עריקת בוחרים מקדימה לליכוד, היה גם מבחנן של המפלגות האחרות המתמודדות לכנסת. כצפוי, הימין המתלהם והכנופיות הכהניסטיות בירכו על “המבצע הצבאי הגדול”. ומה עשו הייתר?

מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ בירכה את אולמרט. ח”כ בנימין בן-אליעזר (עבודה) הודיע, כי ההתקפה ביריחו “לא נעשתה משיקולים פוליטיים” אלא היתה “פעולה של אין ברירה”. ומה היה למרצ לומר? ח”כ זהבה גלאון (מרצ) בעלת החושים הרגישים, חשה אמנם כי “מהפעולה עולה ריח קל של בחירות”. אך לגופו של עניין, גלאון לא הוקיעה את הפרובוקציה הצבאית, אלא הביעה דעה מייעצת, לפיה ממשלת אולמרט “הייתה צריכה” להידבר עם הפלסטינים ולא לנקוט פעולה צבאית.

תגובה שונה בתכלית הייתה לח”כים של חד”ש, מוחמד ברכה ועיסאם מחול. מייד לאחר שפורסם על תחילת הפרובוקציה הצבאית, הדיעו ברכה ומחול, כי זו פעולה תוקפנית הרת אסון, שאולמרט ומופז יזמו אותה מסיבות מיידיות וארוכות טווח. הסיבה המיידית היא - הרצון להפיק ממנה תועלת אלקטורלית בבחירות הקרובות. אך ישנן גם סיבות חשובות לא פחות:

אולמרט, שכנראה יהיה ראש הממשלה הבא, יחד עם מופז וחלוץ, מעוניינים בהסלמה בעימות הדמים, כדי שבצילה יוכלו לזכות בתמיכה פנים-ישראלית ובינלאומית רחבה ביישום תוכנית אולמרט לסיפוח שטחים פלסטיניים רחבים באמצעות הכרזה על “גדר ההפרדה” כ”גבול”, ולמניעת כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית . זו תוכנית שרון הישנה להנצחת הכיבוש והסכסוך ולחיסול הסיכוי לשלום ישראלי-פלסטיני – האשימו הח”כים של חד”ש, והוסיפו: אין זה מקרה, שבאותו יום ממש שבו בוצעה הפרובוקציה ביריחו, הכריז אולמרט שההתנחלות אריאל “תישאר לנצח בשטח ישראל”, כלומר תיכלל בשטח המסופח במיסגרת התוכנית להנצחת הסכסוך.

ומה המסקנה?

עתה, לאחר שתחפושת המתינות של קדימה והעבודה נפלה, חיוני עוד יותר לחזק את חד”ש, הרשימה היהודית-ערבית העקבית בהתנגדותה לכיבוש, לכל תרגילי שרון ויורשיו ולכל התלהמות לאומנית. חד”ש אינה נבהלת מגילויים של “אחדות לאומית” אנטי-ערבית, אלא מציבה חלופה אמיתית של סיום הכיבוש, שהוא מקור כל האסונות, של פינוי כל ההתנחלויות ושל הפיכת הקו הירוק לגבול של שלום וביטחון בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתקום בצידה.

הסיפור הזה נכתב ביום 15/03/2006, בשעה 12:37, והוא שייך לנושא בחירות , יהודים-ערבים , פלסטינאים , צבא , שטחים . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;