בלוג אדום ירוק

ההפגנות המשותפות של ישראלים ופלסטינים נגד גדר-ההפקעה בגדה המערבית נמשכות כבר למעלה משלוש שנים. אחד-עשר פלסטינים נהרגו בהפגנות אלה. מאות מפגינים אחרים נפצעו מכדורי גומי ומאש חיה, חלקם ישראלים. מנגד, המאבק הביא לכמה הישגים קטנים אך מעודדים, כגון בג”ץ בית-סוריכ, שבעקבותיו הזיזה המדינה את תוואי הגדר מעט לכיוון הקו הירוק, או בג”ץ בילעין-מתתיהו מזרח, שבו החליטה המדינה, רק הבוקר, להפסיק לראשונה את הבניה והאכלוס של התנחלות גדולה.

במצב כזה, שבו המפגינים מקריבים הרבה כל-כך בגלל החלטתם להפגין, בעוד ההצלחות חלקיות ובודדות, עולה השאלה: לשם מה בעצם אנחנו מפגינים? לשאלה זו, שהיא לדעתי שאלה גורלית למאבק נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, יש לי כמה תשובות.

אני מפגין כי אינני יכול להישאר אדיש לסבלם של הפלסטינים. אינני יכול לעמוד מנגד, כאשר ממשלת שרון-אולמרט מהדקת את אחיזת החנק של הכיבוש על צווארם של בני העם הפלסטינים. בזמן שהעולם כולו, כולל מנהיגים מוערכים כמו נלסון מנדלה, מריעים להתנתקות של שרון, ממשיכה ישראל לממש את תוכניתה להרס הגדה המערבית מבחינה חברתית וכלכלית. כשיוקמו כל הגדרות, מחסומי ה”טרמינלים”, והכבישים לישראלים בלבד, יישארו תושבי הגדה מגודרים בכמה מובלעות מוקפות מכל-עבר, ללא אפשרות לנוע בינהן בחופשיות, להגיע למקומות עבודה, לשדות חקלאיים, לבתי ספר, אוניברסיטאות ולבתי חולים. כל מובלעת כזאת הייתה יכולה להתחרות על התואר “הכלא הגדול בעולם”, אלמלא זכתה בתואר הזה רצועת עזה כבר לפני עשור. מול החלטה לכלוא ולהרעיב את העם הפלסטיני אני לא יכול לשתוק. כל עוד פלסטינים אמיצים בוחרים להיאבק, אני לא אפקיר אותם לבדם מול קני הרובים. אני מפגין גם כדי לעזור ולמנוע הרג של עוד מפגינים פלסטינים.

אני מפגין כי אני מאמין בדרך המשא ומתן, באינטרס של שני העמים בסיום הכיבוש. ההפגנות נגד הגדר הן מופת של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני-בינלאומי. אנרכיסטים, חברי פת”ח, קומוניסטים מכל ארץ ועם, תומכי חמאס, אימאמים, כמרים, רבנים, כולם ועוד רבים אחרים מפגינים ביחד, מתוך רעות וכבוד הדדי. בהפגנות משותפות אלה אנחנו מוכיחים שם שיש פרטנר בעם הפלסטיני, ושיש פרטנר בישראל. מספרים לנו שכל הפלסטינים רוצים לפוצץ אותנו באוטובוסים ולזרוק אותנו לים, שאין ברירה אלא לסגור את כולם מאחורי גדרות. מספרים להם שכל הישראלים שמחים לרצוח ילדים, להרעיב משפחות ולעקור זיתים, ושאין ברירה אלא להרוג בהם עד שייכנעו. ההפגנות המשותפות מפריכות גם את דברי אלה וגם את דברי אלה.

אני מפגין כי אני מאמין באי-אלימות. כל עוד יש אנשים בגדה המערבית המאמינים שיש דרך אחרת, שפיגועי טרור אינם המוצא האחרון, אני חש מחויב לחזק אותם. דרך האי-אלימות היא הדרך שיכולה באמת להוביל לסיום הכיבוש, מבלי לשמש לישראל צידוק לפעולותיה הנפשעות, ומבלי לפעול כחרב פיפיות על החברה הפלסטינית, המשלמת מחיר כבד על קיומם של ארגוני טרור בתוכה. דרך האי-אלימות מבטיחה גם את קיומו של המאבק כמאבק עממי, דמוקרטי. במקום מאבק של קבוצות צבאיות קטנות ושל חבורות מנהיגים עשירים ומושחתים, מאבק של אנשים פשוטים: פועלים, חקלאיות, זקנות, משפחות וילדים.

אנחנו בחד”ש, פעילים, חברי כנסת, וחברי בנק”י, לוקחים חלק במאבק זה כבר מראשיתו. מול העתיד המאיים של עוד גדרות, עוד פיגועים, עוד רעב ועוד שנאה, אנחנו רואים שביב של אור במאבק המשותף הלא-אלים נגד הגדר. בעוד ועוד מקומות בפלסטין קמים אנשים ויוצאים להיאבק על עתידם. עוד ועוד ישראלים ופעילים בינלאומיים בוחרים להצטרף ולחזק אותם. אם אנחנו יכולים לצעוד שכם אל שכם, בסולידריות אמיתית, אולי באמת עולם חדש אפשרי.

הסיפור הזה נכתב ביום 15/03/2006, בשעה 12:35, והוא שייך לנושא התנחלויות, יהודים-ערבים, פלסטינאים, שטחים. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;