בלוג אדום ירוק

בית המשפט העליון, בפסק דינו בשבוע שעבר בעניין אזרחי חוץ החיים יחד עם ישראלים כידועים בציבור, עשה צעד חשוב בכך שקבע, כי זכותם לחיות בארץ עם בני זוגם תהיה זהה לזכותם של אזרחי חוץ הנשואים לישראלים. בכך חיזק בית המשפט את זכות האדם הבסיסית של כל ישראלי/ת לחיות עם בן/בת זוגו, גם אם אינו נשוי כדין.

אך פסיקה חשובה זו לא ביטלה את האפלייה הטמונה במצב הבלתי נסבל של כפייה דתית, הקיים מאז כינונה של ישראל, ואשר מאפשר לערוך בארץ רק טקס נישואים דתי, ולגבי יהודים – רק טקס נישואים אורתודוכסי. למצב האנטי-דמוקרטי הזה אחראיות כל ממשלות ישראל. העדר אופציה של נישואים (וגירושים) אזרחיים הוא פגיעה חמורה ביותר בזכותו הבסיסית של כל אדם להתחתן עם בחיר לבו. במיוחד פוגע המצב הקיים בנשים, הסובלות מאפלייה לרעה בהלכה של כל הדתות הקיימות בארץ. קשה להאמין שבישראל 2006, אשה אינה יכולה להתגרש מבעלה, אפילו חייה איתו הם גיהינום, אם הבעל מסרב לגירושים.

אך הדבר המובן מאליו בכל מדינה דמוקרטית – נישואים וגירושים אזרחיים, לפי חוק המדינה, לא רק שאינו קיים בישראל, אלא הוא אפילו אינו דרישה ברורה במצעי המפלגות, פרט לחד”ש. במצע חד”ש, בפרק העוסק בחירויות הדמוקרטיות, כתובה הדרישה החד-משמעית: “הנהגת נישואים וגירושים אזרחיים“. הגולשים מוזמנים לבדוק, איזו רשימה נוספת מעלה דרישה זו באופן כה ברור?

חשוב לשים לב, שהמפלגות שבכלל עוסקות בנושא מתחמקות מאמירה, הכרוכה ביישום העקרון של הפרדת הדת מהמדינה, ומסתפקות בהצעות שנועדו לפתור את בעייתם של אלה המכונים “פסולי חיתון”. כלומר, מפלגות אלה, לרבות שינוי שעשתה רעש בנושא הכפייה הדתית, מציעות פתרון, שאינו אמור לחול על כלל האזרחים היהודים והערבים. מבחינתן, העקרון של נישואים וגירושים דתיים קשור להגדרת המדינה כמדינה יהודית.

בשעתו עוררה רעש ציבורי השאלה הפוליטית – “מיהו יהודי?”, כלומר, מי ייחשב יהודי בעיני החוק הישראלי. לדאבוננו, בשאלה הבסיסית – “מיהו אדם?”, כלומר, מי נחשב אדם בעיני החוק הישראלי, עוסקים מעט מאוד. וכך אנו עדים מאז קום המדינה לאפליה המעוגנת בחוק ובנושאים הבסיסיים ביותר בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין אזרחי חוץ לישראלים.

רמיסת זכויות האדם הייתה נושא לדוחות של מבקר המדינה, אשר קבע, בין הייתר, כי מערכת החינוך הערבית מופלית לרעה בתקציבים, במיבנים, בתוכניות לימודים, בכמות המחשבים, בצפיפות בכיתות ובמחסור החמור בגני ילדים.
הממשלות רומסות את זכויות האדם גם של ילדים, ובמיוחד אם אלה ילדים ערבים או ילדים עניים. גם לאחר שבשנת 1999 חוקקה הכנסת (ביוזמתי) את החוק הקובע, כי כל ילד בארץ יהיה זכאי לחינוך חינם בגיל 4-3 , עדיין רבע מהילדים הערבים בגיל 4 וכמחצית מהילדים הערבים בגיל 3 אינם מבקרים בגן. מאחר שישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם, שבה לא קיימת הזכות החוקתית לשוויון, יכולות הממשלות להמשיך ולהפלות אזרחים ערבים, לנשלם מהקרקע ולמנוע מהם תקציבי פיתוח.

הגיעה העת להכיר בכך, שאין לנו כבוד כמדינה, אם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מונה את הזכות לשוויון כזכות אדם בסיסית ואינו קובע את העקרון החוקתי של הפרדת הדת מהמדינה.

הסיפור הזה נכתב ביום 19/03/2006, בשעה 12:55, והוא שייך לנושא אפליה , דת ומדינה , חברה אזרחית , פמיניזם . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;