בלוג אדום ירוק

רעיון ההפרטה של חברות כלכליות ועסקיות היה קיים במחשבה הפוליטית והאידיאולוגית של מפלגת הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית כבר בשנות ה-50′. המפלגה השלטת – מפא”י, הייתה, בניגוד גמור לשיכתובים ההיסטוריים מבית המדרש של הימין הכלכלי החדש כיום, מפלגת מרכז קלאסית עם סממנים סוציאל דמוקרטיים.

המשפט הזה אינו טעות, מפא”י לא הייתה מפלגה סוציאל דמוקרטית, ודאי לא בנוסח של המפלגות הסוציאל דמוקרטיות של מערב אירופה. הסיבה העיקרית למשק המתוכנן וליצירת חברות ממשלתיות וממלכתיות הייתה החולשה הכלכלית של הסקטור הפרטי בישראל והעדרו של הון עצמי. בישראל עד לתוכנית הייצוב של האחד ביולי 1985 הכל היה ממלכתי, ממשלתי וציבורי.

בזכות חולשת הסקטור הפרטי קמה בישראל מערכת מפוארת של כלכלה ממלכתית בשיתוף גורמים ציבוריים נוספים כמו ההסתדרות הכללית, הסוכנות וההסתדרות הציונית. עם עליית הליכוד לשלטון במאי 77′ חל שינוי בפוטנציאל למעבר לכלכלה פרטית שכבר הייתה קיימת, אבל הייתה עדיין חלשה וקטנה. אולם הליכוד, בעיקר משיקולים ציוניים-לאומיים, לא עשה מאומה בנידון. רק עם הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית הרוטציונית בשנת 84′ בראשותו של שמעון פרס, ממקימי רפ”י ומהפעילים הבולטים ביותר של ההפרטות וכלכלת השוק, חלה תזוזה של ממש בעניין.

המדיניות ההרסנית והדורסנית של ייצוב המשק מהאחד ביולי 1985 הייתה מלווה בריבית דרקונית, ביטול של רוב הסובסידיות למצרכי היסוד והתחלה של הפרטה מסיבית במשק הישראלי. המודל שאומץ על ידי שמעון פרס היה של מרגרט תאצ’ר, ראש ממשלת בריטניה.

בשנים הראשונות הופרטו רק חברות כלכליות כמו חיפה כימיקלים, חברת הדלק פז, החברה הכלכלית ירושלים, מבני תעשייה ועוד. דווקא יצחק שמיר לא היה שייך לתומכים הנלהבים בהפרטה. אולם עלייתו של ההון הפרטי, הנהגת בחירות מקדימות במפלגות, במקום הוועדה המסדרת, והתחזקות ההשפעה האידיאולוגית והמקצועית בבנק ישראל, במשרד האוצר, בתקשורת הארצית ובתוך המפלגות הביאו להיפוך אידיאולוגי – לדחיית כל מה שריח של ציבורי וממלכתי נודף ממנו והעדפה של כל מה שהוא פרטי.

הדפוס שעוצב היה בסיגנון הישראלי הידוע – בלאגן מאורגן. לא נכתב ספר ההפרטות, אגב עד עצם היום הזה. לא נקבעו קריטריונים כלשהם לא בנושא מימון הרכישה, לא ביחס לזכויות העובדים בחברות המופרטות ולא לגבי זכויות הצרכנים.

כך מצא את עצמו מקורבו של אריאל שרון, אריה גנגר, רוכש את מפעל חיפה כימיקלים בהלוואה שקיבל מאחד הבנקים בישראל. וג’ק ליברמן, יהודי שעשה את הונו בעסקים אפלים בגרמניה אחרי המלחמה (שוק שחור וזנות) ואחר כך היגר לאוסטרליה. משם הוא הגיע לישראל כ”משקיע” ורכש את חברת פז הממשלתית בהלוואה שקיבל מבנק לאומי (הממשלתי).

דפוס ההתנהגות של כל ה”קונים” זהה: הם לוקחים חלק במיכרז תפור או סתם מגישים הצעה בושלה על ידי אחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בישראל. אלה שיש להם מהלכים וקשרים בקרב מקבלי ההחלטות, ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת וכמובן גם בכירים באוצר ובבנק ישראל. אחד, או יותר מהבנקים מעניקים להם הלוואה נוחה כאשר הנכס משמש כבטוחות. מהרווחים שהם גורפים מהחברה שהם רכשו הם לוקחים דיווידנד שמן, בונוסים, שכר ואופציות. אחרי כמה שנים הם מנפיקים את החברה מחדש בבורסה, ואחר כך מוכרים אותה ברווחי עתק למישהו אחר.

בשום שלב לא מקבל האזרח הישראלי מאומה ממכירת החברות והעסקים שלו. אחת הבעיות העיקריות במכירת נכסי לאום היא שאלת המחיר. חיים סבן שרכש את בזק שילם רק עבור הפעילות שלה. הוא לא שילם ואף אחד לא היה משלם עבור עשרות המיליארדים שמדינת ישראל השקיעה בתשתיות, בכבלים, במרכזיות ובידע העצום שנרכש עבור בזק במשך 50 שנה.

בבריטניה של תאצ’ר יש חובה על הרוכש, על פי “ספר ההפרטה” שחובר על ידי הממשלה ואושר על ידי הפרלמנט, להוכיח השקעה של הון עצמי. במקביל העבירה המדינה אופציות רכישה לידי כלל אזרחי המדינה ומי שרצה מימש את האופציה, כלומר קנה את המניות של חברת התעופה הלאומית, של חברת הנפט, של חברות התחבורה הציבורית ושל מאות ואלפי העסקים שהופרטו. במילים אחרות ממשלת תאצ’ר שיתפה את הציבור בחלק מהרווחים שהיא גרפה מהמכירה.

בספר יש שורה של הגבלות על פיטורי עובדים, הורדת שכר ושינוי הסכמי העבודה. בישראל אין בכלל דבר כזה לכן הפעולה הראשונה שעושים הרוכשים היא לבטל את ההסכם הקיבוצי, לפטר את העובדים הוותיקים דווקא (אלה ה”יקרים”) ולעבור לחוזים אישיים ולהעסקה של עובדים חדשים באמצעות קבלני כוח אדם.

בספר הבריטי קיימות גם הגבלות על האפשרויות של הרוכשים לשנות את השירותים והחובות כלפי ציבור הצרכנים, תוך ניסיון למנוע פגיעה קשה בציבור הרחב.

בישראל, פרט לתחבורה ציבורית גם בה המיגבלות מעטות, אין כלל התחייבות של הרוכשים לדאוג לרווחת הציבור ולזכויותיו.

אין שום דוגמה של הפרטה בסיגנון הישראלי. בכל מקום, פרט לרוסיה בתקופתו של בוריס ילצין השתוי, נוהלה ההפרטה ברמה כזאת או אחרת של פיקוח וניטור. רק אצלנו וברוסיה ההפרטה יצרה מצב בו קבוצה קטנה של מקורבים לשלטון הפכה בתוך עשור לגורם הכלכלי-תקשורתי-פוליטי בעל העוצמה הרבה ביותר.

בישראל קיים כיום שלטון 18 המשפחות – וכך הגענו בשעה טובה ומוצלחת למצב של הקפיטליזם הינוקא של סוף המאה ה-19. מי ששולט בעולם כיום הם התאגידים הרב לאומיים האדירים. יש לזה מגרעות רבות אבל גם יתרון אחד – השליטה איננה של אדם פרטי או קבוצת משפחות, אלא של הנהלות, דירקטוריונים ועוד. זה מה שמאפיין את הקפיטליזם החדש הבין לאומי של המחצית השנייה של המאה ה-20 ושל תחילת המאה ה-21′. לכספי קרנות הפנסיה של העובדים יש השפעה לא מבוטלת בתאגידים אלה.

לעומת זאת בישראל אנו נמצאים במצב של נסיעה במכונת זמן אחורה למאה ה-19′ המאה של הבארונים השודדים האוכלים את המשק והחברה בישראל בכל פה.

אם חפצי חיים אנחנו, כחברה, כאומה וכמדינה אין לנו ברירה אלא להחזיר את הגלגל אחורנית. קודם כל להפסיק מיד את ההפרטות המתוכננות של בתי הזיקוק, הנמלים וחברת החשמל. לעצור לחלוטין את כל ההפרטות דה פאקטו של השירותים החברתיים: כבישים, בתי כלא, חינוך, בריאות ומתנ”סים.

להתחיל בהלאמה מחודשת של חלק מהפעילות הכלכלית שהופרטה אם באמצעות כספי המשקיעים מקרנות הפנסיה או כספי המשקיעים בבורסה לניירות ערך של תל אביב. אין הכוונה להחזיר את השליטה בבזק לידי הממשלה אלא לדאוג לכך שכספי הציבור המושקעים בה ינוצלו באופן חיובי לטובת “בעלי המאה” וציבור הצרכנים.

הסיפור הזה נכתב ביום 21/03/2006, בשעה 14:13, והוא שייך לנושא הפרטה, כלכלה. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;