בלוג אדום ירוק

ב-1998 נערכו בחירות מוניציפליות בירושלים כאשר אהוד אולמרט, אז ראש העיר, התהדר בקביעה המוכרת והצינית להכעיס שלו של “ירושלים המאוחדת”. הטענה של “ירושלים המאוחדת” משכיחה, כמובן, כי רוב תושבי מזרח ירושלים, שמבחינת תחום השיפוט העירוני נחשבת לחלק מאותה “ירושלים מאוחדת”, אינם זוכים לשירותים עירוניים בסיסיים כמו ביוב, שירותי ניקיון, פינוי זבל או תחבורה נאותה כלשהי. בשנה זו חד”ש החליטה לרוץ ברשימה משלה תחת השם “ירושלים שתיים” והכותרת – “ירושלים שתיים – שתי בירות לשתי מדינות”.
במערכת בחירות זו החלטתי להצטרף לחד”ש. העלאת נושא אי-השוויון המובנה במדיניות עיריית ירושלים בתוך מערכת הבחירות המוניציפאלית נראתה לי בחירה מצוינת, במיוחד במערכת בחירות בה כולם התחרו מי מאמין יותר ב”אחדותה” ו”שלמותה” של ירושלים המחולקת, למעשה, בין אלו שמעוכבים ברחוב בלי הרף בידי חיילי מג”ב, לאלה שממשיכים בדרכם ומסיטים מבטם למראה המחזה.
התקבלתי בחד”ש בזרועות פתוחות, עם התלהבות והתעניינות בכל רעיון, יוזמה או שאלה שהייתה לי. במערכת הבחירות לכנסת ב-99′ כבר לקחתי על עצמי חלק גדול מניהול מטה הבחירות הירושלמי. אמנם חלק מהסיבה שנבחרתי לתפקיד היה המחסור בידיים עובדות, אבל החלק המשמעותי יותר בבחירתי היה הרצון לפתוח את חד”ש בפני אנשים צעירים. במהלך העבודה על הבחירות פגשתי צעירות וצעירים רבים כמוני שהרגישו שחד”ש מייצגת את התקוות והעקרונות שלהן. ההחלטה להגיע לחד”ש או להזדהות כחד”שניקית לא תמיד הייתה קלה לכולן, אבל התחושה הגוברת שחד”ש יכולה לייצג בשבילנו כיוון שאף אחד אחר לא יכול וגם לא מתיימר לייצג – נגעה לכולנו.
בסוף 99′ סירבתי להתגייס לצה”ל מסיבות מצפוניות שבעיקרן עמדה התנגדותי להשתתף בכיבוש. ישבתי בכלא חודשיים לפני שהצבא סילק אותי משורותיו מטעמי “חוסר התאמה לשירות”. בהכנה לישיבתי בכלא עמלתי קשה על הקמת קמפיין ציבורי שינצל את כליאתי בכדי להעלות על סדר היום הציבורי את שאלת חופש המצפון, הכיבוש והמיליטריזציה של החברה הישראלית. הקמפיין שלנו הצליח להביא לחשיפה תקשורתית ותמיכה ציבורית רחבה יותר מאשר התקיימה עד אותו הזמן לסרבני מצפון שכמותי (זה היה לפני תקופת האינתיפאדה, והצלחתה האדירה של קבוצת מכתב השמיניסטים לאסוף מאות צעירות וצעירים לתוך התנועה ולהכניס כמה מהם לכלא לתקופות ממושכות במיוחד). הצלחת הקמפיין הייתה במידה רבה בתודה לתמיכתם וסיועם של כמה מאנשי חד”ש. עיסאם מח’ול התעקש לקחת אותי תחת חסותו הציבורית, ותמר גוז’נסקי תמכה בי לא מעט, הן ציבורית והן במכתבים ששלחה למעני בכלא 4.
מאז עברתי גלגולים רבים בחיי ובחד”ש. עברתי לתל-אביב בכדי ללמוד לתואר ראשון בהיסטוריה. שם הצטרפתי לקבוצת הנוער התל-אביבית של חד”ש, שאת מרבית חבריה הכרתי והערכתי זה מכבר, ושעד מהרה גם שמו בידי את הדרכת הקבוצה. תמיד הערכנו בקבוצת הנוער את החופש שחד”ש נתנה לנו לארגן ולקיים את הקבוצה בדרכנו וכרצוננו, ועם זאת את הכבוד, ההערכה והתמיכה שקיבלנו מחד”ש. כך, למשל, לקראת הבחירות ב-2003 ניהלנו דיון בקבוצה על התכנים שאנחנו רוצים שיהיו במצע, ותמר גוז’נסקי שמחה להגיע לפגישה בכדי לשמוע מאתנו את מחשבותינו. בנוסף, חד”ש תמיד תמכה וסייעה לנו בהפקת כל חומר כתוב שביקשנו להפיק ולחלק.
חד”ש נעשתה לי בית פוליטי וחברתי. יש לי עוד בתים פוליטיים רבים, אבל לחד”ש יש אצלי מקום חשוב משלה. רק בחד”ש יכולתי למצוא מסגרת פוליטית אמיתית בה יש ניסיון לקיים שותפות יהודית ערבית אמיתית וחיה. הניסיון הזה דורש עוד עבודה רבה, וזה אחד מהאתגרים החשובים ביותר בשבילי בתקופה הקרובה, אבל החשיבות שלו היא בהתעקשות חסרת הפשרות על קיומו. רק בחד”ש השותפות היהודית-ערבית קשורה לנקודת מבט סוציאליסטית אשר מבקשת לשנות את מבנה החברה מהיסוד בשביל כולם, כך שמערכות היחסים של מנצל ומנוצל לא ימשיכו להיות הקובעות את עתידנו. התקווה להפוך את חד”ש לבית יצירתי, מתפתח וגדל של פעילות ופעילים שרוצים ומתכוונים לבנות יחד חברה שוויונית והומניסטית בחבל ארץ זה היא התקווה שמניעה אותי בחד”ש, בבחירות הקרובות והרבה אחריהן.

הסיפור הזה נכתב ביום 23/03/2006, בשעה 14:00, והוא שייך לנושא בחירות . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;