בלוג אדום ירוק

“תפסיקי לדבר אתם, מכות בטוסיק אני אתן לך..” את המשפט הזה, לא אומרת אמא לבתה הסוררת, אלא אחת מעובדות ויסקונסין בפנייה לעוד “לקוחה מרוצה”. אשה בת גילה, אם לא מבוגרת ממנה. זו הפנייה הנחמדה של עובדת ללקוחה. במיוחד אני אוהבת את המונח – “לקוח”. זה בערך כמו שנאנסת היא לקוחתו של האנס או הזונה של הסרסור.
עוד לקוחות מרוצים יוצאים מהתוכנית. משום מה, אפילו אחד מהם לא נראה מרוצה. אנשים שבורים שמלגות הקיום שלהם נלקחות מהם וכבודם נרמס.
“למה את אומרת שאנחנו מתעללים בהם?” שואל אותי המנהל המקומי. הוא מדבר על חוקים ותקנות ועל מספר ימי המחלה המותר בחוק.
הרבה תקנות יש בוויסקונסין. את האנושיות הם השאירו בבית. הלקוחות המרוצים מפסיקים לגשת אלינו כשהמנהל עומד בחוץ. אבל חוזרים אלינו ברגע שהוא נכנס. ה”ילדונת” מהמכות בטוסיק מספרת לנו שבשביל מלגת הקיום המגוחכת שהיא מקבלת, מכריחים אותה להגיע למשרדי התוכנית ולהישאר שם 7 שעות ביום. למרות שאין לה מה לעשות שם, אבל בבית ישנם ילדים קטנים והיא חד הורית.
העובדת (מנחה? יועצת?) יוצאת אליה שוב ופונה אלינו באנגלית, כדי שהילדה לא תבין. היא רק צוחקת עליכם. היא לא מדברת ברצינות.
הילדה מפתיעה ועונה – אני דווקא רצינית מאוד. העובדת מציעה לה להיכנס פנימה כי היא תיתן לה לשחק על המחשב. מאוחר יותר כשהיא יוצאת שוב, ה”ילדה” כבר לא מחייכת אלינו. אלא פוסעת החוצה ומקפידה לא להחליף איתנו מבט. בתיק שלה, לעומת זאת, הרבה פתקי הצבעה שלנו, אותם, לדבריה, היא מתכוונת לחלק לחבריה.
“תראי מה זה, אני חולה כליות והם מכריחים אותי לבוא לכאן כל יום לכמה שעות ואני מאחר לדיאליזה. אשתי גם חולה ובמשך שלושה ימים הייתי צריך לטפל בה. התקשרתי אליהם והודעתי אבל הם שללו ממני קצבה לחודש שלם. מה אני אעשה עכשיו?”
“שלחו אותי לעבוד אז לא קיבלתי קצבה, כי אני עובדת, אבל לא קיבלתי את המשכורת, אז נשארתי בלי עבודה, בלי משכורת ובלי קצבה ופה אין עם מי לדבר.”
אחד אחת הם ניגשים אלינו. אותם אנשים שבכל יום אחר היו יורקים עלינו רק בגלל שאנחנו “אוהבי ערבים” ומודים לנו שבאנו. הם צריכים עזרה. הם יודעים שמכרו אותם והם חושבים שאין מי שיגן עליהם.
בתקופה שבה כל מועמד לכנסת נזכר בגאווה בתקופה (שנים, ימים, חצאי שעות) בה היה רעב, מרח דק וכן הלאה, מגעיל לראות את ההבדל בין מבטם הזחוח של המורחים לשעבר ושפיפות קומתם של ה”לקוחות”. לפני שאנחנו עוזבים, כמו כולם, אנחנו מבטיחים שנהיה שם גם אחרי הבחירות. אני מקווה שאני צודקת. אני מאמינה שהיום אני נמצאת בתנועה הנכונה. זו שתהיה שם אחרי הבחירות ולו בגלל שהייתה שם גם הרבה לפני.
אחרי שעה מול משרדי ויסקונסין – גם זו נחמה.

הסיפור הזה נכתב ביום 25/03/2006, בשעה 16:45, והוא שייך לנושא ויסקונסין, כלכלה, שכר. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;