גזענות: שלוש אבחנות
דב חניןאדוני היושב ראש, חברות וחברי הכנסת. שלוש אבחנות ושלושה עיקרים ברצוני לתרום לדיון הזה.
אבחנה ראשונה: לפני 61 שנים הובס הפשיזם באירופה. זה שהוליד את האנטישמיות הרצחנית ביותר ואת שואת היהודים. הובס - אבל לא הומת. כוח האופל של פשיזם, שנאת זרים, אנטישמיות, הכחשת השואה - נחלץ מתהום הנשייה, יצא מהבידוד ושב בעוצמה אל הזירה העולמית. פשיסטים וניאו-פשיסטים, כמו ז’אנפרנקו פיני מבקשים לעצמם לגיטימציה בעולם, ואפילו אצל שרי ישראל.
לכן עיקר ראשון עבורנו הוא: לא ניתן שום לגיטימציה לפשיסטים ולפשיזם.
אבחנה שנייה, שהיא במובנים מסוימים תמונת ראי לדבריו של פרופ’ בן ששון: לאנטישמיות האנטי יהודית מצטרפת לאחרונה בארצות המערב אחותה התאומה, הנתעבת כמותה - אנטישמיות אנטי-ערבית ואנטי מוסלמית.
אנטישמיות היא אנטישמיות; אין דרגות בהוקעת האנטישמיות, ואין חלוקה באיבה לגזענות. לכן עיקר שני עבורנו: באותו קול צלול ובאותה תקיפות נוקיע את כל זני האנטישמיות והגזענות.
זאת ועוד: המבט על האחרים חשוב, אבל חשוב ממנו המבט אל הבית פנימה. הרי גם מהאנטישמיות הראשונה, זו של פרעה במצרים, לא נגזרת אצלנו רק הטפה לאחרים. מכך ש”גרים היינו בארץ מצרים” נגזר דווקא הציווי: “ואהבת את הגר” - ציווי מרחיק לכת: ואהבת את המיעוט הלאומי הגר עימך. נביט סביבנו ונראה - כמה אנחנו רחוקים מכך, כמה חילחלה עמוק, גם אצלנו, מאֵירת הגזענות; כמה רחבה הלגיטימציה הניתנת לה. זו האבחנה השלישית.
גזענות היא תוקפנות שתמיד מסווה עצמה כהתגוננות.
למשל: כהתגוננות דמוגרפית.
כמה אין חדש תחת השמש. הטיעון הדמוגרפי היה הרי בסיסה של האנטישמיות הראשונה. כך אומר פרעה לעמו בפרק א’ של ספר שמות: “הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה. והיה כי תקרינה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו”. דברים כאלה נאמרים היום בעברית עכשווית מעל במות מכובדות אצלנו.
ומכאן העיקר השלישי: תרומה ייחודית של ישראל למאבק נגד האנטישמיות והגזענות תהיה ביעור הגזענות בביתנו ישראל.
כך כותב אלבר קאמי ב”הדבר”: “בעולם הזה יש מגפה ויש קורבנות, ואדם חייב לסרב ככל יכולתו להיות בצד המגפה”.
כן רבותיי וגבירותיי חברי הכנסת, נשגיח על עצמנו שלא נהיה בצד המגפה. תודה רבה.
ישיבה מס’ 4 בתאריך: 24.04.06

26/04/06 בשעה 11:06
האצ”ל בישראל, בניגוד לכל ייתר בישוב, לא לקח בחשבון את ההקצנה שחלה בעמדת מוסוליני כלפי השאלה היהודית”( עמ’ 114) שימו לב למשפט זה המזים את השקר של תומכי הרוויזיוניזם כיום שלא ניתן היה לדעת מהו יחסו של מוסוליני ליהודים.
“אפילו ז’בוטניסקי שהצביע על מרכזיות האנטישמיות בנאציזם עוד ב1933 נטה להמעיט במגמותיה של האנטישמיות הנאצית בפברואר-מרס 1940″(שם עמ’ 114)
יום השואה היהודית הולך ומתקרב
על הגזענות והשואה היהודית
בניגוד למסחורו של יום זה והפיכתו ליום המצדיק את הדיכוי המסיבי של העם הפלסטיני בידי שליטי ישראל שהעזו להביא לביקור ממלכתי רשמי ביד ושם את פיני מנהיג המפלגה הניאו פשיסטית שהצהיר כי מוסוליני היה האיש הגדול ביותר בהיסטוריה, יש להוציא את הלקחים ההיסטוריים כדי שזה לא יקרה שוב, לא באירופה או ארצות הברית ולא במדינת ישראל.
יש במפורש תנועה פשיסטית בישראל ( מרזל, חירות, אגף בליכוד) יש תנועות לאומניות קיצוניות, שבקלות תחברנה בתנאים מסוימים לפשיסטים כמו ישראל ביתנו והמפד”ל. הן ניזונות מהמורשת הרוויזיוניסטית בארץ.
מסיבה זו יש ללמוד את חלקם של הרוויזיוניזם ביחס לשואה היהודית שכן יש להם אחריות לה, בניגוד להעמדת הפנים הצבועה שלהם. האידיאולוגיה של הרוויזיוניזם היא המשמשת בסיס לטיעונים של הימין הרדיקלי בן ימיינו בישראל.
כל מי שלמד את ההיסטוריה של היהודים במלחמת העולם השנייה, גם מכיר את האשמות הקשות שהרוויזיוניסטים הטיחו במנהיגי היישוב היהודי ובמיוחד בהנהגת מפלגת העבודה שבראשה עמד בן גוריון, אשר לא אחת כינה אותם פשיסטים. הרוויזיוניסטים תקפו את הנהגת היישוב כאשר הם טוענים כי אילו רק הסוכנות הייתה פועלת לפי הצעת פינוי כל יהודי אירופה לישראל, לא הייתה מתחוללת השואה היהודית וכי בניגוד להם ז’בטינסקי מנהיג הרוויזיוניסטים ניבא את ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה על ידי הנאצים.( עמ’ 69)
אולם ככל שבודקים טענות אלו, ומבלי להגן על חלקה של הסוכנות והנהגת תנועת העבודה בלא נאבקה לפתיחת השערים במערב לפני הפליטי היהודים, מגלים כי מדובר באוסף של שקרים מבחיל המסתיר את חלקה של התנועה הרוויזיוניסטית בשאלת השואה.
האמת היא שהטענה כי ז’בוטניסקי ניבא על השואה היהודית אינה אלא שקר.
האמת היא שז’בוטינסקי אפילו לא היה בטוח שתפרוץ מלחמה והיה משוכנע שאם תפרוץ גרמניה הנאצית תפסיד בה כעבור מספר חודשים. ברור שלא יכול היה גם לכן לצפות לשואה של מיליונים על כך כותב פרופ’ יוסף הלר בספרו לח”י:
“האצ”ל כז’בוטינסקי לא ראה את המלחמה הצפויה, הוא אף טען כשאם תפרוץ מלחמה הרי גרמניה לא תחזיק בה אפילו מספר חודשים”( שם עמוד 84).
וכן ” ערב מותו של ז’בוטניסקי הפך האצ”ל גורם שולי במשנתו. בבואו לנסח את השקפותיו לא ראה מי שראה עצמו מפקדו העליון של אצ”ל צורך בשימוש במרד מזוין.
בניגוד לאצ”ל, התייחס ז’בוטניסקי ברצינות גמורה לגורל יהודי פולין תחת הכיבוש הנאצי. הוא לא רצה להמעיט במעשי החיסול שנעשו ביהודים ברחבי פולין, גם קטל מספר מאות יהודים היה דומה בעיניו להשמדת הארמנים. הוא לא צפה כמובן את מוראות השואה”(שם עמ ‘92 )
ז’בוטינסקי לא האמין בפריצתה של מלחמת עולם וראה בהיטלר ומוסוליני פחדנים: אנשי עסקים נורמלים לחלוטין ובעלי בתים מאוד”( שם עמ’ 78)
“ז’בוטינסקי לא חזה את ממדי המלחמה ולא השמדה המונית מכל סוג זהו, חמישה מיליון יהודים היו מיועדים לאבוקציה קרי לפינוי מאירופה, מהם מיליון באופן מיידי והיתר מעשר עד חמש עשרה שנים לאחר תום המלחמה”( ז’ בוטינסקי חזית המלחמה מהדורה אנגלית עמ’ 80-83)
עולות איפה שתי שאלות הקשורות זו בזו. כיצד זה לא ידעו ז’בטונסקי וחבריו לתנועה הרוויזיוניסטית לדעת כי מלחמת עולם שנייה עומדת לפרוץ ובה תהיה שואה יהודית נוראה( טרוצקי כתב על כך כבר ב-1937) ומדוע לאחר מעשה הם ישקרו שקרים כה גסים בנושא?
הסיבה לכך הנה האהדה הרבה שרבים בתנועה הרוויזיוניסטית חשו כלפי איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לא רק ערב מלחמת העולם השנייה, אלא כבמקרה של לח”י עד סוף 1941. וגם במקרים שבהם לא גילו אהדה גלויה הם ראו באנגליה את האויב המרכזי ולא בנאצים.
כך למשל התגובה של אצ”ל לנאומו של לורד מוין ב9 ביוני 1942 ” הצדיק את החייאתה של דוקטרינת ‘צורר ואויב’ .( לפיה הבריטים הם הצורר הנורא בעוד הנאצים אויב רגיל ולא מסוכן במיוחד) אומנם טרם נודע על השואה בפרטיה אולם רק האצ”ל בישראל יכול היה לדבר על היטלר והאנטישמיות כעל צביעות קונבצניואנלית. הם ראו בו בן ברית פוטנציאלי לציונות.
וכך כתבו:” אנו שואלים גלוית, במי הי א מלחמתו של העם העברי בהיטלר או באנטישמיות האיומה”? “הן אפשר להניח את התופעה של היטלר בלי האנטישמיות. האם גם אז היה כל העם העברי לצד בעלי בנות הברית? האם לא היה לוקח עמדות ניטרליות לפחות?( שם 159)
ברור איפה לחלוטין לא רק שהנאצים אינם האויב היותר קשה,, אלא לטענתם אילולי האנטישמיות של היטלר היה צורך לתמוך בו או לפחות להחזיק עמדות ניטרליות .
הדבר עולה עם ההיסטוריה של זרמים רבים ברוויזיוניזם אשר תמכו באופן הגלוי ביותר במוסולני ) ז’בוטניסקי עצמו) וכלה ביאיר שטרן שביקש להקים עם הנאצים חזית צבאית עוד בסוף 1941.
“הרביזיוניזם החל עתה לקבל משמעות חדשה בשני מימדיו האידיאולוגי והאופרטיבי, עם הצטרפות אב”א אחימאיר לשורותיו. אחימאיר היה תלמיד מובהק של אוסבלד שפנגלר בעל שקיעת המערב… כמו כן היה חסיד הפשיזם והלאומיות האינטגראלית האירופאית” אבא אחימאיר ביקש להחדיר להנחות היסוד הרביזיוניסטיות מודל חדש לחיקוי תפיסת השלטון של מוסוליני והדוקטרינה האליטיסטית שלו”.( עמ’ 20)..
בשלהי 1931( לאחר פרסום הספר הלבן) “גישש ז’בוטניסקי בחשאי אחר מעצמה חילופית לאנגליה. אחימאיר לא היסס לעשות זאת בפומבי, לאור האכזבות שנחלה הציונות במוסקבה במכה ובלונדון ‘הגיעה השעה להפנות את לבנו לקראת רומא”( שם 23)
בשנות ה30 התפתח הקונפליקט בין עמדות ז’בוטנסקי ותלמידיו המקסימליסטים אשר “היו איתנים בדעתם כי את האמצעים האופוזיציוניים יש להמיר באמצעים רובלוציונים (טרור) את הרוויזיוניזם יש להוציא מן הביצה הליברלית בה שקע יש לחתור לחמש מטרות הראשונה שבהן העלאת הפרסטיז’ה של המנהיג עד כדי מעלת דיקטאטור”( עמ’ 27)
הקונפליקט ביניהם התבטא ביחס לניצחונו של היטלר. בעוד שז’בוטניסקי הביע בוז להיטלר, נצחונו של זה “עשה רושם בל ימחה על אחימאיר וייכין שלא הבחינו בין הנאציזם לבין תנועות לשחרור לאומי אחרות”( עמ’ 28).
ב 1933 ( השנה בה אחד מהרוויזיוניסטים לעדותה של סימה אשת ארלוזרוב שראתה אותו רצח את בעלה) ביקר ז’בוטניסקי את תומכיו בשל ” הטונים הפרו-נאצים של חזית העם”…”הם תוקעים לי ולכולנו סכין בגב”( עמ’ 29)…ז’בוטניסקי אסר אומנם על אהדה לנאציזם, אך לא לפשיזם האיטלקי שאף הוא נלחם במרקסיזם” (עמ’ 31). על השמאל הציוני אמר ייכין:” אנשי הדגל האדום בלי צלב הקרס השחור גרועים מאנשי הדגל האדום עם צלב הקרס”..
מיניו של היטלר לקנצלר ב31 בינואר 1933 לא שימש לאנשים מבית מדרשו של אחימאיר אות אזהרה לבאות. ראשית משום תפיסתם שפרושה האמיתי הוא “בנקרוט של כל שיטת ההתבוללות ושנית משום שנאתו העיוורת לסוציאליזם ולקומוניזם, שהייתה גדולה מאיבתו לנאצים( עמ’ 28)..