בלוג אדום ירוק

רמי אדוט ושיר חבר, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית

ביולי 2005 החלה ישראל ביישום תוכנית מהל”ב: מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה. זוהי הגירסה הישראלית של תוכניות “מרווחה לעבודה” בארה”ב ובאירופה. התכנית משקפת הרעיון שמתמצה בסיסמאות כגון “אין ארוחות חינם”. לאמור, לא עוד יחיו עניים ומסכנים על חשבוננו, שילכו לעבוד. לעת עתה מדובר בתכנית ניסיון המופעלת על פי חוק, ועל פי חוזים שנכרתו בין המדינה לבין ארבע חברות פרטיות, כלומר מדובר בהפרטה של לשכת העבודה. החברות שזכו במכרז הן בעיקר חברות זרות שהתמחו בהפעלת תוכניות מעין אלה בהולנד, אנגליה ועוד, ופועלות בארץ בשיתוף עם חברות ישראליות.

התוכנית מופעלת בארבעה מוקדים עירוניים – נצרת, חדרה, אשקלון (ושדרות הכפופה למוקד באשקלון) וירושלים. משתתפים בה כיום פחות מעשרים אלף איש, כלומר כ-13 אחוזים מתוך כ-150 אלף מקבלי קצבאות הבטחת הכנסה בישראל. תומכי התוכנית טוענים שהתוכנית מוצדקת לאור העליה במספר מקבלי הקצבאות במשך שנות השמונים והתשעים, מ-20,000 לכ-150,000. העליה הזו משקפת את התדרדרות המצב הכלכלי-חברתי וגידול הפערים בישראל וכן את פירוקן של מערכות רווחה אחרות בישראל. עם זאת, דוברי הממשלה טוענים –שבישראל רווחת תרבות של בטלה.

רקע

תוכנית “מרווחה לעבודה” באה מיד אחרי גל הקיצוצים הגדול של 2003 בקצבאות הביטוח הלאומי, גל שהביא את קצבת הבטחת הכנסה לשפל והציב אותה על 1621 ש”ח, 22% בלבד מהשכר הממוצע וכחצי משכר המינימום. המינימום הנדרש לקיום משפחה בת ארבע נפשות, על פי כלכלני מוסד ון-ליר, הוא כ-6,500 ש”ח.

על פי שנתון ססטיסטי של המוסד לביטוח לאומי, 2005. עיבוד – רמי עדות ושיר חבר.

ממשלת ישראל בהנהגת שרון, נתניהו (אז שר האוצר) ואולמרט (אז שר התעשיה והמסחר) אימצה את המודל האמריקאי הנוקשה ביותר של תוכניות “הרפורמה בעבודה.” מומחים נוטים לחלק את התוכניות לשני סוגים. האחד מכונה “עבודה תחילה” ותכליתו להוציא לשוק העבודה כמה שיותר מקבלי קצבאות במהירות המירבית. הגישה הזו מלווה באיום של סנקציות קשות. הסוג השני מכונה “הון אנושי” ותכליתו לשפר את מיקומו התעסוקתי של מקבל הקצבאות. גישה כזו בוררת את המועמדים הטובים יותר לחזרה לעבודה ומציעה להם קורסים מקצועיים כדי שיוכלו לחזור לשוק העבודה בתנאים טובים יותר. מקובל לחשוב שהמודל האמריקאי הוא הראשון, התוקפני והאכזרי, ואילו השני מיוחס לאירופאים שאימצו את התוכנית האמריקאית תוך שינויה וריכוכה. למעשה בארצות הברית מתקיימת תמונה מגוונת ביותר ושילובים רבים בין שני הסוגים.

התוכנית החלה את דרכה במדינת ויסקונסין, ומשם שמה. למרות שהתוכנית ספגה ביקורת קשה על האכזריות שהופגנה כלפי המשתתפים, קלינטון לקח את התוכנית והפך אותה לחוק פדרלי ב1996, תוך הצגתה כתוכנית שתוציא ממעגל העוני משפחות רבות ובמיוחד אימהות חד-הוריות שחורות. אך החוק הפדרלי נותן רק מסגרת כללית. מדינות שונות ואפילו מחוזות וערים בחרו כיצד לבנות את המודל. החוק התווה קווים כללים של “עבודה תחילה,” אך במקביל הקצה משאבים אדירים לטובת “ריפוד” המעבר לעבודה, למשל באמצעות קצבאות הילדים. התוצאות האמריקאיות אינן חד משמעיות. עד 2001, מודים גם אנשי מקצוע שהתנגדו בחריפות לתוכנית, שהעוני קטן בהדרגה ומשפחות חד-הוריות רבות שיפרו מצבן ככל הנראה. אחר כך הגיע המיתון ואיתו קיצוצים בקצבאות, והתוכנית החלה להראות תוצאות מאכזבות מאוד.

מלבד העובדה שהתוכנית סיפקה תוצאות רק בתקופות של שגשוג, נותרה בעינה התנגדות להוצאת אנשים – בעיקר אימהות – לשוק העבודה האמריקאי שתנאי העבודה בו קשים. רבים טענו שהרעיון שאנשים צריכים לצאת לעבוד בכפיה, מתוך עמדת נחיתות וללא הכשרה, לעבודות של מבוי סתום בשכר נמוך הוא רעיון בלתי אנושי.

כאמור, המודל שבחרה ישראל הוא גירסה נאו-ליברלית קיצונית. בישראל, התוכנית פועלת על פי חוק ותקנות, אם כי מבקרים וארגוני סינגור מדווחים שחלק גדול מהמידע המעשי מצוי בחוזים של אלפי עמודים שנחתמו עם החברות הפרטיות. החוזים האלה – כך על פי החברות – אינם זמינים לעין הציבור. זוהי רשת של תקנות חוקיות וחוזיות, נסתרות וגלויות, שלוכדת בתוכה את כל מקבלי הקצבאות להבטחת הכנסה: נכים, חולים, אימהות צעירות ומבוגרות, משתמשים בסמים, עבריינים, עולים חדשים, חסרי מקצוע ואנשים שעבדו כל חייהם וסתם אנשים שהחיים דרכו עליהם.

תיאוריה (אידאולגיה) ופרקטיקה

ההגיון שמנחה את מנהלת התוכנית הוא ש”כל אחד חייב לעבוד.” מקבלי הקצבאות, ה”לקוחות” מחויבים לשמוע הרצאות ארוכות ומופעל עליהם לחץ אדיר לאמץ את ההגיון הזה. משתתפי התוכנית מחויבים להשתתף בסדנאות החוזרות על עצמן שוב ושוב, ונמשכות עשרות שעות בשבוע. הסדנאות אמורות לשפר את הדימוי העצמי של המובטלים וללמד טקטיקות לחיפוש עבודה, אך אינן כוללות הכשרה מקצועית.

בסדנאות מופעלת על המשתתפים משמעת חמורה. עליהם להגיע בזמן, אסור לעשן, לשתות תה או לדבר בטלפון סלולרי – משמעת זו בעלת איפיונים של בית-סוהר מופעלת בתירוץ שהיא מכשירה את המובטלים לתנאי שוק העבודה.

הסגל במרכזי התוכנית מחזיקים בכוח עצום. הם יכולים לרשום סירובים, אי הופעות, אי עמידה בדרישות ולהטיל סנקציות שהחמורה בהם היא שלילת קצבת הבטחת ההכנסה. הסגל מכיל הן את המדריכים של הסדנאות, והן את היועצים התעסוקתיים. היועץ התעסוקתי אמור להכיר כל “לקוח,” לקבל ממנו את כל המסמכים הרפואיים, להפנות אותו לוועדות רפואיות אם יש צורך, להעביר את מסמכיו לרופא התעסוקתי אשר קובע - מבלי לפגוש את הפציינט (כך לפחות בירושלים) - את המגבלות הרפואיות וממה יש לפטור את המשתתף. חשוב מכל, היועץ התעסוקתי אמור להתאים ללקוח את העבודות הזמינות.

אין הקלות או התחשבויות מלבד צרכים רפואיים מוכרים והצרכים של אמהות לפעוטות מתחת לגיל שנתיים (לעומת הפטור הקודם, לאמהות לילדים מתחת לגיל שבע). למובטלים לא שמורה כל זכות לבחור את העבודה שישלחו אליה, לעבוד במקצועם או לשמור על הסטטוס המקצועי שהשיגו במהלך חייהם. בכללים הקיימים, גם אדם עם 60 אחוזי נכות יכול לעבוד בעבודה פיסית בתמורה לקצבת הבטחה ההכנסה שהוא מקבל. רק לאחר מאמצי הסברה רבים ולחץ פרלמנטרי נעתרו אנשי המינהלת והצהירו כי נכים בעלי 75 אחוזי נכות לא יעמדו ב”מבחן תעסוקתי.” משמע, לא יאלצו להגיע על קביהם וכיסאות הגלגלים שלהם למשרדי החברות כדי לשכנע יועץ תעסוקתי שאפתן שהם באמת לא יכולים לעבוד.

המערכת הבירוקרטית שעומדת בפני משתתפי התוכנית מורכבת ומאיימת. רבים ממשתתפי התוכנית לא יכולים להרשות לעצמם להשיג את חוות הדעת הרפואיות הנדרשות כדי להיות פטורים מעבודות שמזיקות לבריאותם.

המערכת לא מציעה סיוע להורים במציאת סידור או השגחה על הילדים. אף שהחקיקה מאפשרת לחברות להציע סידור לילדים (על חשבון המדינה), החברות מעדיפות לא להשקיע את המאמץ הכרוך במציאת פתרונות. אפילו התכניות הקשוחות ביותר בארצות-הברית הציעו פתרונות לילדים.

כל הבעיות הללו שיש בתכנית לא מטרידות את האחראים על התוכנית. כמו בשנות החמישים, העבודה נחשבת כתרופה לכל חוליי האדם. העבודה היא ערך בפני עצמה. בלי להתחשב בצרכים היחודיים של משתתפי התוכנית, מפעילי התוכנית שואפים לשלוח את כולם לעבוד, וטוענים שהעבודה תשפר את דימויים העצמי ותאפשר להם להחלץ מהעוני. הדוברת המרכזית של ההגיון הזה היא דורית נובק, ראש מינהלת התוכנית וסגן-אלוף בדימוס.

אך הביטוי הקיצוני ביותר לניצול העובדים הוא ה”שירות בקהילה.” היועצים התעסוקתיים רשאים לשלוח את המובטלים לעבודות “התנדבות” בכפייה.מכיוון שאין הגדרה בחוק לגבי מה נחשב “שירות בקהילה,” יכולים היועצים התעסוקתיים לשלוח את המשתתפים לעבודה בכל עסק. בעוד שהעובדים נדרשים לעבוד כשלושים עד ארבעים שעות בשבוע, הם אינם מקבלים שכר מהמעסיק וממשיכים לקבל קצבת הבטחת הכנסה, הנמוכה משמעותית משכר המינימום. כך, למשל, מועסקים מובטלים בעבודות הייעור באזור ירושלים או בעבודות ניקיון ואחזקה במוסדות אשר מקבלים עובדים צייתנים ובחינם. כרגע אף לא ברור אם אנשים שנפגעו במהלך עבודתם ב”שירות בקהילה” אף זכאים לקבל הכרה כנפגעי תאונת עבודה.

משתתפי התוכנית עצמם, ה”לקוחות” מצייתים לדרישות מהם בלאית ברירה. כל הכנסתם הזעומה תלויה באדם אחד - היועץ התעסוקתי - שיכול לשלול מהם את זכאותם בבת-אחת. אמנם קיימת ועדת ערר להחלטות היועצים, אך הערעור איננו קל לביצוע. הוא דורש התמצאות בביורוקרטיה, יכולת להציג את עניינך ויכולת כתיבה. אחד המערערים אותם ראיינו, ערבי-פלסטיני ממזרח ירושלים, מצא בוועדת הערעורים את אותו היועץ שעל החלטתו ערער. היועץ למעשה תיווך בין האיש שאינו דובר עברית היטב לבין הוועדה והתוצאה הייתה צפויה: הערעור נדחה.

לאחרונה, שוב לאחר לחץ ציבורי, החלה המינהלת לפרסם תוצאות של הפעילות עד כה. מסתבר שרק 8.3 אחוזים מהערעורים על החלטות הסגל (סנקציה, שלילת קצבה, רישום סירוב, עבודה לא מתאימה) התקבלו על ידי וועדת הערעורים של הביטוח הלאומי.

שלילת הזכאות, והאיום בשלילת הזכאות, היא הציר המרכזי שמניע את התוכנית. מלכתחילה, התוכנית אמורה להקטין את מספר מקבלי הקצבאות ולהוציאם לעבודה. בחוזים נקבע המניע המרכזי לחברה הפרטית. החברה מרוויחה מרגע שהצליחה לסגור 35% מהתיקים בטיפולה. לכל תיק נוסף שהיא סוגרת, החברה תקבל 40% מהבטחת ההכנסה שנשללה מהמובטל. הסיבות השונות לסגירת תיקים הן.מציאת עבודה, שלילת הקצבאה או ייאוש של מקבל הקצבה. חשוב לזכור כי הסמכות לשלול את הקצבה נמצאת בידי אותה החברה הפרטית שהרווח שלה נובע משלילת הקצבאות.

לאחר ארבעה חודשי פעילות, דיווחה המינהלת כי 35 אחוזים (בדיוק הרף שנידרש מהחברות!) איבדו את קיצבתם. מתוכם 15 אחוזים מצאו עבודה והשאר, 20 אחוזים, איבדו את הקיצבה משום שהפסיקו לבוא לתוכנית (כלומר התייאשו) או ספגו סנקציה מצד הסגל. יש לציין שגם אותם 15 אחוזים שמצאו עבודה אינם בטוחים כלל וכלל. מרבית העבודות שנמצאו הן משרות חלקיות וכמעט כולן בשכר מינימום. החברה אינה מפקחת על תנאי ההעסקה במקומות העבודה האלה ואינה מספקת למשתתפי התוכנית כל תמיכה נגד מעסיקים שמפרים את החוק.

הנתון המדאיג ביותר הוא המיואשים והנענשים. מצדדי התוכנית טוענים כי המיואשים הם למעשה רמאים שכבר עבדו באופן לא מדווח בטרם נקראו לתוכנית. אך בבדיקה שערכנו מצאנו כי רבים פשוט לא הצליחו להתמודד עם מערכת הסנקציות וההשפלות שנבנתה סביבם, ולכן איבדו את מקור הכנסתם היחיד, או כמעט היחיד. רבים מהם וודאי נדחפו אל שוק העבודה הלא רשמי, העבודות השחורות, ללא זכויות וללא חוקי מגן.

מהנתונים שנאספו עד כה, מתברר כי הממשלה למעשה אינה חוסכת כסף מהפעלת התוכנית. הממשלה העבירה בארבעת החודשים הראשונים מעל 18 מיליון דולר לחברות, כמעט פי תשע מסך הבטחת ההכנסה שהיתה צריכה לשלם למשתתפי התוכנית אם התוכנית לא היתה מיושמת כלל. החברות הפרטיות גם אינן מגלות הצלחה במציאת עבודה למשתתפים. פקיד ממוצע בלשכת התעסוקה מצא עבודה לכ-16.5% מהמובטלים שבטיפולו מדי חודש, בעוד שעובדי החברות הפרטיות מוצאים עבודה רק לכ-3.5% מהמובטלים כל חודש.

חשוב לזכור כי לתוכנית וויסקונסין יש מטרה נוספת מלבד החסכון בקצבאות. מסמך שפירסם משרד האוצר לאחרונה העמיד את “הסכנות” הנובעות מהעסקת לא-ישראלים במשק בעדיפות עליונה. פקידי האוצר הבינו שלא די לאסור את כניסתם של העובדים הפלסטינים מהשטחים, אלא צריך גם לפגוע במוטיבציה של מעסיקים בישראל להעסיק אותם. הממשלה קיבלה שורה של החלטות, לחייב מעסיקים בישראל לשלם שכר מינימום לעובדים מהשטחים, ובמקביל לגבות מס מיוחד מהפלסטינים העובדים בישראל כדי ששכרם ירד לרמה הממוצעת בשטחים (זהו מס של למעלה מ-50%). כוח משטרה מיוחד הוקם כדי לרדוף את מי שלא יציית להחלטות הללו.

תוכנית ויסקונסין מייצרת כוח עבודה חדש בישראל – ישראלים שנאלצים לעבוד בפחות משכר-מינימום. מדובר כאן לא רק בעובדים ב”שירות לקהילה,” אלא בעיקר במיואשים ובנענשים – שמוכרחים לקבל על עצמם כל עבודה כדי לא לרעוב, וכבר יש בידינו מידע על פליטי התוכנית שעובדים בשכר של שבעה עד עשרה שקלים לשעה. התוכנית משתלבת במגמות ארוכות טווח של המשק הישראלי להמשיך ולהסתמך על כח עבודה זול, מתחת לשכר המינימום, מחוץ לחוקיו שלו וללא זכויות המגן. במקום פלסטינים מהשטחים, עובדים זרים. במקום עובדים זרים, ישראלים המועסקים בתנאים בהם אכיפת חוק כמו חוק שכר המינימום כמעט שאינה מתבצעת. פריחת חברות כח האדם מהווה חלק מתופעה זו.

המגמה הזו בולטת במיוחד במזרח ירושלים. הפלסטינים במזרח ירושלים המסופחת לישראל, אף שאינם אזרחי המדינה, זכאים לקבל קיצבאות הבטחת הכנסה. ההחלטה לכלול שכונות רבות במזרח ירושלים בשלב הראשון של תוכנית אינה מקרית, והפלסטינים של מזרח ירושלים מוצאים את עצמם סובלים לא רק מתלאות התוכנית הרגילות, אלא גם מהשפלות על רקע לאומני ומקשיי שפה. המיקום הגיאוגרפי שלהם הופך אותם לקבוצת יעד מתאימה כדי להחליף בתוך הקו הירוק עובדים מהגדה.

מעניין בהקשר הזה לראות את קווי הדמיון בין ישראל לארה”ב. שם מיושמת התוכנית ודוחפת קבוצות רחבות לעבודה לא מוגנת בתנאי ניצול על שכר מינימום ומתחתיו. ובמקביל מתנהל מאבק על בניית חומה לאורך הגבול עם מקסיקו אשר מיועדת לעצור הגירת עובדי כפיים זולים.

וויסקונסין כפוליטיקה

בסוף שנות החמישים הפכו העבודות היזומות, עבודות הדחק, לסמל של בושה והשפלה והטביעו חותם שעדיין לא סר מעל הפוליטיקה והתרבות הישראלית. גם התוכנית הנוכחית מתמקדת בקבוצות מוחלשות, כמעט נעדרות כח פוליטי בחברה הישראלית – מהגרים (עולים חדשים), נשים עניות, מזרחים עניים ובעיקר פלסטינים-ישראלים. הציבור הישראלי ככלל עדיין לא התגייס נגד יישום התוכנית. אך אין בכך כדי לומר שאין התארגנות פוליטית נגד יישום התוכנית.

ככלל, קיצוצי הקצבאות בעידן נתניהו הצליחו לגרום לתזוזה כלשהיא בתודעה של מנהיגי ציבור ושל קבוצות נרחבות. עבודה קשה של מעט פעילים, ארגונים, אקדמאים ועיתונאים הצליחה לחולל כמעט יש מאין שיח חברתי שמאלי בישראל. לאחרונה, ש”ס, מפלגת הגימלאים ומפלגת העבודה העמידו את הנושא ה”חברתי” בראש סדר היום הפוליטי שלהן. אפילו מפלגות ניאו-ליברליות כמו קדימה, נאלצו לאמץ אמירות “חברתיות.” אפשר להניח שגם רבים מקרב 38 האחוזים שלא הגיעו לקלפיות צמאים לסולידאריות ולצדק חברתי אך מיואשים מהמערכת הפוליטית.

למרות המאבק הרחב, יד הניאו-ליברלים עדיין על העליונה. הניאו-ליברלים, הנחושים לפרק את מדינת רווחה ולהפריט את מוסדות המדינה מצליחים לא רק להחזיק בעמדות הבכירות של קובעי המדיניות, אלא מצליחים גם לעצב את השיח הציבורי, ולשכנע חלקים רחבים בציבור הרחב להעדיף משטר כלכלי של אינדיבידואליזם קיצוני על פני מערכת סוציאלית. בכך הם משנים את יסודות האמנה החברתית עצמה.

המסר שמשדר הניאו-ליברליזם הוא פשוט. “למה שאני אעבוד כמו חמור ואז תכניס הממשלה יד לכיסי ותעביר כסף לבטלנים ולמסכנים?” אפילו עמיר פרץ, במענה לשאלה מהי תוכניתו הכלכלית, רמז שהוא מתנגד לקיצבאות ש”מעודדות בטלה.” הרעיון לפיו מישהו חי על חשבונך הוא רעיון מופרך, הרי משמעות הביטוח הממשלתי היא שגם את או אתה מבוטחים. אך למרות זאת הוא מחלחל עמוק ומעורר את בלוטות הניכור.

החברה הישראלית היא חברה פגיעה במיוחד לרעיונות האלה. זוהי חברה מפוצלת ומפורדת לעדות וללאומים, ספוגה בערכים קולוניאליים (נחיתות המזרחי והערבי בפרט), חברה שמנהלת משחק דמוקרטי לכאורה בעוד שצבאה שולט במיליונים של חסרי זכויות. בתוך ישראל, העני ומקבל הקיצבאות, עובד הכפיים והמובטל, הם “אחרים” לא רק מבחינה מעמדית אלא גם מבחינה אתנית, ולעיתים קרובות לאומית. זרותם של העניים מודגשת מנקודת המבט של מקבלי ההחלטות ושומרי השערים. גם סוציאל-דמוקרטים בישראל - פוליטיקאים, אקדמאים וארגוני שינוי - נוטים לטשטש את העניין האתני, או לקודד את העניים בישראל כאילו הם יהודים-מיזרחים ותו לא. קידוד זה לפיו רגישות חברתית מופנה אך ורק ליהודים מיזרחים הפך למטבע פוליטי עובר לסוחר מימי בגין ועד ימי פרץ, אבל כיום צידוקו החברתי מפוקפק מתמיד.

העובדה ששני העשירונים התחתונים בישראל מאוכלסים רובם ככולם בפלסטינים מטושטשת בשיח הציבורי, אפילו בקרב תנועות חברתיות. במציאות החברתית המשתנה העניים האמיתיים ממשיכים להתרחק מהמרכז הפוליטי-חברתי-תרבותי. החלוקה העדתית של מקבלי הקצבאות, הלקוחות הנוכחיים והעתידיים של תוכנית וויסקונסין – כפי שהיא מופיעה במקורות רשמיים - היא בערך שליש פלסטינים ושליש מהגרים שעיקרם דוברי רוסית. בין האחרים יש להניח שיש חרדים ויהודים-מזרחים רבים.

על רקע זה מתחזק החשש שהבענו למעלה, לפיו התוכנית משקפת מדיניות מרחיקת ראות שתכליתה דחיקת המוני עובדים ולא עובדים (למשל נשים ערביות שאחוזי העובדות בהן נמוך מאד) אל שוק העבודה האפור והשחור. שם הם יחליפו, לפחות חלקית, את הפלסטינים והעובדים הזרים ויעשו זאת בתנאים קשים. שוק העבודה האפור והשחור בנוי על תנאים שמקטינים את כושר המיקוח של העובדת ודוחפים אותם לקבל עבודה לא מוגנת בשכר ניצול, מתחת לשכר מינימום שכידוע איננו נאכף. תוכנית וויסקונסין, על פי טענה זו, מחזקת במכוון את קווי ההפרדה העדתית-לאומית בשוק העבודה הישראלית.

הסיפור הזה נכתב ביום 14/05/2006, בשעה 16:03, והוא שייך לנושא ויסקונסין , הפרטה , כלכלה . את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;