ברוכים הבאים לוורדפרס! זה הפוסט הראשון; אפשר למחוק או לערוך אותו, ולהתחיל לכתוב!

הבלוג ותכניו עברו לאתר הראשי :

אדום – ירוק האתר של ח”כ דר’ דב חנין

מעתה נעדכן רק שם.

התפרסם באתר חדשות ערוץ 2 בעקבות יוזמת הממשלה לפגיעה בתנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים בישראל. כתבת ynet בנושא.

השבוע פגשתי את משפחת שליט במאהל המחאה בירושלים וראיתי אנשים מודאגים וחרדים לגורל הבן שלהם. השבוע הייתה אצל רוב הציבור הישראלי ציפייה שאכן הפרשה הקשה של חטיפת גלעד שליט תבוא לקיצה בקרוב. הציפייה הזו נחרבה. הממשלה החליטה לדחות שוב את דרישות שחרור האסירים הפלסטינים שנמצאות על השולחן מאז חטיפתו של גלעד שליט.

הממשלה הזו נכשלה בהחזרתו של גלעד שליט. הדרך היחידה להחזיר את שליט למשפחתו, כפי שהיה גם לגבי שבויים בעבר, היא בדרך של הידברות והגעה להסכם של חילופי שבויים ואסירים. בשלוש השנים האחרונות, פעם אחר פעם, ממשלת אולמרט בחרה בדרך הכוח על פני דרך ההידברות וההסכם. כך עשתה גם מיד לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב, כשהעדיפה לצאת למלחמת לבנון השניה, ולדחות בחודשים ארוכים ויקריה את מסלול ההדברות. למרבית הצער זה מה שקורה פעם נוספת עכשיו.

ממשלת אולמרט בוחרת כעת שוב בדרך הכוח. גם הפעם היא נשענת על הכעס של הציבור ומתרגמת אותו לפוליטיקה מתלהמת.

הפעם, בוחרת הממשלה להפעיל את כוחה לא נגד החמאס אלא נגד אסירים פלסטיניים המוחזקים בבתי סוהר ישראלים.

פגיעה בזכויות בסיסיות היא דרך נוחה וקלה אבל גם מסוכנת מאוד. זוהי תחילתו של מדרון חלקלק שמוביל את ישראל למקומות איומים. שלילת זכויות האדם מאסירים מתאימה רק למשטרים אפלים. איננו רוצים שישראל תדרדר לשם.

ומעבר לכל – פגיעה באסירים ובזכויות האדם הבסיסיות שלהם לא תועיל לגלעד שליט. דרך הכוח והנקמה רק מעמיקה את השנאה והיא עלולה להוביל לסחרור נוסף במעגל האיבה והפגיעות ההדדיות.
צעדים מתלהמים לא יוכלו להסתיר את כשלון הממשלה בהחזרת גלעד שליט לחיק משפחתו. את המשימה הזו ניתן להשיג רק בדרך אחרת, דרך של הידברות והגעה להסדר.

התפרסם לראשונה ב-ynet.

הרכבת הממשלה מתקדמת וכרגיל, מקומו של המשרד להגנת הסביבה נדחק מטה מטה בסדר מינוי השרים.

מדובר במשרד בעל תקציב זעיר, עם מעט אפשרויות למינוי מקורבים ועם פוטנציאל רב להסתבכות עם בעלי מפעלים מזהמים וגורמים חזקים נוספים בכלכלה הישראלית. בקשרי ההון והשלטון הקיימים כיום בישראל – מי ידרוש תיק כל כך לא אטרקטיווי? תקציב המשרד מתוכנן גם השנה להיות רק 0.9% מתקציב המדינה – ממש כפי שהיה לפני 13 שנים. כלומר, למרות החרפת האתגרים הסביבתיים ולמרות התגברות המודעות הציבורית להם, לא חל שום שינוי בסדרי העדיפויות של הממשלות בישראל. קיפאון ואף נסיגה לאחור קיימים גם בסעיפים סביבתיים של משרדים נוספים (משרד התשתיות, למשל).

מדיניות התקציב הזאת נובעת מתוך תפישת הסביבה כשוליים, כתחום שנמצא בצדי הסיפור העיקרי. הביטחון, החינוך, פיתוח הכלכלה, הבינוי והשיכון – כל אלה נתפשים כסיפור הבסיסי של החברה והמדינה. הסביבה נתפשת כלא יותר מאשר תוצרי הלוואי השליליים של הסיפור הזה – זיהומי אוויר, מים וקרקע ממפעלים, התמעטות שטחים פתוחים, בזבוז מים ואנרגיה.

תפישה זו של הסביבה ושל תפקיד המשרד הממשלתי שאמור להגן עליה, היא מיושנת ומוטעית. היא מבוססות על "מודל טריטוריאלי" התופש את הסביבה כסוג של שטח מוגדר שאליו יש להתייחס בנפרד מהאחרים. בפתח המאה ה-21 ברור לחלוטין שאי אפשר להתייחס לסביבה כטריטוריה נפרדת, אלא רק כממד חיוני בכל מישורי קבלת ההחלטות. לא ניתן להציע תוכנית מדינית ולא ניתן להבטיח ביטחון במזה"ת בלי להתמודד עם בעיית זיהום ודילול מקורות המים באזור; מערכת חינוך ללא לימודי סביבה היא מערכת שמגדלת דור שאינו מסוגל להבין את העולם של ימינו; לזיהומים סביבתיים השפעה בריאותית מוכחת ודרמטית; ולפיתוח העירוני השלכות סביבתיות מרחיקות לכת.

משק האנרגיה בישראל מוכרח להסתגל למאה ה-21, להפנים את הצורך בהתייעלות אנרגטית ובמעבר למקורות אנרגיה מתחדשים (כמו שמש ורוח). אנו זקוקים למשרד להגנת הסביבה שרואה מעבר לתוצרי צינור הפליטה של המערכת. אנו זקוקים למשרד שיושב בתא הנהג בכל תהליך משמעותי שמובילה הממשלה. הגנת הסביבה צריכה להיות הרבה יותר דומה למשרד האוצר במתכונת העבודה ובמבנה, ולהיות בעלת השפעה בכל אחד ואחד ממשרדי הממשלה. משרד כזה צריך לזכות לתקצוב שיהלום את תפקידיו ואת צרכיו.

לצערי, קשה להאמין שתבוא בשורה כלשהי בתחום זה מממשלת נתניהו-ליברמן. אין זו ממשלה שערוכה להגדיל תקציבים ממשלתיים, ואין זו ממשלה שתהיה מוכנה לצאת למאבקים בבעלי מפעלים מזהמים. נראה שזו גם ההערכה של המיועדים לתפקידי שרים כיום, והיא שעומדת מאחורי חוסר ההתלהבות שלהם לקבל לידיהם את תיק הגנת הסביבה.

ואולם לחץ ציבורי עקבי, פעילות נחושה מתוך הכנסת כלפי הממשלה שתקום והמשבר הסביבתי עצמו הגובה מחירים גדלים והולכים מהמערכת הכלכלית והחברתית, יחייבו בסופו של דבר גם שינוי במערכת הפוליטית בישראל. ההישגים במאבק לחיזוק הגנת הסביבה והמשרד להגנת הסביבה אינם נמצאים בהכרח כה רחוק מהישג ידינו.

התפרסם באתר וואללה ב-2 במרץ 2009.

לכתבתה של מיכל גרינברג ב-NRG בנושא.

בשלל הכותרות שעוסקות בסגירת מפעל "פרי גליל" שבחצור הגלילית מסתתרת עובדה מעוררת תמיהה, והיא שבסופו של דבר מדובר במפעל רווחי. למרות זאת, ובניגוד למה שנחזה כהגיוני, המפעל נמצא בסכנת סגירה ממשית. כיצד הדבר ייתכן?

העולם הכלכלי של המאה ה-21 הרגיל אותנו, צרכני תקשורת, להרים ידיים מלהבין שאלות מהסוג הזה. כל פרשה, ואפילו הפשוטה ביותר, טובעת בפרטים סבוכים המערבים בנקים, חברות ביטוח, בעלי מניות, נושים ועוד מיני גורמים שהאזרח הפשוט, ופעמים רבות אפילו העובד המפוטר עצמו, לא מבינים.

הקפיטליזם היה מבוסס תמיד על עקרון הרווח. אם השקעה מסוימת לא הניבה את התשואה המצופה היא חוסלה, גם במחיר אנושי גבוה. בשיטה הזו תאוות הבצע אינה דבר שיש להתבייש בו, אלא היא יסוד מוסכם ומקובל. ובכל זאת, בעשורים האחרונים אנחנו עדים לצורה חדשה ואכזרית במיוחד של קפיטליזם, שנולדה כתוצאה משני תהליכים מרכזיים והם שינוי משמעותי בדפוסי ההשקעה של בעלי ההון, והשתנות של המערכת הבנקאית.

הגיבור הקלאסי של הקפיטליזם היה בעל מפעל כמו הנרי פורד, יצרן המכוניות. זהו אדם בעל ממון רב שקשור קשר ארוך שנים אל מפעליו, ושניזון מהם לא רק במובן הכספי הישיר, אלא גם במובן פסיכולוגי לא מבוטל – פורד ראה את עצמו בראש ובראשונה כיצרן מכוניות. אין לטעות, גם הנרי פורד ניצל את עובדיו, שילם להם מעט מדי על עבודה רבה מידי, דיכא באכזריות ועדי עובדים וקיים את חלקו בעימות המובנה עם עובדיו בשאלה למי הזכות לרווחי המפעל – לעובדים או לבעליו. ובכל זאת, מחויבותו של הנרי פורד להצלחת מפעליו היא היום מצרך, שכמעט שאינו קיים עוד במערכת הכלכליות. מי בכלל יודע מהשמם של בעלי פרי הגליל (האחד, אזרח בריטי, איאן דיוויס, והשני משקיע ישראלי בשם אביב אלגור)? האם הם רואים עצמם "יצרני מזון"? איפה הם גרים בעצם ולמה הנכס הראשון להימכר לטובת הבנקים הוא דווקא מפעל פרי גליל ולא משרדיהם, בתיהם, מכוניותיהם?

שינוי דרמטי עבר בעשורים האחרונים גם על המערכת הבנקאית. לאחר כמה משברי בנקאות במאה העשרים, הפכה המערכת הבנקאית את הסחטנות לשיטה. הלוואות מופקרות ניתנות לבעלי הון חסרי אחריות, והחובות שנצברים לאחר שההלוואות אינן מוחזרות, מגולגלות אל הציבור ואל המדינה.

סיפור ויטה-פרי הגליל הוא סיפור רגיל שבו בנקים הסכימו לממן פרוייקטים כושלים, כשהערבות האמיתית לא היתה הביטחון שההשקעה תשתלם, אלא הביטחון שהממשלה לא תוכל להרשות לעצמה לתת למפעל להיסגר. המשחק הכלכלי החדש והמוקצן הזה הוא מעין משחק כדורגל, שבו לעובדים שמור תפקיד הכדור. בכללי המשחק האלה ציבור העובדים לא יכול לצפות לכל הישג מול הבנקים, וגם לא מול בעלי המפעל ההרפתקנים. כולם כבר בהזדמנות העסקית הבאה.

עלינו לדרוש התערבות ממשלתית מיידית לרכישת המפעל, וניהול אחראי בשיתוף העובדים. מדובר בהתחייבות ממשלתית לא גדולה, שיכולה להחזיר את עצמה במהירות רבה. למרות זאת יידרש מאבק ציבורי מתואם ואפקטיבי, כדי לכפות על ראש הממשלה המיועד נתניהו מהלך כזה של הלאמת מפעל.

אם המאבק הציבורי ידע להתמקד באחריות הדרג המדיני לכך שלא רק בגוש דן אפשר יהיה להתפרנס בכבוד, הסיכויים להצליח ממשיים. מי יודע, אולי אפילו נצליח להביא את הממשלה להבטיח שרווחיו הנאים של המפעל יופנו מעתה לפיתוח הגליל והתעסוקה בו, במקום, שוב, לכיסיהם של בנקאים ומשקיעים ספקולנטים.

מאת ארי שביט, התפרסם היום ב"הארץ".

לאתר קמפיין חד"ש בעברית.
אחרי שהפתיע בבחירות לראשות העיר תל אביב, מנסה ח"כ דב חנין (חד"ש) לשחזר את ההצלחה ברמה הארצית: לפי הסקרים, הקמפיין שהוא מנהל מזנב במרצ ומצליח לסחוף מצביעי שמאל צעירים. שיחה אישית על קומוניזם וציונות, על המלחמה בעזה ועל פוליטיקה יהודית-ערבית.

מועדון הגדה השמאלית הוא הצוותא של חד"ש. באולם חשוך וריק ברחוב אחד העם בתל אביב יושב הח"כ הצנום דב חנין בין שני פסנתרים אל שולחן קפה קטן המכוסה מפה אדומה. אחרי שהפתיע את תל אביב כשזכה בשליש מהקולות בבחירות לראשות העיר, חנין מבקש כעת להפתיע שנית. הוא מנהל מסע בחירות אלגנטי ומתוחכם אשר מזנב במרצ ומנסה לסחוף מצביעי שמאל צעירים אל מחוץ לגדר הציונות. מבצע "עופרת יצוקה" שיפר מאוד את סיכוייו. נדמה שיותר מאי פעם ההצבעה עבור האדום-אדום היתה לטרנד. לא טרנד שישנה את התוצאות הכלליות של הבחירות אבל טרנד שבהחלט עלול להכות גלים במקווה המים המתייבש של השמאל הישראלי.

דב חנין, מה יש בחד"ש שאין במרצ?

חד"ש היא הקוטב השמאלי של הפוליטיקה הישראלית. מאוד מאוד חשוב שיהיה עוגן שמאלי בישראל והעוגן השמאלי היחיד היום היא חד"ש. בחד"ש יש פוליטיקה יהודית-ערבית. בתקופה של היסחפות ימנית-כוחנית ודיבורים על הפרדה, אנחנו הפרויקט הפוליטי האחרון שמשותף באמת ליהודים וערבים. חד"ש זה ערכים סוציאליסטיים. בחברה של קפיטליזם קיצוני רק חד"ש מציבה אלטרנטיווה של ערכים סוציאליסטיים לא מבוישים ולא מגומגמים. חד"ש היא אופוזיציה אפקטיווית. אנחנו במקום של אופוזיציה, אבל אנחנו קטליזטור של תהליכים מאזנים גם בחקיקה חברתית וסביבתית בכנסת וגם בתופעות כמו ההתנגדות למלחמה בעזה.

אתה מדבר על פוליטיקה יהודית-ערבית אבל בפועל חד"ש היא מפלגה לאומית- ערבית עם קישוט יהודי תורן.

אין ספק שהתמיכה בערכים שאני מדבר עליהם גדולה יותר בציבור הערבי מאשר בציבור היהודי. מיעוט רוצה ליצור שותפויות עם הרוב יותר מאשר הרוב עם המיעוט. אבל מי שרוצה שחד"ש תהיה יותר מאוזנת שיצטרף. יאללה, בואו, אף אחד לא מפריע לכם. הדלת פתוחה.

באתר שלכם בערבית מובעת תמיכה בהתנגדות. בערבית, התנגדות פירושה בין היתר פיגועים.

גם בערבית וגם בעברית אנחנו מתנגדים לכיבוש. הפרויקט של פוליטיקה יהודית- ערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה.

במרכז חד"ש עומדת המפלגה הקומוניסטית מק"י. מה היחס המספרי בין החברים הערבים לחברים היהודים במק"י?

למק"י יש מסורת של הרבה שנים שנהוגה במפלגות קומוניסטיות, לא לומר כמה חברים יש בה. אני מעריך שבוודאי 70% מהחברים הם ערבים. אולי יותר. אבל אני מעריך שבבחירות הקרובות אנחנו נכפיל את כוחנו בציבור היהודי. תתחולל כאן מיני מהפכה.

אבל לא זו השאלה. השאלה היא שאלת הזהות הלאומית. בהפגנות שלכם יש לא מעט דגלים פלסטיניים וכמעט אין דגלי ישראל. הלאומיות שאתם באמת מכירים בלגיטימיות שלה היא הלאומיות הפלסטינית.

הדגל שאני מרגיש אתו הכי נוח בהפגנות הוא הדגל האדום. הוא הדגל הדומיננטי. יש גם הדגל המשולב, ישראל ופלסטין יחד. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של שלושה דגלים: האדום, הפלסטיני והישראלי. אבל זה נכון שהיום יש אנשים שמרגישים קושי להחזיק את הדגל הכחול-לבן כיוון שעבורם הוא מבטא מציאות של כיבוש, של דיכוי ושל דברים איומים שנעשים בשמו.

ביום שאחרי הכיבוש תסכים לקבל את הדגל הזה?

לא יפריע לי שייכנס לדגל גם איזה שהוא עלה זית. אתה יודע, זית זה גם סמל של שלום אבל עץ הזית הוא גם הסמל הלאומי הפלסטיני.

היית מעדיף מגן דוד עטוף בשני ענפי זית?

אולי, כן, אתה יודע, קצת יצירתיות.

וההמנון?

אם אתה שואל אותי, לי יש בכלל הצעה לשיר שיכול להיות המנון מדינת ישראל: "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי. זה שיר שאני יכול להזדהות אתו במאה אחוז ואני חושב שגם הערבים יכולים להזדהות אתו. בחלומי הייתי רוצה לראות אותו כהמנון.

נכונה הטענה שאתה לא שר את התקווה?

אני לא שר את התקווה כי אני מרגיש קושי אישי להצטרף לשירה שהמיעוט לא יכול לשיר אותה. אני מכבד את ההמנון ואני קם ועומד כשמשמיעים אותו אבל אני לא שר אותו.

אז איפה אתה עומד, דב חנין? א-ציוני או אנטי-ציוני?

הפוליטיקה הבסיסית של הציונות היתה פוליטיקה של דחיקת הערבים. גאולת הקרקע, עבודה עברית, תוצרת עברית. לשפוך נפט על העגבניות של הפלאח הערבי שבא לתל אביב. עם זה יש לי בעיה כסוציאליסט. אני חושב שזה סוג של לאומנות. אבל יש לי עם זה בעיה גם כמי שדואג לעתיד העם שלו. התפישה של הימין היא תפישה של מבצר. קיר ברזל, וילה בג'ונגל, מצבה. לעומת זאת התפישה שלנו היא תפישה של שכנות. אם לא נגיע לשכנות נגיע למצבה. לכן אני מאמין שהכיוון של דחיקת הערבים הוא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.

ומה הפתרון?

שתי מדינות לשני עמים משני צדי הקו הירוק.

ומה יהיה בתוך הקו הירוק? מדינה יהודית? מדינה דו-לאומית? מדינת כל אזרחיה?

מדינה שהיא הביטוי לזכות ההגדרה העצמית של היהודים הישראלים הנותנת ביטוי ושוויון גם למיעוט הלאומי הערבי שחי בתוכה. השפה הערבית באמת שפה שווה. המציאות הרבה יותר דו-לשונית. יותר מקום לתרבות הערבית, לא רק שוויון זכויות לאזרחים הערבים היחידים אלא גם למעמד שלהם כמיעוט לאומי ערבי פלסטיני שהמדינה היא גם ביתו.

וזכות השיבה?

לא מזמן היתה מלחמה בדרום. אנשים בשדרות ברחו לנתניה. האם העובדה שברחו לנתניה שוללת מהם איזושהי זכות מהזכויות שלהם? ברור שלא.

אם כך, זכות השיבה קיימת?

נכון, הזכות קיימת. צריכה גם להיות הכרה בזכות, אבל יש הבדל בין זכות לבין מימוש של זכות. כשאתה קונה כרטיס יש לך זכות לעלות על האוטובוס אבל אם הוא מלא אתה לא יכול לממש אותה. צריך להכיר בזכויות וצריך למצוא דרך מעשית של מימוש הזכויות.

מה הדרך המעשית? לקלוט חצי מיליון פליטים? לקלוט מיליון?

ישראל תצטרך להיות מוכנה לקלוט פליטים. מספר לא מבוטל של פליטים.

ומה לגבי הפליטים הפנימיים? מה לגבי אותם פלסטינים שהם אזרחי ישראל אשר גורשו מכפריהם או ברחו מהם?

ישראל חייבת ליצור מערכת של הסדרים עם הציבור הזה. אנחנו מדברים על אוכלוסייה לא קטנה. אנחנו מדברים על אזרחי ישראל שלפעמים במרחק של טווח ראייה מהבית שלהם עומד המקום שהיה שלהם. יש פה בעיות שצועקות לשמיים. קח את אקרית ובירעם לדוגמה.

אתה אומר שצריך לקומם את אקרית ובירעם ולאפשר לתושביהם לשוב אליהם?

נכון.

ומן הסתם יש עוד עשרות ואולי מאות אקרית ובירעם שכאלה.

יש עוד כפרים ערביים שצריך לאפשר לאנשים לחזור אליהם ולהקים אותם. יש מקומות שבהם זה כבר בלתי אפשרי. על הכפר יושבת עיר. אבל במקומות שזה אפשרי צריך לאפשר. יכול להיות שזה נשמע קצת מאיים שהערבים יבואו ויקימו את הכפרים שלהם מחדש. אבל צריך לראות את זה בדיוק הפוך. צריך לראות את זה כסוג של תרופה. כהחלמה. כיצירה של דינמיקה אחרת.

בוא נחזור אל הדינמיקה הנוכחית, המלחמה בעזה היתה פשע?

המלחמה הזאת היתה אסון. היא הייתה באמת באמת אסון. קודם כל אסון אנושי. אפילו הקוראים של "הארץ" לא ממש יודעים מה התרחש שם. ישראל הפעילה כמויות עצומות של כוח אש במקום שהוא מאוד מאוד צפוף. התוצאה ההכרחית היתה פגיעה מסיווית ביותר באוכלוסייה אזרחית וזה כמובן אסון אנושי לא פשוט. אסון לאותם אנשים שחיים שם אבל גם אסון ליחסים בין שני העמים.

לא ענית לשאלה שלי. אתה מדבר על אסון ואני שאלתי על פשע.

כל פגיעה מסיווית באוכלוסייה אזרחית היא מבחינתי פשע. בהחלט.

אם המלחמה היא פשע האם צריך להעמיד את מפקדיה וקציניה לדין על פשעי מלחמה?

כל פגיעה מכוונת באזרחים היא פשע מלחמה. עכשיו נותר לבדוק אם היו פגיעות מכוונות. ההתרשמות הברורה שלי היא שהיו כאלה. אבל כאיש פוליטי מעניינת אותי השאלה איך יוצאים מזה. איך יוצאים מהספירלה של יותר דם ויותר כוח, עוד יותר דם ועוד יותר כוח.

מה היתה התחושה האישית שלך בזמן המלחמה?

הישראלי הממוצע שצפה במלחמה בטלוויזיה ראה את עזה במרחק, בדרך כלל לקראת שקיעה, כשמדי פעם עולות ממנה בועות עשן כאלה. אבל כשזפזפתי לאל-ג'זירה ראיתי תמונות שאי אפשר לעמוד בהן. אבא רץ עם ילד בן ארבע והפרצוף שלו מלא דם. ואתה רואה במבט שלו שהוא רץ לשום מקום. רץ לבית חולים שלא עובד בלי לדעת אם הבן שלו בכלל חי או מת. זה היה נורא. זאת לא היתה מלחמה. זו היתה התקפה דרמטית וברוטלית על מקום מסכן. מקום אומלל ומוכה גורל שבנוסף לכל הצרות הנחיתו עליו גם תמרות אש איומות מהשמיים.

מהמקום האומלל הזה נורו על ישראל קסאמים במשך שנים. לא זכור לי שברית המועצות – שבה אתה צידדת – נהגה בחמלה יתרה בשכניה ובמתנגדיה שלא סרו למרותה. הדגל האדום שלך הוא הדגל של פראג, של הונגריה ושל הגולאגים.

הדגל האדום הוא דגל המאבק לשינוי חברתי. המאבק לשינוי חברתי במאה העשרים היה מאבק הרואי. היו בו דברים איומים. נעשו בו שגיאות קשות. אנשים הסתערו על השמיים ונפלו. בברית המועצות נעשו המון פשעים, אין ספק בכך. אבל אני לא צידדתי בברית המועצות אלא בניסיון לבנות סוציאליזם. בדיעבד ברור שלא הבנתי עד כמה הניסיון הזה הוא בעייתי. היום אני חושב שסטלין היה האסון הגדול ביותר של הסוציאליזם במאה העשרים. אבל אני עדיין מאמין ברעיון של שינוי עולם ותיקון עולם. כמו שאריק איינשטיין שר: "אני ואתה נשנה את העולם". המלחמה בעזה לא זעזעה אותי רק במובן האנושי אלא גם הלאומי. לחשוב שהעם שלי עושה את זה. העם שלי משלים עם זה. קורה פה משהו מאוד מדאיג. העולם הכוחני הוא עולם שכשאתה מתחיל להידרדר לתוכו אתה יכול להגיע למקומות מאוד אפלים.

ראית סביבך פאשיזם?

ראיתי סביבי משהו מזעזע. כנראה אין עם בעולם שחסין מפני הידרדרות כזאת. הייתי מצפה שאנשים שהם הסמנים של המחנה היוני יגידו עד כאן. זה לא נעשה. אבל הסמנים האלה של מה שנקרא בישראל שמאל נכשלו. עמוס עוז וחיים אורון נתנו אוקיי למלחמה. הם אמרו: בואו נכה בחמאס בכל הכוח. יומיים לפני המבצע ג'ומס יצא בקריאה להתקיף ולמחרת עמוס עוז פרסם מאמר שנתן לממשלה אור ירוק. לא שהממשלה חיכתה לעוז וג'ומס אבל הם נתנו למלחמה חותמת כשרות. הם נכשלו כישלון מוסרי ופוליטי חרוץ.

אתה מתעלם מן העובדה שכעבור ימים אחדים גם עוז וגם ג'ומס קראו להפסיק את המבצע.

נכון. אבל גם כשהם אמרו אולי נפסיק, אולי נעצור, הם אמרו נתנו מכה וטוב שנתנו מכה. אבל המכה הזאת, של שבת בבוקר, היתה דבר איום ונורא. ירדו משמיים על מסדר מסכן של שוטרי משטרת תנועה. תחשוב על התמונה. מסדר סיום של טירונים כמו אצלנו עם המשפחות ותרגילי הסדר ופתאום יורדים עליהם משמיים. מחסלים את כל המסדר עם כל האורחים. זה נורא. זה פשוט מעורר חלחלה. ובזה מרצ תמכה.

אני לא זוכר שהזדעזעת על שתושבי שדרות חיו תחת אימה. אני לא זוכר הפגנות של חד"ש נגד פיגועי המתאבדים. גם עכשיו, כשהחמאס מחסל אנשי פתח ברצועה ומשליט פאשיזם דתי – אתם שותקים.

אנחנו ממש ממש לא שותקים. מוחמד ברכה תקף בערבית את החמאס על המהפכה, על הטרור וגם על ירי הקסאמים. ברכה, סוויד ואני השתתפנו בלוויה של פאניה סלוצקר משדרות לא רק כדי להביע תנחומים אלא גם כסוג של הפגנה נגד הרג של חפים מפשע.

דב חנין, אתה אדם נבון ורציני. אדם נבון ורציני יכול באמת להציע לחברה בת-זמננו מרקסיזם? הקפיטליזם אמנם במשבר אבל פתרונות קומוניסטיים עדיין נתפשים כתמימים, אנכרוניסטיים ובלתי רלוונטיים.

אני לא בטוח. קומוניזם הוא מבחינתי סוג של אופק: חברה אחרת, חלוקה אחרת, שוויון בין בני אדם. אופק הוא לא מקום שאתה מגיע אליו אבל בכל זאת הוא נורא רלוונטי. הקפיטליזם רוצה להשליט את משטר הרווח על כל תחומי החיים: כלכלה, חינוך, בריאות, סביבה. סוציאליזם זה בדיוק להפך: לנסות לשחרר כמה שאפשר מהתחומים האלה מעקרונות הרווח. הסוציאליזם שאני מדבר עליו הוא לשחרר את הפוליטיקה מבעלי ההון ולהשליט דמוקרטיה על תחומי חיים רבים ככל הניתן.

יש משהו כמעט דתי בעניין הזה של קומוניזם.

יש משהו בזה. יש משהו משותף לנו ולדתיים. איזושהי מחויבות למשהו גדול, לסיפור ערכי גדול. שני ההורים שלי היו קומוניסטים. הם היו מאוד מאוד מחוץ לקונצנזוס. האמירות הפוליטיות שלהם נתפשו כבגידה. ממש בגידה. גם אני כילד קיבלתי מכות רצח כי הייתי בן של קומוניסטים. אבל דווקא בגלל זה אני היום יותר מעודד. החברה הישראלית נעשתה הרבה יותר פתוחה. בכנסת נתקלתי ביחס ענייני גם מיריבים פוליטיים קשים. ובאוטובוס בתל אביב מתווכחים אתי אבל מקשיבים לי. מתרחשים פה שינויים שהרדארים של הסקרים לא קולטים. מצד אחד המגמה של פחד וכוחנות של ליברמן ומצד שני מגמה הפוכה אשר מעוררת בי גאווה כיהודי וכישראלי. מגמה אדומה-ירוקה.

תגובת עמוס עוז: "במאמר שפרסמתי ערב המלחמה, הזהרתי מפני הסכנות של הרג המוני בעזה ותמכתי בפעולה צבאית מוגבלת, ממוקדת, נגד החמאס ולא נגד אחרים. בניגוד לדב חנין, אני לא סבור שישראל חייבת תמיד להושיט את הלחי השנייה. קראתי לעצירת המבצע, יומיים אחרי תחילתו, מיד אחרי שהתברר לי שהוא לא מוגבל ולא ממוקד".

תגובת חיים אורון: "דב חנין חייב תשובה לתושבי הדרום אשר ספגו קסאמים במשך חודשים ושנים. כמו לפלסטינים, גם להם הזכות לומר עד כאן. מעולם לא קיבלתי את חלוקת העבודה שלפיה התפקיד של חנין הוא לעצור את אלה והתפקיד שלי לעצור את אלה. צריך לומר עד כאן גם לפלסטינים וגם לישראלים. זה המקום שבו אני נמצא. אולי זה לא כל כך חד כמו דב חנין אך לטעמי זה לא פחות מוסרי".

התפרסם בדה מרקר, ב-4 בדצמבר 2008.

נראה שהמשבר הכלכלי תפס את המפלגות הגדולות לגמרי לא מוכנות. אחרי קבורת החמור שעבר סדר היום החברתי בממשלה האחרונה, התכוננו המפלגות הללו למסע בחירות שייסוב סביב שאלות מדיניות וביטחון: גנרלים (יעלון, מופז וברק) הועברו לחזית, ואחרי כמה חודשי שקט, התחדשו גם הדיבורים המתלהמים על תקיפה באיראן ובעזה.

אלא שהרהב הצבאי הזה מתנפץ כעת אל מול צניחת קרנות הפנסיה, הירידה בהשקעות בישראל וגל האבטלה שמתרגש עלינו. גם 30 גנרלים לא צריכים לטשטש את אחריותם של אהוד אולמרט, רוני בר-און ואהוד ברק, וקודם כל של בנימין נתניהו, לחוסר הביטחון הפנסיוני, התעסוקתי והכלכלי שרובו הגדול של הציבור חווה כעת. יש שיאמרו שלשאלה החברתית נגרם נזק כבד בכנסת האחרונה. אבל עם כל הביקורת על נטישתה של הכנסת את סדר היום החברתי, היתה למערכת הבחירות ב-2006 בכל זאת גם השפעה חיובית. היא פתחה צוהר לקידומם בכנסת של הישגים חברתיים: חופשת הלידה הוארכה, התקבלו כמה חוקים לקידום זכויות עובדים ולהענשת מפעלים מזהמים, וקצב ההפרטה הואט במידה מסוימת.

ההישגים בכנסת האחרונה באו בזכות התביעה הציבורית לסדר יום חברתי שהשתקפה בבחירות 2006. אסור לוותר על כך גם בבחירות הקרובות, ואסור לאפשר למשרדי הפרסום ויחסי הציבור לגרור אותנו שוב למיצגי תדמיתנות שלא יהיו בהם התחייבויות מפורשות. לקח נוסף שלימדה אותנו הכנסת האחרונה הוא שתחת מעטה הדיבור ה"חברתי" אפשר לבצע כמעט כל מהלך כלכלי וגם את היפוכו. יישום פנסיה חובה, למשל, צעד חברתי לכאורה, הוא בעצם העברה נוספת של כספי העובדים לתוך הבורסות ולידי חברות הביטוח הפרטיות; ומס הכנסה שלילי הוא לא יותר מסבסוד ציבורי למעסיקים. במקום לדרוש שכר הוגן מהמעסיקים, אנחנו, במס ההכנסה שלנו, מסבסדים את רווחיהם.

הניסיון לעשות שימוש בשפה עדכנית והוויתור על האופק הערכי המגולם במלה סוציאליזם לטובת "מדיניות חברתית" התגלו כחרב פיפיות. בבחירות הקרובות אסור לוותר על מסרים ברורים בתחום הזה: התנגדות להפרטת שירותים חברתיים, חינוך חינם מהגיל הרך ועד האוניברסיטה, הזנה בבתי ספר, העלאת שכר המינימום, עידכון קיצבאות, העדפת הבריאות על אינטרסים של מפעלים מזהמים, הגנת מערכת הבריאות הציבורית, ובמיוחד – הגנה על העובדים וקידום העבודה המאורגנת.

אולי אין זה מרגיש כך כעת, אבל בחודשים הקרובים ישנה הזדמנות של ממש לקדם פוליטיקה חדשה בישראל. לפני שנתיים וחצי עשינו, כציבור, צעד חשוב בפתיחתה של המערכת הפוליטית גם לשאלות שמעבר לשאלות המדיניות – לעבר שאלות חברתיות, כלכליות וסביבתיות. אלא שהצעידה בדרך הזו דורשת התמדה ועקביות – אסור לסגת בבחירות הקרובות חזרה אל הפוליטיקה החד-ממדית הישנה. אם אמנם אנחנו חפצים בשינויים עמוקים בסדר היום הפוליטי, צריך כבר כיום, בתקשורת, באינטרנט, בכנסי הבחירות ובשיחות הסלון, לתבוע התחייבויות ברורות בשאלות החברתיות-כלכליות והסביבתיות, לתבוע סדר יום סוציאליסטי לישראל.

"לך תוכיח שאין לך אחות": שוב ושוב מדווחים מאמרי דעה בהארץ על נסיגה, לכאורה, של חד"ש ומק"י מעקרונות "שתי המדינות לשני העמים" וזכותם של העם היהודי והעם הפלסטיני להגדרה עצמית במדינות עצמאיות (אלכסנדר יעקובסון, "דוקא כן יהודית", 25.12.07; רמי ליבנה, "רק הלאומיות תציל אותנו", 24.1.08). למותר לציין שבאף אחד מן המאמרים לא מובאים כל ציטוט או מקור אחר להבחנה הזו על "הסטיה" של מק"י וחד"ש מדרכן האידיאולוגית ארוכת השנים.

אם כך, לטובת הקוראים, מובאת בזאת החלטתה האחרונה (מלפני כשנה) של ועידת מק"י בנושא זה, ובה אישור עמדתה המסורתית:
"מדינת ישראל היא מדינה יהודית, משום שהיא מבטאת את מימוש זכותו של העם היהודי בארץ להגדרה עצמית. אך מדינת ישראל אינה מדינה יהודית בלבד, אלא מדינה בעלת רוב יהודי ומיעוט לאומי ערבי רב משקל… במדינה ישראלית דמוקרטית באמת, כל האזרחים, ללא הבדל לאום ייהנו משוויון זכויות מלא, ויכובדו בה הזכויות הלאומיות של המיעוט הלאומי הערבי… האוכלוסייה הערבית בישראל היא מיעוט לאומי במדינת ישראל וחלק מהעם הפלסטיני… הבעיה איננה שהאוכלוסייה הערבית איננה מכירה בזכות קיומה של מדינת ישראל, אלא שממשלות ישראל אינן מכירות בקיומו של המיעוט הלאומי הערבי במדינת ישראל".

בועידה זו, בועידת חד"ש שהתקיימה לאחר מכן, ובהופעות הפומביות של ראשי חד"ש ומק"י  מאז ולפני כן, הדברים שבים ונאמרים. ועדיין, "להוכיח שאין לך אחות" מאוד קשה, וקשה במיוחד כשמדובר בנושא כה טעון ובעייתי. אמת, עקרון שתי המדינות סובל מהתקפות קשות, אך דווקא אין זה מכיוונה של חד"ש.

דווקא ממשלת ישראל, שבמלל אימצה לה את סיסמת שתי המדינות, היא הממשיכה לפעול יום יום לסיכול אפשרות מימושו של עקרון זה במציאות. בניית גדר ההפרדה סביב מובלעת הענק של "סובב מעלה אדומים", היא ביטוי של ניסיון לחלק את הגדה המערבית לשני איזורים מופרדים ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא.

ודווקא בממשלה ומימין לה פעילים גורמים אשר השימוש שהם עושים במונח "מדינה יהודית" חותר תחת הלגיטימיות של סיסמת שתי המדינות. החלטת האו"ם על חלוקת הארץ נקטה במונח הזה כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ. בכך תמכנו בעבר ובכך אנחנו תומכים גם היום. אך כיום אסור להתחמק מהאמת המטרידה שבפוליטיקה הישראלית המונח "מדינה יהודית" משמש יותר ויותר לצורך אחר לחלוטין – להצדקת משטר שבו מוחזקים האזרחים הערבים במעמד קבוע של אזרחים סוג ב'. לכך התנגדנו בעבר ונמשיך להתנגד לכך גם בעתיד. עמדתנו חדה וברורה: הגדרה עצמית – כן, אפליה – לא.

רבים מפיצים היום גרסה אחרת לגמרי של לאומיות יהודית וגרסה אחרת לגמרי למהות המדינה, גרסאות מנשלות ומדירות, אשר חותרות תחת כל אפשרות לחיים צודקים כאן בארץ. איננו מסכימים להשלים עם גירסאות אלה. עמדתנו הייתה ותישאר עמדה מורכבת: הכרה ברורה בזכותם של עמים להגדרה עצמית במדינות עצמאיות, אך שלילה גורפת של זכותם לנהוג במדינותיהם אפליה, קיפוח ושלילת זכויות. זו, כמדומני, לא רק חובתנו כתנועה יהודית-ערבית, אלא חובתו של כל אזרח, שוחר דמוקרטיה ושיוויון, בישראל.

דב מגיב להתקפות על מועמדותו לראשות עיריית תל אביב-יפו, אותן הובילה ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה-מימד).

על מועמדותו של דב לראשות העיר ראו כאן. דבריה של יחימוביץ' הובאו כאן. 

התפרסם באתר NRG:

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' היא פרלמנטארית חרוצה ושותפתי במאבקים רבים המתנהלים בכנסת, בעיקר בנושאים העוסקים בזכויות עובדים. שלי היא חברה מחויבת במפלגת העבודה ותומכת ברון חולדאי, מועמד המפלגה לראשות עיריית תל-אביב – יפו. אינני מתכוון להיכנס איתה לכל ויכוח אישי. אני רוצה, עם זאת, להתייחס לכמה מהטענות שהופנו כלפי בעקבות דבריה.

יש לי השקפת עולם. היא איננה סוד. אני גאה בה. כתבתי ספרים ובהם הצגתי אותה ("מקום לתיקון" יחד עם פרופסור אריה ארנון בהוצאת בבל ו"גלובליזציה" בהוצאת משרד הביטחון). אני חבר מק"י וחד"ש. השקפתי סוציאליסטית וסביבתית. אדומה-ירוקה. אכן, זוהי השקפה אוניברסאלית ולא לאומנית. לאומנות – מכל סוג – מעוררת בי התנגדות. אבל אי אפשר להאשים אותי בהעדר לאומיות. אני שייך לעמי ואוהב אותו. בדרכי, אני מנסה להבטיח לו עתיד טוב יותר. אני אוהב את ארצי ומסור להגנתה גם מפני נדל"ניסטים, תעשיינים ויזמים המחריבים בה המון חלקות טובות. כפעיל התנועה הסביבתית, הארץ הזו מוכרת ויקרה לי מאד.

לפוליטיקה נכנסתי כדי לתרום לתיקון עולם. אני מנסה לשנות את החברה בהתאם לערכי. אבל אינני מטיף. אינני מאמין בהטפה. אינני מטיף גם לסרבנות. כעורך דין ייצגתי סרבני מצפון והגנתי על הזכות לסירוב מצפוני. אני גאה בכך מאד. אינני מאמין בכוח כדרך לפתרון בעיות, אך באופן אישי אינני פציפיסט.

קשה לי להאמין שח"כ יחימוביץ אכן טענה שאינני עומד בשירת התקווה. למען האמת, אינני יודע מהיכן בכלל צמחה טענה זו. כאזרח וכחבר כנסת כיבדתי ואני מכבד את המנון המדינה, גם כאשר אני רוצה לראות בו שינויים. ואכן, עוד לפני שנים הצטרפתי להצעתה של מבקרת המדינה, שופטת העליון בדימוס מרים בן פורת, להוסיף להמנון בית אותו יוכלו לשיר גם אזרחי המדינה הערבים (אותם שאין "בלבבם פנימה נפש יהודי הומייה").

עמדתי בנושא קשורה למחויבותי העמוקה לרעיון השותפות בין יהודים וערבים. שורה אחת בהמנון מאד יקרה לליבי, זו המדברת על "להיות עם חופשי בארצנו". עבורי זו איננה רק תקווה אלא משימה להגשמה: אני מאמין שאנחנו נהיה עם חופשי רק כאשר גם הפלסטינים יהיו חופשיים לצידנו. לדעתי, מרקס צדק כשכתב: "עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי". לדעתי, לעמי יש זכות טבעית להגדרה עצמית וגם לעם השכן זכות כזו. "שתי מדינות לשני העמים" – זו דרך שיחד עם חברי נאבקתי עליה עוד בראשית שנות השמונים. אני מאמין שהדרך להבטיח חופש, עתיד ובטחון לישראל עוברת דרך שלום צודק עם העולם הערבי.

אבל – כידוע לכולנו – עניינים אלה אינם מוכרעים בעיריית תל-אביב – יפו. ולכן, בבחירות הקרובות לעירייה יצביעו עבורי גם כאלה שאינם שותפים להשקפותיי המדיניות. ב"עיר לכולנו" שותפים בעלי השקפות מדיניות שונות, על בסיס של השקפה עירונית משותפת.

כולנו יודעים: ישנן שאלות אמיתיות וכבדות משקל העומדות להכרעה בבחירות אלה בתל-אביב – יפו: האם נסכים להמשך הפיכתה של העיר לעיר לעשירים בלבד?

האם נסכים להמשך הסתיידות העורקים התחבורתית עם מצוקות החניה, הפקקים וזיהום האוויר הכרוכות בה? האם נסכים להמשך הזנחת יפו ושכונות הדרום – שהפכו להיות החצר האחורית והמוזנחת של העיר? האם נסכים להתנהלות כוחנית ובלתי-שקופה של העירייה – התנהלות הראויה אולי לבסיס צבאי אבל בוודאי לא למטרופולין אזרחי?

אלה השאלות האמיתיות העומדות להכרעה ב-11 בנובמבר. הבחירות הקרובות לראשות העיר ולמועצת העיר תהיינה משאל עם עירוני שיכריע את גורל תל-אביב-יפו. אל ניתן לרון חולדאי לחמוק מהן.

"עיר לכולנו", הרשימה העל-מפלגתית מטעמה אני מועמד, מציעה חלופה של ממש. אנחנו מציעים תשובות אמיתיות לשאלות היסוד של העיר, בהסתמך על ניסיון עדכני של ערים אחרות בעולם.
אני משוכנע שהציבור התל-אביבי והיפואי בוגר ומתוחכם מספיק כדי לא ליפול במלכודות הספינים שעוד יוטמנו במערכת הבחירות הזו. כוחות רבים מתחילים להתעורר בעיר שלנו. אני מקווה שהם יקבלו ביטוי בהצבעה המונית בעד החזרת העיר לתושביה. אני מאמין: תל-אביב – יפו יכולה להיות ותהיה עיר לכולנו.

על סביבה, על חקיקה, על עבודה בכנסת, ועל שותפות יהודית ערבית.

לראיון בתכניתו של יעקב אגמון "שאלות אישיות" בגלי צה"ל (47 דקות, wma).

לראיונות אחרים בתכניתו של יעקב אגמון.