בלוג אדום ירוק

מפגש של דב עם חברי סניף מק”י ברמלה, לרגל 90 שנה למהפכת אוקטובר. פתח את האירוע החבר ד”ר עאוני כחיל.

תודה מקרב לב לחברנו אורי זקהם שצילם את הארוע. לצפיה באתר google.

התפרסם ב-ynet, ב-30 בספטמבר 2007.

שנים של הפקרת הנגב בידיה של תעשייה מזהמת מתחילות לתת את אותותיהן. לפי נתוני משרד הבריאות, מתועדת בנגב עלייה של 40 אחוז בתחלואה ברוב סוגי הסרטן בשש השנים האחרונות. הזיהום התעשייתי החמור בנגב ועליית התחלואה באזור אינם סיפור חדש. ארגוני הסביבה והבריאות מתריעים מפניהם כבר שנים. אלא שבמשך כל השנים הללו נותרו תושבי הנגב ובעיותיהם בשולי החדשות במקרה הטוב. לאחרונה דבר מה השתנה: הנגב בכותרות, ולא במקרה.

התוכנית להקמת עיר הבה”דים הגבירה מאוד את ההתעניינות בנגב. לפתע, הבעיות שהיו עד כה נחלתה של אוכלוסיית הנגב לבדה, הפכו לאיום על שלומו ובריאותו של כל אזרח שעשוי להיקלע, במילואים או בשירות סדיר, לאזור. לפתע הזיהום הסביבתי “ההוא”, זה ששומעים עליו מידע עמום, הופך למאוד מאוד ממשי, ועקב כך גם זוכה לבולטות תקשורתית.

בעקבות לחץ ציבורי, החליטה הממשלה לערוך שורה של בדיקות באזור, במטרה לאתר אילו סיכונים סביבתיים-בריאותיים קיימים שם. בדיקות כאלה היו צריכות להיערך כבר לפני שנים, אך, כך אפשר היה לחשוב, “מוטב מאוחר מלעולם לא”. ואולם לאחרונה, בסיור של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת בנגב, טענה מנהלת מחוז הדרום של משרד הבריאות בפנינו שמשרד האוצר כלל לא מתקצב את הבדיקות הללו, ועל כן הן עדיין לא החלו. בחודש הבא – יש להזכיר – מתחילה הקמת עיר הבה”דים.

בניית עיר הבה”דים, לטענת מצדדיה, אמורה למשוך אל הנגב אוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית, שתביא איתה גם שיפור משמעותי ביכולת של תושבי האזור לתבוע עבור הנגב עתיד ורוד יותר. סיפור הבדיקות שלא התקיימו מחליש מאוד את הטענה הזו. לממשלה, כך מסתבר, אין כוונה לפתור את הבעיות החמורות של הנגב, ואפילו למשפחות החיילים אין כוח מספיק משמעותי כדי להביא אותה לכך.

אך אפשר להפיק מהסיפור גם שני לקחים חשובים נוספים. האחד - שבעיות סביבתיות אינן יודעות גבולות. מה שהיה עד אתמול בעייתן של אוכלוסיות “שוליות” בציבוריות הישראלית, הפך באחת לבעייתן של משפחות רבות בישראל. השיטה לפיה דוחקים את גורמי הזיהום הרחק מן העין ומשכונות היוקרה במרכז, אינה רק נפשעת אלא גם חסרת תוחלת, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל. כולנו, בסופו של יום, שותים את אותם המים, נושמים את אותו האוויר וחיים על אותה הקרקע.

הלקח החשוב השני הוא שלעתים במאבקים הסביבתיים אין מנוס מלהגיע לכדי עימות ישיר עם גורמים רבי-עצמה בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית. ממשלת ישראל, פעם אחר פעם, בורחת מלבדוק סיכונים סביבתיים לאשורם, ואין הדבר מקרי. וכי מה היה קורה אם אמנם היו נערכות הבדיקות הללו והיה מתגלה המובן מאליו – שהתעשייה בנגב מזהמת ופוגעת בבריאותם של תושבי האזור? מה הייתה עושה אז הממשלה – מבטלת את הפרויקט כולו? ומה עם כל אותם בעלי הון הממתינים לנתח? ומה עם תוכניות הנדל”ן לאדמות בסיסי צה”ל שיתפנו ממרכז הארץ?

במאבק על עיר הבה”דים, כמו במאבקים סביבתיים אחרים, עומדים האינטרסים שלנו, כלל תושבי ישראל, מול אינטרסים כלכליים אדירים. המאבק הזה מגלה פעם נוספת שבשביל לנהל מאבקים “ירוקים” מוכרחים להבין את מערכי הכוחות החברתיים בארץ, מוכרחים לשלב ידיים, ומוכרחים להיות מוכנים לצאת גם לעימותים ישירים עם התעשייה.

 התפרסם בדה מרקר ב-4 באוקטובר, 2007. ראו גם קישור להודעה על הצעת חוק עידוד רכיבה באופניים. 

עוד כחודש ייכנס לתוקפו חוק המחייב חבישת קסדה בעת רכיבה על אופניים. לפי החוק כל מי שירכב על אופניו ללא קסדה צפוי לקנס בסך 250 שקל. עד כמה שזה נשמע מוזר, החוק מחייב חבישת קסדה בכל נסיעה: בשביל במושב, בנסיעות קצרות בשכונה, בקמפוסים של האוניברסיטאות, על חוף הים, בפארקים העירוניים. כנראה שאי אפשר להיות בטוחים מדי.

עיתוי החקיקה משונה לא פחות מהתוכן שלה. מצד אחד אנחנו רואים בשבועות האחרונים עיסוק גובר בחוסר המענה הממשלתי לבעיית תאונות הדרכים ומצד שני אנחנו עדים לעלייה בהתעניינות הציבורית במשבר הסביבתי. חוק הקסדות הוא התגלמות מושלמת של כל מה שפסול בהתמודדות הממשלתית עם שתי הסוגיות האלה.

אין עוררין על כך שנסיעה באופניים היא הפתרון הטוב ביותר לתחבורה בתוך הערים: היא נקייה מבחינה סביבתית, בריאה לרוכב, מקילה על עומס התנועה ומקטינה את הצורך בפינוי שטחים לחנייה. למרות כל היתרונות האלה, ממשלת ישראל ורוב העיריות אינן עושות דבר כדי להגביר את השימוש באופניים בערים: אין תוכניות עירוניות, אין הקלות במס, אין הסדרה של שבילים, אין קמפיינים הסברתיים. במקום זאת, מציעים לנו עוד הורדת מסים על יבוא מכוניות, עוד כבישי אגרה, ועוד פתרונות סרק שיעשו הכל מלבד הקטנת השימוש בתחבורה פרטית.

בהקשר הזה חוק הקסדות הגורף חמור שבעתיים. המדינה כעת לא רק מזניחה את הרכיבה על אופניים, אלא אף מערימה מכשולים נוספים בפני הרוכבים. אין לי ספק שככל שתוחמר אכיפת החוק הדרקוני הזה, כך יילך וירד השימוש באופניים ככלי רכב עירוני. אם בעבר היה ברור שבטיחות התעבורה היא באחריות המדינה, הרי שהיום זכיינים פרטיים יהיו אחראים למצב הכביש והאזרחים אחראים בעצמם לבטיחותם. זו תוכנית ההתכנסות האמיתית של ראש הממשלה אהוד אולמרט: משרדי הממשלה מתכנסים בתוך עצמם ונסוגים מתפקידם המסורתי - הדאגה לאזרח.

מבחינה סביבתית המשמעות של ההתכנסות הזאת היא לב הבעיה: הזכיינים הפרטיים מצד אחד, והאזרח היחיד מצד שני, אינם יכולים לשמש כתובת לשאלות הסביבתיות החשובות באמת. הזכיין הפרטי, כמו כל איש עסקים אחר, עסוק בהגדלת הרווח שלו ושל בעלי המניות שלו ולא בשאלות סביבתיות ארוכות טווח. האזרח הפרטי, ככל שיחיה אורח חיים אחראי סביבתית, לא יצליח להקהות את חומרת הזיהום הסביבתי של התחבורה הפרטית, ולא יצליח להניע שינויים רוחביים במדיניות הציבורית, כגון העדפה לתחבורה ציבורית או לאופניים. ככל שהסוגיות גדולות ומורכבות יותר, כך התערבות המדינה הופכת חיונית יותר, והאמינו לי, המשבר הסביבתי הוא סוגיה גדולה ומורכבת מאוד.

אכן, חבישת קסדות יכולה להגן על ראשים. אין גם ספק שטוב יהיה אם ילדים יחבשו קסדות עד שירכשו מיומנות ואחריות מספיק גבוהות לנהיגה בלי קסדה. מומלץ גם לרכוב עם קסדות ברכיבה ספורטיבית ואתגרית, אז הנפילה סבירה יותר. אבל מכאן ועד ענישה פלילית נגד כלל רוכבי האופניים הדרך ארוכה, לא כל שכן חקיקה נגד רוכבי אופניים מבוגרים באזורים בטוחים.

המאבק הציבורי נגד החוק רק מתחיל. באחרונה התקיימו רכיבות הפגנתיות בערים הגדולות, וכעת מתחיל מאבק מסודר במסדרונות הכנסת ובמועצות העיריות השונות לא רק לביטול מהיר של החוק אלא לחלופה אמיתית של עידוד הרכיבה על אופניים בשלל האמצעים העומדים לרשות גופי השלטון הממלכתי והעירוני.

התפרסם ב-ynet, ב-14 באוגוסט, 2007.

מיחזור זה חשוב, אבל הפיצוץ במפעל מכתשים מלמד אותנו שהפתרון חייב להיות ברמה הלאומית

כלי התקשורת מספרים שהפיצוץ אתמול במפעל מכתשים יכול היה להתפתח לאסון נורא, אבל האמת היא שעדיין מוקדם לקבוע מה היו ממדיו המלאים של האירוע. בתקלות מן הסוג הזה אי אפשר לאמוד את מלוא הנזק אלא לאחר שנים רבות. ככל הנראה, חומר ההדברה שהשתחרר בפיצוץ לא התפשט באוויר, אבל ודאי עושה דרכו כעת אל מי התהום. מספר קטן של עובדים נפגע עד כה מהחשיפה לחומרים (עבורם ועבור בני משפחותיהם זה עלול היה להפוך לאסון אישי), אבל רבים נוספים נחשפו אליו במידה זו או אחרת. כך גם עובדי המפעלים הסמוכים והתושבים הבדואים באזור. כיצד ישפיע הדבר על בריאותם?

תקוותי היא שאמנם הפיצוץ במפעל מכתשים לא היה אירוע בקנה מידה גדול. אבל גם אם הוא היה רק תמרור אזהרה הרי שיש לקרוא את המסרים שהוא נושא בתשומת לב רבה. שכן לרוב, מאחורי תמרורי האזהרה מסתתרות סכנות של ממש.

בשיא חגיגות הסביבה, אחרי מופעי הצדקה הירוקים, וכשכלי התקשורת כולם מתלבשים ירוק, בא הפיצוץ במפעל מכתשים ומזכיר לנו שהדרך לפנינו עוד ארוכה מאוד. ככל שהתעוררות הנושאים הסביבתיים מעודדת, וככל שפתרונות טכנולוגיים של מיחזור אשפה ביתית, או מעבר לרכבים היברידיים הם ראויים, הרי שסיפור מכתשים מצביע על כך שאין בהם די. הסכנות הגדולות לסביבה ולבריאות, כך מסתבר, דורשות מענה גדול יותר מאשר החלטות צרכניות כאלה או אחרות של האזרחים.

ראשית, מסיפור מכתשים אנחנו לומדים ששאלות סביבתיות אינן נושא שאפשר להגיע בו להסכמה מקיר אל קיר. בתנאים הכלכליים שבהם אנחנו חיים, לתעשיינים הגדולים יש אינטרס קבוע להוריד את עלויות הייצור ולחסוך היכן שאפשר. לעתים בא הדבר גם על חשבון הסביבה. את הרווח הכלכלי גורפים התעשיינים לעצמם, ואת המחיר הסביבתי אנו משלמים. ביחסי הכוחות הללו, אנחנו מוכרחים לרתום את המערכת השלטונית לצידנו כך שתפקח באופן פעיל על בטיחות המפעלים, ושתפעל באופן נמרץ כנגד מפעלים המסכנים את חיינו ואת בריאותנו.

שנית, יש בסיפור מכתשים כדי להצביע על האופי החברתי של השאלות הסביבתיות. תקלות קורות, ולצערנו הן קורות גם במפעלים ובמתקנים המטפלים בחומרים מסוכנים. השאלה המרכזית היא כיצד לצמצם את פגיעתן של התקלות הללו, והתשובה לכך עוברת בהרחקת המפעלים והמתקנים המסוכנים מריכוזי אוכלוסייה. כך, למשל, נעשה בסגירת מתקני פי גלילות, אשר גבלו ברמת השרון ובשכונות הצפוניות של תל אביב. אלא שבאר שבע אינה צפון תל אביב, וקולם של הבדואים שסביב רמת חובב אינו נשמע באותה העצמה בשדה הפוליטי.

אין חולק על הצורך ביירוק הצריכה שלנו, ובפתרונות אקולוגיים מקומיים אחרים. אבל מעבר להם, אנחנו חייבים לחזור ולהתמקד בשאלות הגדולות של המדיניות הלאומית. תשובות סביבתיות שאינן מתייחסות לבעיות הגדולות שביחסי הכוחות שבתוך החברה הישראלית, בין מרכז לפריפריה, ובין עשירים לעניים, אינן תשובות של אמת. האירוע במכתשים מראה שאין לנו זמן לפתרונות סרק, והתנופה הסביבתית שאנחנו רואים כעת חייבת להיות מתועלת לשינויים של ממש בהתנהלות מערכות השלטון בישראל.

התפרסם במסגרת שיעורי המכללה החברתית כלכלית ב-ynet.

הסיפור הסביבתי מסופר אמנם כרשימה קודרת של איומים, אך יש לו גם צד אחר, המספק תקווה. התנועה הסביבתית בישראל היא חלק מתנועה עולמית מתרחבת שמקיפה מגוון כוחות. המסר הבסיסי שלה הוא שאיננו נידונים לאסון: הכדור אכן בידינו. ד”ר דב חנין מתעקש שלבני האדם יש יכולות עצומות - וגם נכונות לשנות.

הסיפור הסביבתי הוא דרמה דמוית קרחון: חלקו הקטן בולט מעל פני המים, אבל עיקרו סמוי. כמו בכל דרמה גם כאן יש אינטרסים חבויים וגלויים, מאבקי כוחות, מפנים פתאומיים בעלילה, פרקים המסתיימים בסוף טוב - ואחרים שסופם עצוב. זהו סיפור מותח ומסתמנות בו סכנות איומות, שעליהן מדברים מדי פעם. אך דווקא על הסיכויים ועל התקוות מדברים פחות, וכמעט כלל לא מנתחים את המאבק עצמו ואת הכוחות המעורבים בו.
 
כמו החברה הישראלית בכלל, גם התנועה הסביבתית בישראל היא מקרה מיוחד. אי אפשר להבין אותה, למשל, בלי להתייחס למערכת היחסים שהתקיימה בינה ובין הפרויקט הציוני. היחסים האלה החלו בפרדוקס. מצד אחד, הסביבתיות הצעירה בארץ, להלן “החברה להגנת הטבע” של שנות החמישים והשישים, שאבה את הלגיטימציה שלה מהיותה חולייה חיונית בהגשמת רעיון ה”התחברות מחדש של העם לארצו”. מצד שני, מתחילת הדרך היא נמצאה בעמדת אופוזיציה טורדנית. היא התייצבה נגד אותו מודל פיתוח חסר חשבון, שהיה לב-ליבה של הציונות הקונסטרוקטיבית.
 
פתרון לפרדוקס נמצא דווקא במאפיינים האוניברסאליים של הסביבתיות שהגלגול המוקדם של הארגון ייצג. כמו בעולם, גם בארץ הסביבתנות בראשיתה התאפיינה בתפיסה הרומנטית של שימור הטבע מפני פיתוח. לכאורה, מודל שמורת הטבע מקסימאלי, שכן בתוכה נמנע הפיתוח לחלוטין. אבל למעשה חבויה בו עמדה מאוד מינימליסטית, שכן על העולם שמחוץ לשמורה אין לו בעצם מה לומר כלל. הפרדוקס ופתרונו מדגימים היטב את היותה של הסביבתיות הישראלית מקרה מיוחד, אבל לא מקרה חריג, בדיוק כפי שהחברה הישראלית מיוחדת אך לא חריגה. בסופו של דבר, היא מאופיינת באותן מגמות התפתחות הקיימות בתנועה הסביבתית בעולם. 
 
גלים לדמותה של הסביבתיות
בעשור האחרון עברה התנועה הסביבתית בארץ התרחבות מרשימה. הארגונים הסביבתיים התרבו, הוקמו ארגוני חשיבה ולימוד, פעולה ישירה וכאלה המקדמים תחומים מוגדרים, והתפתח דור חדש של התארגנויות מקומיות. אבל חשובה במיוחד ההתפתחות הרעיונית של הסביבתיות. כמו בעולם, גם בישראל הסביבתנות של המאה ה-21 שונה מאוד מזו של מחצית המאה ה-20. ההתפתחות מאופיינת בשלושה גלים, דימוי המגלם בתוכו שתי טענות: האחת, שעל ציר הזמן אכן התרחש שינוי והגלים עוקבים זה אחר זה; השנייה היא שקיימת הצטברות, גל מאוחר סופח אליו משהו מהגלים הקודמים.
 
הגל הראשון, הרומנטי, שלט בזירה הסביבתית עד שנות השמונים. בשלהי אותו עשור הגיע לארץ גל שני, שבעולם נוצר עוד בשנות השישים, עם פרסום ספרה הידוע של רחל קרסון “אביב דומם”. ביסודו של הגל השני עמדה העברה מהפכנית של הדגש הסביבתי מן הטבע אל האדם. עוקצן של הבעיות הסביבתיות מצוי בפגיעות שהן גורמות לנו, קודם כל ברמה הבריאותית.
 
לצורך ההתמודדות עם הפגיעות הסביבתיות באדם, הגל השני פיתח דפוס שונה של פעילות, במרכז הוצבה העשייה המקצוענית: הן המדעית, המאתרת את החומרים המסוכנים בסביבה ואת פגיעותיהם בבני האדם, והן המשפטנית, המגבשת את הסיכונים לשפה של נורמות ותביעות משפטיות. המשרד להגנת הסביבה, שאז עוד היה המשרד לאיכות הסביבה ואגודת “אדם, טבע ודין” בזירה האזרחית, היו בשנות התשעים דוגמאות בולטות לעשייה הסביבתית המקצוענית.
 
רק בשנים האחרונות התהווה בישראל הגל השלישי של החשיבה והפעולה הסביבתית, המבקש להכיל את הישגי שני הגלים הקודמים תוך התקדמות מעבר להם. הגל השלישי נשען על תובנות הגלים הקודמים, אובדן חוויית הטבע מהגל הראשון והפגיעות הסביבתיות באדם מהשני - אך מציע התייחסות חברתית הן לבעיות הסביבתיות והן לדרכי ההתמודדות עימן. 
  
הסביבתיות הופכת לשינוי חברתי
ההתייחסות החברתית לסביבה החלה בשאלת הצדק הסביבתי, כלומר הדיון באופיים של הנפגעים מהבעיות הסביבתיות. אכן, כולנו נפגעים מהרס סביבתי, אבל תמיד יש מי שנפגע יותר: זיהום האוויר פוגע יותר בזקנים, חולים, ילדים, תושבי הערים הגדולות, תושבי הקריות, התושבים היהודים והבדואים ליד אזורי התעשייה של באר-שבע; מזיהום המים נפגע יותר מי שאיננו יכול להרשות לעצמו לקנות מים מינרלים; וגם מהצטמצמות השטחים הפתוחים יש מי שנפגע יותר. אמנם המרחב הציבורי של כולנו קטן וצפוף, לכן בשבתות ובחגים הישראלים נדחקים בפארקים, בחורשות ובחופים. אבל מי שיכול לנסוע לחו”ל בכל חופשה או שבבעלותו בריכה פרטית, לא צריך להצטופף איתנו שם.
 
מסוגיית הנפגעים התקדם הדיון הסביבתי-חברתי לשאלה המשלימה, שאלת הפוגעים. חשוב להבין מי נפגע אבל לא פחות חשוב להבין מי מרוויח. התובנה שהאיומים הסביבתיים אינם תולדה של טעות שתתוקן ברגע שתתגלה, הביאה לפרידת הסביבתנות החברתית מהנאיביות. חברת החשמל הרוויחה מאי-התקנת מסנן שיקטין את פליטת החלקיקים המזהמים מתחנת רדינג לאוויר, המרחב הציבורי שלנו מצטמצם כי יזמי הקרקעות מרוויחים מהפיכתו לנדל”ן בעזרת מקורביהם במערכת השלטון. לכן, בכדי להסיר את האיומים הסביבתיים, צריך להתמודד עם האינטרסים המייצרים אותם.
 
התמודדות זו העבירה את הסביבתנים מעולם הקונצנזוס של הקמפיין נגד קטיפת פרחי הבר, המערכה הסביבתית המפורסמת ביותר בישראל הצעירה, לעולם של קונפליקטים חריפים. “החברה להגנת הטבע” ו”אדם, טבע ודין”, למשל, הסבו את תפיסת עולמם לתפיסת הסביבתיות החברתית, ונקלעו לעימותים חריפים עקב פעילותם נגד בעלי אינטרסים. לארגונים הוותיקים הצטרפו התארגנויות חדשות, בחלקן מקומיות, שהיו מעורבות במאבקים קשים, שחלקם אף הסתיימו בניצחונות. 
וכך, הפכה הסביבתיות החברתית בישראל לתנועה של שינוי חברתי. כיום היא כופרת בעצם תפישתה של הסביבה כשוליים, כטריטוריה צדדית בשולי הסיפור הגדול והחשוב של צמיחת האנושות. סביבה, אומרת התובנה החדשה, היא תכונה מרכזית ביותר של הסיפור הגדול עצמו, מימד מרכזי ההולך והופך לקריטי. 
  
התקווה של הסיפור הסביבתי
מדוע הופך הממד הסביבתי לקריטי? הסיבה לכך פשוטה. בעבר הלא רחוק, המערכת הכלכלית-חברתית האנושית היתה קטנה ביחס לכוכב עליו היא התקיימה. אך במאה האחרונה היא צמחה במהירות, והיום זו מערכת עצומה הממשיכה לגדול במהירות אבל עדיין מצויה על גבי אותו כוכב, בעולם שאיננו גדל איתה. הכוכב הכחול שלנו אכן מיוחד במינו והיכולות שלו עצומות, אבל לא בלתי מוגבלות. בתוך ספינת החלל המוגבלת שלנו אנחנו ממשיכים להתנהג כבוקרים שהמרחבים הבלתי מוגבלים של המערב פתוחים בפניהם, אך במציאות העולם שלנו כבר “קטן עלינו”. גבולותיו של העולם זרים למערכת הכלכלית שלנו, המונעת בידי רווח פרטי לטווח קצר. במאה ה-21 המניע הזה הפך בעצמו למקורה של סתירה חדשה, המחריפה במהירות מיום ליום: גידול שאיננו מתחשב ביכולותיה של המערכת המכילה אותו וגורר אותה למוות.
 
כיום לא יכול עוד להישאר כל ספק: בעולם המציאות קיימים גבולות סביבתיים, הניכרים במשבר האקלים ובמשבר הפסולת. האם יוכל העולם החברתי הנוכחי, על כל מתחיו הפנימיים ועל המחיר הסביבתי הקיצוני שעליו לשלם, להמשיך להתקיים? תשובה מפוכחת לשאלה הזו מגולמת בחשיבת הקיימות (Sustainability), המציעה פיתרון למשברים הללו. רק היערכות חברתית וסביבתית שונה לחלוטין תוכל לתת מענה לבעייתיות המחריפה. זהו האתגר העצום הניצב בפני התנועה הסביבתית-חברתית העכשווית.
 
הקיימות איננה התרפקות נוסטלגית על העבר ולא הצעה לחזור אחורה לחיים פשוטים במערות או על העצים. בגרעינה נמצאת תפישה של קדמה אחרת. קיימות לא מתיימרת להציע גידול כלכלי מהיר יותר מהקפיטליזם, אלא צמיחה נכונה ומאוזנת יותר. היא מציעה פרידה מתרבות ה”השתמש וזרוק”, מחברה שבה כבר לא מתקנים אלא רק מחליפים בחדש, מעולם שבו המוצרים מתוכננים מראש לאורך חיים מצומצם וקצר מאוד, כדי לעודד רכישתם של מוצרים אחרים במקומם. במקום המרוץ המטורף במעלה המדרגות היורדות של ייצור, צרכנות ופסולת, קיימות משמעה שימוש יעיל ונבון במשאבי הסביבה, ייצור של מה שבאמת אפשר וצריך לייצר, תוך חלוקה צודקת שלו בין בני האדם בחברה.
 
הסיפור הסביבתי מסופר בדרך-כלל כרשימה קודרת של איומים. אך יש בו גם צד אחר, המאפשר תקווה: התרחבותה של התגובה לאיומים. שכן, העולם החברתי אינו דטרמיניסטי אלא דיאלקטי, כל מהלך מייצר מענה. הסתירות הקשות במציאות שלנו הן לא רק בעיות אלא גם מקורות של שינוי. הסביבתנות בישראל היא חלק מתנועה עולמית מתרחבת, המקיפה מגוון של כוחות. לפעילים הסביבתיים מצטרפים איגודים מקצועיים, ארגוני נשים, תנועות נוער ושלום. התנועה, המכונה לעתים “אנטי-גלובליזציה”, היא בעצמה תנועה גלובלית.
 
המסר הבסיסי של הקיימות הוא שאיננו נדונים לאסון. הכדור אכן בידינו. לבני אדם יש יכולות עצומות ויש להם גם נכונות לשנות. תיאור האדם כיצור אגואיסטי שרק חותר להרוויח יותר הוא קריקטורה חד-ממדית, המשרתת מערכת שהרווח הוא האל היחיד שלה. במציאות אנשים דואגים לעצמם, לבריאותם, לעתידם, לילדיהם, למי שהם אוהבים. למרבית האנשים אכפת מאחרים. אנשים מוכנים לוותר, במעגל הכללי ובמעגל האישי, כשהם משתכנעים שהוויתור חיוני. במהותם, אנשים פועלים לא כדי להרוויח יותר אלא כדי לחיות ולהרגיש טוב יותר. אפילו בעולם החברתי ללא מקום לתיקון, שהולך ונוצר סביבנו, ישנם צרכים ממשיים שיולידו מחדש מקום כזה. קיימות אינה הצעה לוותר על החיים הטובים - אלא דרך לחזור ולממש אותם בפועל. זו איננה דרך פשוטה, אבל היא הדרך היחידה לא רק להציל את העולם אלא גם להפוך אותו, עבורנו ועבור ילדינו, למקום שבאמת טוב לחיות בו.

איך יודעים שהמהפכה הירוקה מחלחלת? כשאפילו דב חנין מתחיל ליהנות מפופולריות מסוימת. ועדיין, לא קל להיות חבר הכנסת האקולוגי היחיד, בין ממשלה שטרם שמעה על משבר האקלים ללוביסטים של בעלי ההון. בשבוע הבא יגיש חנין תוכנית פעולה לאהוד אולמרט, בתקווה שאחרי מופעי ה-LIVE EARTH הוא כבר לא יצטרך להסביר על מה לעזאזל הוא מדבר.
 
שרה ליבוביץ-דר

בעולם אקולוגי מושלם אף פקיד ממשלתי לא יקבל רכב צמוד. “שמקומות העבודה ייתנו הסדרי תחבורה נוחים”, אומר ח”כ דב חנין, יושב ראש השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת. באותו עולם, על פי חנין, החלום הישראלי של בית צמוד קרקע לא יתגשם. רק כמה אלפי משפחות ביישובים ספורים יגורו בבתים כאלה; בתוך הערים איש לא יהיה רשאי לגור בבתים צמודי קרקע. מי שרוצה גינה, שילך לטייל בפארקים ציבוריים, אומר חנין. “כשאנשים מפוזרים יש בעיות של תחבורה. אדם שגר בבית פרטי ביישוב מבודד זקוק לרכב פרטי כדי להגיע לכל מקום, מה שמזהם את האוויר. המקום הנוח ביותר לתחבורה ציבורית זו העיר”. מרכזי הערים יהיו סגורים לכניסה של רכבים פרטיים כדי לשמור על איכות האוויר. כל מפעלי התעשייה המזהמים במפרץ חיפה ייסגרו ובמקומם יוקמו בתי מלון ורצועות של נופש ותיירות לאורך החוף.

על ייצור מוצרי מותרות יוטלו מגבלות חריפות. “אנחנו חיים בחברה של’השתמש וזרוק’”, אומר חנין. “אף אחד לא מתקן שום דבר מפני שלא משתלם לתקן. אנחנו זורקים גם דברים שלא מתקלקלים, כמו מכשיר טלפון נייד בן כמה שנים שמורכב מחומרים שהסביבה לא מסוגלת לפרק. למערכת חשוב לייצר רווחים, והיא עיוורת לשאלות סביבתיות ולשיקולים חברתיים. מייצרים רק מה שרווחי.

“הכוח של המערכת בכך שהיא מייצרת אצל כולנו תחושה של התקדמות. את יכולה לקנות היום יותר בזול הרבה יותר מוצרים מאשר מה שאמא שלך יכלה לקנות בגילך, אבל לא בטוח שחייך טובים יותר. אנחנו משתתפים במירוץ אחרי העוד ועוד, וכדי להישאר במקום אנחנו צריכים לרוץ כפליים מהר יותר, כמו שכבר נכתב ב’אליס בארץ הפלאות’. הבעיה היא שבמירוץ העכברים גם מי שמנצח נשאר עכבר”.

מה הקשר לאקולוגיה?
“הבעיה היא שהעולם הכלכלי הולך וגדל בתוך עולם אקולוגי נתון, שאינו גדל. התשובה לכך היא קדמה אחרת, כלומר ייצור רק של מה שאנחנו באמת מסוגלים לעכל, מכל הבחינות”.

מה שאומר שיוטלו מכסות ייצור על מוצרים מזהמים, למשל.
“זה לא דבר שיתקבל היום וישראל לא יכולה לעשות את זה לבד. הקיבוצים ניסו לייצר אי בתוך חברה אחרת. זה לא עבד עבורם וזה לא יעבוד גם בתחום הסביבתי. השינוי צריך להיות עולמי”.

נהנית מהמופעים של לייב ארת’?
“זה עזר להביא דברים למודעות. יותר אנשים מבינים שיש בעיה עם האקלים. לא אהבתי את הפתרונות שלהם שפנו אל הפרט וביקשו למחזר יותר, לא להשתמש בשקיות ניילון. בסדר, גם אני משתדל לא להשתמש בשקיות ניילון, אבל זה לא סדר הגודל של השינוי שבו אנחנו צריכים להתחיל”.
  
הנושא הירוק לא על סדר היום

על התפר הזה, שבין האוטופיה הירוקה למה שאפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית, נע ח”כ ד”ר דב חנין. השבוע האחרון היה מעודד עבור חנין, שעוד בתפקידו הקודם, כיושב ראש “חיים וסביבה”, ארגון הגג של הארגונים הסביבתיים בישראל, נלחם להעלות את הנושא הירוק למודעות במדינה שבה המילה “איומים” מתקשרת למחבלים מתאבדים או לקטיושות, ולא לזיהום האוויר או המים. עכשיו, כשירוק זה גם אופנתי, הוא מבקש להפוך את האהדה הכללית למעשים.

חנין, 49, הנציג הירוק הראשון בכנסת, הוא בכלל עורך דין שעבד 20 שנה במשרד של אמנון זכרוני. במהלך אותה תקופה השלים דוקטורט במדע המדינה בנושא שיח והגמוניה במפלגת פועלי ארץ ישראל ובמפלגת הלייבור הבריטית. בבחירות לכנסת ה-16 חסרו לו 420 קולות כדי להיכנס. בתחילת 2006, אחרי שנבחר במקום השלישי ברשימת חד”ש, הוא הגיע לכנסת. כפעיל סביבה בחר לעמוד בראש ועדת הפנים והגנת הסביבה ובראש השדולה הס ביבתית-חברתית. רוב הצעות החוק שלו קשורות לנושאי חברה; הצעת החוק הסביבתית הבולטת ביותר שלו עוסקת בשמירת הסביבה החופית (מפרץ אילת), שעברה בקריאה ראשונה בחודש שעבר ונועדה לצרף את חוף אילת אל תוך חוק החופים.

בשבוע הבא יגיש חנין לראש הממשלה אהוד אולמרט דוח מקיף המציע פתרונות ישראליים למשבר האקלים. הדוח, 22 עמודים שמתארים תמונת מצב קודרת, אבל בעיקר מעלים שורה של המלצות, נכתב בסיוע כלכלנים ופעילים סביבתיים שונים. הוא קורא, בין השאר, לסבסוד נורות חסכניות והטלת מס על נורות בעלות נצילות נמוכה, קביעת יעד של הפחתת 20 אחוז מגזי החממה עד שנת 2020, עידוד הליכה ברגל ורכיבה על אופניים, הטלת מס פחמן על המזהמים הגדולים, עידוד חיסכון בחשמל ותחרויות של בתי ספר ירוקים.

אף שהשקיע חודשיים של עבודה בדוח, חנין אינו שלם עם כל מה שנכתב בו. “אני עושה פשרה בדוח הזה בין השקפת העולם שלי לבין מה שאני יודע שממשלת אולמרט יכולה לקבל”, הוא אומר. “אולמרט עומד בראש ממשלה קפיטליסטית שהנושא הירוק כלל אינו נמצא על סדר היום שלה. אי אפשר להציע לממשלה הזאת להפסיק בנייה של בתים צמודי קרקע, קשה להעביר את הרעיון שלא ראוי להכניס מכוניות פרטיות למרכזי הערים מפני שבעיני הממשלה הזאת הרכב הפרטי הוא דבר מרכזי. חלק גדול מתרבות החיים נשען על רכב פרטי, לא כדבר רע אלא כטוב שצריך לשאוף אליו. באותה מידה קשה להעלות על הדעת מצב שבו ממשלת אולמרט היתה מסכימה לסגור מפעלים מזהמים ולייצר במקומם אלטרנטיבות של פנאי ונופש, כפי שאני מציע במפרץ חיפה. אלו רעיונות שלא יתקבלו כרגע.

“כדי לייצר מסמך מדיניות ולא עוד נייר של אקדמיה אני צריך להשתמש בכלים של החברה הנוכחית. המסמך הזה הוא לא השקפת העולם הסביבתית שלי, אלא משהו שנועד לשכנע את מדינת ישראל לנקוט צעדים בנושא של משבר אקלים. אם היו בכנסת 120 חברי כנסת דומים לי, רוב החוקים היו נראים אחרת. אבל המטרה שלי היא שממשלת אולמרט תאמץ את המסמך הזה, ולא ממשלת דב חנין. חקיקה סביבתית היא אמנות של יצירת הסכמות רחבות. את ההסכמות האלה צריך לנצל כדי להתקדם הלאה. ברור לי שרק עשרה אחוזים מהדעות האמיתיות שלי יכולות להתקבל בממשלה הנוכחית, וגם עשרת האחוזים האלה נתפשים בעיני אנשים מסוימים בכנסת כרדיקליים מאוד”.

בעיני מי, למשל?
“אם את מסתכלת על הכנסת שלנו, רוב האנשים אינם סביבתיים. סדרי העדיפויות שלהם שונים, השקפת העולם שלהם שונה, והנושאים הסביבתיים נראים להם כמותרות. יש חברי כנסת שהם מאוד לא ידידותיים לסביבה, וזה כולל את חברי הכנסת ממפלגות השלטון והימין. יחד עם זה, שלא כמו בפוליטיקה האמריקנית, אין כאן פוליטיקאים שממש חרתו על דגלם מאבק נגד נושאים סביבתיים.
“אני מרכז בכנסת את עבודת ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא אוויר נקי. היה לנו מאבק בחוק אוויר נקי על סעיף הדלק, שבו רצינו לתת סמכויות למשרד להגנת הסביבה לגבי סוגי הדלק שאפשר יהיה להשתמש בהם בלי לזהם את האוויר. קמה צעקה גדולה מצד חברות הדלק, משרד התשתיות תמך בחברות הדלק והיו גם חברי כנסת שתמכו בגישה הזאת שאומרת שלא יכול להיות שהמשרד להגנת הסביבה יוכל להתערב במכירת דלק. אפי איתם, למשל, תמך בצד של משרד התשתיות”.

ובממשלה?
“הייתי מעורב בחוק שמונע גבייה בכניסה לפארקים. החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית. אבל החוק לא מונע לגמרי גבייה, ויש סעיף שמתיר שיקול דעת לשר הפנים. רוני בר-און, שר הפנים היוצא, הגיש תקנות ברוח הזאת ממש לפני שהוא עזב את משרד הפנים. אני מקווה שלא כל מה שהוא רוצה יעבור בוועדה.

“כשאתה מגיע למקבלי החלטות מסתכלים עליך כעל תמוה, נאיבי. במהלך מלחמת לבנון השנייה התגלה שבאזור מפרץ חיפה יש ריכוז של מפעלים מסוכנים. העליתי דרישה עקרונית לפנות את החומרים האלה מהאזור. גם שר התשתיות וגם השר להגנת הסביבה אמרו לי שזה יפה, אבל נאיבי. האם יכול לקרות שנסגור מפעל בישראל בגלל בעיות סביבתיות? באזור מפרץ חיפה אנחנו באמת מאוד רחוקים מזה למרות שהצלחנו להביא לסגירתו של מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו”.

המשרד להגנת הסביבה פועל באמת למען הסביבה?
“זה משרד קטן עם תקציב קטן. יש במשרד המון אנשים טובים, אבל לא עם כל דבר שהם עושים אני מסכים. למשל, ההתנהלות שלהם בכל מה שקשור למפעל חוד מתכות במפרץ חיפה. הם היו צריכים להיות יותר תקיפים עם הסטנדרטים. יש לי ויכוח עם המשרד גם על משרפת הפסולת ליד עיבלין. זה מתקן נסיוני שמשמיד פסולת בצורה תרמית ויש לי חששות שהוא יפגע בתושבים באזור. המשרד גם מסכים להקמת עיר הבה”דים. הם הגיעו להסכמים עם התעשייה באזור שלא נותנים מענה מספיק לנושא זיהום האוויר ברמת חובב. הם משתדלים אמנם לעמוד בפרץ, אבל לא תמיד הם מצליחים מפני שהם משרד קטן וחלש עם מעט תקציבים. בסך הכל אני רואה בהם בני ברית”.

אתה וגדעון עזרא בני ברית?
“הוא לא הגיע מהתחום הסביבתי. יש לנו ויכוחים קשים בנושא של האנטנות הסלולריות. עזרא וחלק מהצוות המקצועי במשרד חושבים שהסכנות הרבה יותר מצומצמות ממה שאני מעריך. על זה יש גם לחצים של החברות הסלולריות, והתוצאה המעשית היא שהמאבק בקרינה הסלולרית לא בראש סדר העדיפויות שלהם. אבל יש משרדים שמזיקים יותר לסביבה, כמו משרד האוצר, שממשיך לסבסד רכב צמוד ומפעלים מזהמים, או משרד התחבורה שמדבר יפה על רפורמות סביבתיות, אבל בפועל עושה מעט, או משרד התשתיות שרוצה לקדם הקמת תחנת כוח פחמית, מהסוג שמזהם את האוויר ומהווה גורם נוסף למשבר האקלים”.

אתה מרגיש את השפעתם של בעלי ההון?
“ככל שבעלי ההון גדולים יותר מבחינת היקף הפעילות גם טביעת הרגל הסביבתית שלהם כבדה יותר. כמו האחים עופר, שבעייתיים בתחום הסביבתי והחברתי, או סטף ורטהיימר, שיש בעיות סביבתיות עם המפעלים שלו בתפן, או בתי הזיקוק של אריה גנגר, שמזהמים יותר מאשר מקובל במדינות אחרות, וכמובן חברות הדלק שמזהמות את הקרקע”.

אנשי עסקים מפעילים לחצים גם עליך?
“כשהתחלתי לעבוד על חוק אוויר נקי סיפרו לי שהסתובבו בכנסת תחקירנים ושאלו עלי שאלות. זה מאוד שעשע אותי. מי יודע, אולי בעזרת התחקירנים אמצא שלדים בארון שלי. אבל ברצינות, אני הגעתי לכנסת מסומן. ידעו שיש לי השקפת עולם וידעו שלא אני הוא האיש שאיתו אפשר יהיה לגנוב סוסים, אז לא מציעים לי לגנוב סוסים. יכול להיות שזו רק טקטיקה בינתיים, וככל שיהיו יותר חוקים סביבתיים שיפגעו באנשי העסקים בכיסם הם יתחילו להפעיל שיטות כוחניות יותר. היום אנשים מבינים שיש מודעות רבה לנושאים סביבתיים וזה לא חכם להיחשף כמי שמתנגד לנושאים האלה”.
 
שתי מכוניות, ואופניים

אחת הבעיות הקבועות שבהן נתקל חבר כנסת סביבתי בישראל היא התחושה שמה שלא נעשה כאן, ממילא ההשפעה שלנו על התהליכים הגלובליים תהיה, במקרה הטוב, שולית. “כשמדברים על המשבר באקלים אנשים נוטים להיסגר, להתייאש ולהגיד שאם זו כזו קטסטרופה אז חבל על הזמן ועל המאמץ”, מודה חנין. “בכל פורום אני נתקל בתופעה הזו. קודם כל צריך להסביר מה הבעיה ואז עלולים לייצר תמונה קודרת מדי שמכניסה אנשים לאימפוטנציה. הדגש שלי הוא על הפתרונות”.

איזה פתרון אתה מציע לישראלי המצוי, שקם בוקר אחד והחליט להילחם למען כדור הארץ?
“אני רוצה שהוא יגור בבית מתוכנן נכון מבחינה אנרגטית, כזה שישמור על קור ויהיה מוגן מחום, כך שפחות אנרגיה תתבזבז על מיזוג. אני רוצה שהוא ישתמש באור טבעי ובאנרגיות השמש. אבל אני מודע לזה שזה לא משהו שהישראלי יכול לעשות לבד. זה עניין של מדיניות, של תוכנית, את זה צריך לעשות ברמת המדינה”.

בנייר עמדה שלכם אתה מדבר על כיבוי המחשב האישי עם סיום השימוש בו כדי לא לבזבז חשמל. כמה זה כבר יעזור לכדור הארץ אם אני אכבה את המחשב בקפדנות, אבל אריה גנגר, הבעלים של בתי הזיקוק, ימשיך לזהם את האוויר?
“התוכנית היא מכלול. היא מכוונת להעלות את המודעות של הציבור לחיסכון באנרגיה, אבל ללא ספק, אם אריה גנגר וחבריו ימשיכו לפלוט גזי חממה, מצבנו לא ישתנה בהרבה גם אם תקפידי לכבות את המחשב”.

איך אפשר לגרום לאנשי העסקים האלה, גנגר, עופר וחבריהם להפסיק לזהם את הסביבה?
“יש לנו מפעלים שבמשך שנים ארוכות התרגלו לנורמות נוחות בתחום הסביבתי, בתי הזיקוק, מפעלי ים המלח, תעשיות אלקטרוכימיות. המפעל הזה הרעיל את סביבתו ועובדיו בלי שהמערכת עשתה שום דבר, וכשרצו להנהיג אצלם נורמות אחרות בעלי המפעלים אמרו שאם ייגעו בהם הם ייאלצו לפטר עובדים. זה ימשיך להיות המאבק שלנו, שוב ושוב. לפעמים אנחנו מצליחים, כמו עם ביטול תוכנית ספדי בירושלים או ביטול תוכניות הבנייה בפארק איילון. בשתי התוכניות היה מדובר בהרבה כסף. הרי כבר אמרו לנו, הירוקים, שלא נצליח לעצור את התוכניות בפארק איילון, אבל היה מאבק והתנועה הסביבתית ניצחה. המבחן לרדיקליות הוא לא בצעקנות אלא בהתקדמות, ולא רק בנושאים סביבתיים. רציתי, למשל, להעלות את חופשת הלידה מ-12 שבועות ל-16. לא הצלחתי, אז התפשרתי על 14 שבועות. זה יותר טוב מאיפה שהיינו קודם”.

אתה בעד מחזור, אבל למה שהישראלי המצוי ימחזר בקבוקים אם מתברר שאנשים כמו אלפרון השתלטו על התחום?
“עובדה שאנשים רוצים למחזר אם נותנים להם אפשרות. יש המון בעיות בתחום המחזור שצריך לתקן, זה לא שהכל טוב בתחום, אבל זה רק מראה שאם המדינה יוצרת הזדמנות לעשות את הדברים הנכונים הישראלים עושים את זה”.

מילא הבקבוקים, אבל אתה רואה את עשירי המדינה מוותרים על הג’יפים היקרים שלהם?
“העיקרון שאני פועל לפיו הוא שהמזהם ישלם. הבעיה היא שאלה שנוסעים בג’יפים לא משלמים את עלות הזיהום. הציבור הוא שמשלם את העלות. אם המדינה תטיל מס על הרכבים האלה בצורה הרבה יותר דרסטית, הם יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם נוסעים ברכבים כאלה. אני גם לא ממש מבין אותם. בתל אביב זה נראה כל כך מגוחך כשרואים צעירים מסיעים את ילדיהם בג’ יפ לגן. הרי אין בזה שום צורך”.

אתם מחזיקים בבית שתי מכוניות. די בזבזני ומזהם גם כן, לא?
“יש מגמה בפוליטיקה ובתקשורת של דיבור על אנשים במקום על נושא. הנושא החשוב הוא לא אל גור, והאם הבית שלו מזהם יותר מהמקובל, או באיזה מכוניות דב חנין נוסע. הנושא החשוב הוא האם יש משבר אקלים. יש לי רכב של הכנסת ורכב של המשפחה. בעיר אני משתדל לרכוב על אופניים, אבל אם אני רוצה לנסוע לאום אל-פאחם, ואני נוסע לשם הרבה, אין לי דרך אחרת אלא לנסוע לשם ברכב. אבל אני חי בבית דירות, בדירה קטנה, רק 80 מטר, שאינה בזבזנית שטח. הבית מואר, כך שלא צריך להדליק נורות חשמל כבר בבוקר, ואנחנו מקפידים להדליק מזגן עד חום של 24 מעלות. זה לא שבקיץ אצלנו מאוד קר ובחורף מאוד חם, כפי שהישראלי הממוצע מנסה לעשות”.
 
איך אישה שממהרת בבוקר להסיע ילדים לגן ולבית הספר ולא לאחר לעבודה תוכל לעשות את זה על אופניים?
“רכיבה על אופניים זה לא פתרון קסם לכל בעיות התחבורה. זה חלק ממכלול של פתרונות. המפתח הוא תחבורה ציבורית זמינה וזולה והשלמות באופניים”.

בארצות הברית יצרניות הרכב פגעו בכל ניסיון להפעיל תחבורה ציבורית נוחה עד שהרכבת, למשל, כמעט חדלה לפעול. גם בארץ העדיפו להקים את כביש חוצה ישראל במקום להשקיע בתחבורה ציבורית.
“כל הנושאים הסביבתיים הם מטבעם נושאים של קונפלי- קט. אחרי שרון חולדאי נבחר לראש עיריית תל אביב סיפרתי לו על עיריית קורטיבה בברזיל. ראש העיר רצה להקים רכבת תחתית. לא היה לו כסף ולא היה לו זמן אז הוא הקים מערכת של אוטובוסים שנוסעים בצירים בלעדיים ואפשר לנסוע בהם עם כרטיס אחד, כמו ברכבות התחתיות. חולדאי אמר שאין לו סמכויות ולעירייה אין כוח להזיז אפילו לא תמרור אחד, ושהכדור נמצא במקום אחר. פניתי למשרד התחבורה-הם מגלגלים את זה לעירייה, וחברת דן מגלגלת את זה אל שניהם. זו הסיבה שאני רוצה לראות רשת מטרופוליטנית לתחבורה שתטפל בכל הבעיות האלה”.

לכל אורך הדוח דווקא אתה, שמגדיר את עצמך חברתי, מציע הצעות שאמורות לסייע לאנשי עסקים. למשל, ההצעה להגדיל את הסכום בקרן של משרד התשתיות שמסייעת לחברות שמפתחות אנרגיה חלופית.
“נכון, נכון, נכון. אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית. אני מקווה שנגיע למצב של חברה סוציאליסטית, אבל אנחנו לא שם, ואני לא אחכה עם המאבקים הסביבתיים עד שנגיע לשם”.
 
אבל למה אתה כזה שמאלני?

כשמתפרסם באינטרנט מאמר של דב חנין בנושא איכות הסביבה הרבה מהתגובות נשמעות כמו: “כל הכבוד על הפעילות, רק חבל שאתה בשמאל הקיצוני”. לעתים מתקבל הרושם, שאם חנין לא היה מגיע ממפלגה קטנה כמו חד”ש, שמצויה הרחק מלב הקונצנזוס היהודי, החיים שלו היו הרבה יותר קלים. “אני משתדל לפעול בכנסת נקודתית”, אומר חנין. “אני לא שותף להשקפותיו של חבר הכנסת משה גפני בנושאי דת ומדינה, אבל פעלנו יחד להעביר חוק שאוסר גביית דמי כניסה לפארקים. חבר הכנסת יורי שטרן המנוח, איש ישראל ביתנו, היה אחד מבעלי הברית הקרובים שלי”.

ומה באשר לתגובת הציבור לשילוב האדום-ירוק שלך?
“לפעמים דווקא בתנועות השלום אומרים לי ‘מה קרה לך, ישראל היא כמו הטיטאניק, ואתה מעדיף להתעסק בנושאים סביבתיים’. אומרים שאני ועדת הקישוט על הטיטאניק. מצד שני בתנועה הסביבתית אומרים לי ‘אל תהיה בחד”ש, לך על הנושאים הירוקים ואז תקבל יותר תמיכה’”.

למה באמת אין אף חבר כנסת שהגיע לכנסת עם אג’נדה ירוקה בלבד?
“הפוליטיקה הישראלית מאוד מורכבת, וזה לא נכון לבחור חבר כנסת רק בגלל שהוא סביבתי. חבר כנסת צריך להיות עם השקפת עולם חברתית, מדינית וגם סביבתית. להיות רק סביבתי זה לא רציני במדינה כמו ישראל, כי מה תעשה כשתפרוץ מלחמת לבנון השלישית? תהיה חייב לומר את דעתך, ואם אתה רק סביבתי, אז לא תהיה לך דעה?”.

בשנים האחרונות מי שלא מסכים עם תאוריית התחממות כדור הארץ נקרא מכחיש אקלים ומקבל יחס די גרוע מהקהילה המדעית. זו לא חוסר סובלנות לדעות אחרות?
“בשנות השמונים היתה הכחשה של הבעיה. בשנות התשעים הכחישו את הסיבה לבעיה. אנחנו בשלב השלישי שבו הוויכוח הוא על הפתרון. כבר מבינים שיש בעיה ושהיא נוצרה בידי אדם. הוויכוח הזה מאוד מאוד קשה. יש קונצנזוס מדעי רחב לגבי הבעיה והפתרונות וזה חשוב כדי שאפשר יהיה להתקדם, אבל מצד שני, הממשל האמריקני נותן מימון למחקרים שמנסים להטיל ספק בטענות האלה. אפשר לחלוק על האבולוציה, אפשר לחלוק על כל דבר, אבל במקרה הזה הקונצנזוס חשוב”.

ארנולד שוורצנגר, שכונה על ידי ה”ניוזוויק” “אביר ירוק”, אמר בהרצאה לפני כמה חודשים שהבעיה של הפעילים הסביבתיים היא שהם נתפסים כמעכירי שמחה, כנחנחים הלא נעימים של החברה. גם אליך מתייחסים ככה?
“אני מכיר את פעילי איכות הסביבה. הם לא כאלה. באופן אישי אני מרגיש שאני חי חיים מצוינים, שאני לא נחנח מעכיר שמחה, אלא שאני מאוד נהנה מהחיים שלי, כי אני לא רק מדבר אלא גם מתקדם. התקדמות איטית אמנם, אבל זה מה שאני יכול לעשות”.
 
שבשבות במקום מכוניות
במשך חודשיים עבדו חנין ופעילים סביבתיים על הכנת הצעה לטיפול במשבר האקלים בישראל, שתוגש בשבוע הבא לראש הממשלה. “ההצעה הזאת היא סולם לממשלת ישראל לעלות בו כמה מדרגות בהתמודדות עם משבר האקלים”, אומר חנין. “אני מקווה שאולמרט יאמץ את זה למרות שהוא מרוחק מאוד מהשקפת העולם שלי, גם המדינית וגם הסביבתית”.

ההצעה מחולקת לכמה נושאים. בתחום האנרגיה ממליץ הדוח לצמצם ביקושים, תוך הצבת יעד של הפחתה בביקוש לאנרגיה של 20 אחוז עד 2020, והפחתת פליטת גזי החממה באחוזים דומים. הקמת רשות לאומית לשימור אנרגיה, על פי הדוח, תסייע לגיבוש תוכנית רב שנתית להתייעלות אנרגטית במשקי הבית, במוסדות ציבור ובגופים מסחריים ובתעשייה. היא תפעל לחקיקה לקביעת תקני יעילות אנרגטית, תעניק תמריצים כלכליים כמו סבסוד נורות חסכניות באנרגיה, ותנקוט בשורה של פעילויות חינוך והסברה.

הדוח אף ממליץ על הקמת מתקנים ביתיים קהילתיים להפקת אנרגיה, כדוגמת פאנלים סולריים וצלחות מבוססות פי-וי לניצול אנרגיית השמש, או שבשבות לניצול אנרגיית הרוח. בנושא תחבורה ממליץ הדוח על תכנון מדיניות כוללת לצמצום התלות ברכב פרטי, כמו תכנון עירוני שיעודד הליכה ברגל ורכיבה על אופניים, עידוד הליכה בטוחה של תלמידים לבתי ספר באמצעות חלופות לרכב פרטי, מיסוי השימוש ברכב פרטי, בדיקות זיהום אוויר תכופות ומחמירות למוניות ולאוטובוסים, מתן הנחות בארנונה לתושבים ללא רכב פרטי, הקמת רשת שכירה לפי שעות של רכבים חשמליים ואופניים לשימוש תושבים במרכז העיר.

בנושא המים ממליץ הדוח על שורה של צעדי חיסכון במים, כמו מחזור מים אפורים והנהגת מדיניות של שימוש יעיל במים באמצעות חסכמים ופיתוח גינון חסכוני במים. הדוח ממליץ על נטיעת עצים מתוכננת ומכוונת למטרת מחזור פחמן, עידוד גינון על גגות, עידוד גינות קהילתיות, אי מתן אישור ליצירת חניונים מתחת לגינות ציבוריות (מכיוון שאלו מצמצמים את השטח הירוק ומאלצים לנטוע צמחייה ללא שורשים עמוקים), עידוד הפרדת פסולת ועידוד צמצום השימוש בשקיות פלסטיק. 
  
 התפרסם במוסף “סופשבוע” מעריב, 13 ביולי, 2007.

פורסם ב-ynet. אחרי הכלא, שירות התעסוקה והספקת המים, מאיימת חרב ההפרטה גם על הרפואה המונעת. נעצור את הטירוף?

לכאורה, אין לנו מה לדאוג. וכי מי יכול להעלות על דעתו שמערך טיפות החלב הציבורי יופרט בניגוד לעמדתם של כל המומחים בתחום, ובניגוד להתחייבותו המפורשת של ראש הממשלה? אלא שהשנים האחרונות לימדו אותנו שכשבמערכה הראשונה מניח משרד האוצר על השולחן את אקדח ההפרטות, סופו של דבר שתישמע ירייה - לעתים אף לפני המערכה השלישית. מערך התחנות לבריאות האם והילד היה לאורך השנים גאוותה של מערכת הרפואה בישראל. שיעור תמותת התינוקות בארץ ירד בהתמדה, קבוצות שלמות של מחלות נעלמו למעשה, השירות ניתן חינם בכל רחבי המדינה והצליח להגיע לכמעט 100% מהמשפחות. ההנחה הייתה לאורך השנים שהשקעה כספית ברפואה-מונעת יכולה לחסוך מאיתנו ומילדינו חולי רב, ומכאן שגם יכולה לחסוך לקופת המדינה כסף רב. בנוסף, כך נטען, רפואה-מונעת אינה יכולה להתנהל בשוק החופשי, אלא חייבת להיות מנוהלת על-ידי המדינה: כיוון שאת פירותיה רואים רק עשרות שנים לאחר “מכירת השירות”, הרי שתחרות חופשית בין “יצרניות בריאות” לא מביאה לשיפור השירות - אלא רק להוזלה שלו על חשבון איכותו. שתי ההנחות הללו - חשיבות ההשקעה ברפואה-מונעת וחשיבות הניהול הציבורי שלה - עדיין תקפות, ועדיין מגובות על-ידי כל מומחה או ארגון בעל שם בארץ ובעולם. רק לפני שלוש שנים דיווח הבנק העולמי על כך שבמקומות בהם הופרטה הרפואה-המונעת, חלה ירידה דרמטית בהיקף החיסונים - ועלייה בתחלואה. מה השתנה אם כן? מה שהשתנה הוא שההון המקומי והעולמי, לאחר שגמר לקנות את מרבית משאבי המדינה (מפעלי המחצבים, התעשיות הגדולות, הבנקים…), החל לוטש עיניו גם אל השירותים הציבוריים; וכשההון הגדול רוצה לקנות, יש במשרד האוצר מי שמוכן למכור. כך נמכרו בישראל בתי-סוהר (כלא פרטי כבר נבנה בדרום), שירות התעסוקה (תוכנית וויסקונסין), הספקת המים העירונית בערים רבות, מוסדות לטיפול בבעלי פיגור שכלי - והרשימה עוד ארוכה. בולמוס המכירות הזה עטוף במיני נימוקים, אבל בבסיסו עומדת המלחמה הארוכה שמנהל האוצר נגד כל צורה של עבודה מאורגנת בישראל ונגד כל שירות ציבורי שמתנהל בצורה ראויה. לגבי טיפות חלב, תהליך ההפרטה החל כבר לפני כמה שנים. תחילה נראו קיצוצים בתקציבי השירות. אחר-כך הוצע להעבירו באופן גורף לידי קופות החולים, ואמנם התקבלה החלטת ממשלה ברוח זו בשנת 2004, החלטה שאף האיצה את “ייבוש” תקציבי התחנות הממשלתיות והידרדרות השירות. אלא שאז התערב ראש הממשלה. אולמרט, בצעד מפתיע, הכריז קבל עם ועדה, שממשלתו תקפיא את תהליך ההפרטה ותפעל לחיזוק מערכת הרפואה-המונעת הציבורית. במקביל הגשנו, קבוצה של חברי-כנסת, הצעת חוק, הבאה לעגן בחקיקה את תפקיד המדינה בתחום הרפואה-המונעת. בשיתוף עם הסתדרות האחיות, ההסתדרות הרפואית והמועצה לשלום הילד, הצלחנו להחתים 64 ח”כים מכל סיעות הבית על ההצעה. אלא שלא רק אנחנו פעלנו בשלושת החודשים מאז הצהרתו של אולמרט - מולנו מודעה מתייצבים כוחות חזקים מאוד, אשר חותרים כל העת כדי להביא את הממשלה להפוך את ההחלטה ולהמשיך בתכניות ההפרטה של טיפות החלב. אף שלכאורה לא היינו אמורים לדאוג, מצב העניינים הנוכחי מדאיג ביותר. עתה עומדת למבחן מחויבות הממשלה לבריאות תושביה, וילדיה בפרט, ולא פחות מכך - מחויבותו של ראש הממשלה עצמו להכרזותיו הפומביות. קהילת עובדי הבריאות כבר עברה את המבחנים הללו בהצלחה - היא מתייצבת למאבק מאוחדת וחזקה. בתמיכת הציבור ובהתגייסות השרים, תקוותנו שהפרטת הרפואה-המונעת בישראל לא תעבור.

נאומו של דב (באתר google) בארוע האלטרנטיבי לציון יום ירושלים שיזם ארגון “שלום עכשיו” אל מול חומות העיר העתיקה, תחת הכותרת “שתי בירות לשני העמים”, ובהשתתפות אישי ציבור ואמנים פלסטינים וישראלים.

לצלם האלמוני - תודה.

שלום רב,

אני מתכבד להעביר לידיכן ולידיכם דוח תמציתי על פעילותי בשנה האחרונה בכנסת. להורדת הדוח הקליקו: שנה ראשונה בכנסת - סיכום פעילות (570 KB).

לקריאת הדו”ח יש להשתמש בתוכנה הקוראת קבצי PDF. הקליקו: להורדת התוכנה.

אני מבקש מכם ומכן להקדיש מעט מזמנכם/ן לעיון בדוח. אשמח לקבל הערות, הצעות וביקורת. מטרתי היא להעמיק את שיתוף הפעולה בינינו בשנה הקרובה, מתוך הבנה ששילוב המאמצים בין כולנו - פעילים, פעילות, אזרחים, אזרחיות, חברי וחברות ארגונים פוליטיים ועמותות - הוא הדרך היחידה לעצור את רכבת המלחמה וההפרטות, להחליף את הנהג ולבחור בנתיב נסיעה אחר, נתיב של שלום ושיוויון.

אכן היתה זו שנה לא פשוטה לכולנו. די להזכיר את המלחמה בצפון, את תקציבי המדינה האנטי-חברתיים והאנטי סביבתיים שהעבירה ממשלת אולמרט, את התגברות הפוליטיקה של השנאה כלפי האוכלוסיה הערבית, את תיקי החקירות ההולכים וגובהים כנגד רבים מחברי מפלגות השלטון - כדי לצייר תמונה קשה.

לרצף האירועים האלה היתה השפעה לא מבוטלת גם על פעילותי בכנסת. השתדלתי בכל לבי לשמש לכם פה בבית הנבחרים בהוקעת המנהיגות התועה של אולמרט ופרץ בכל אחד מהצמתים שבהם הגיעו הדברים אל שולחן הכנסת. כפי שכולנו יודעים, לא בכל מקום זכינו להצלחות. אנחנו עדיין לא מספיק גדולים וחזקים כדי לעצור את ההדרדרות הכוללת. בכל זאת, לצד התסכולים הקיימים, צריך לשים לב גם להישגים שהיו לנו בשנה האחרונה, קשה ככל שזו היתה. כך אפשר לציין את ההקפאה של תכנית ספדי ואת המאבק בחומות ההפרדה במדבר יהודה; את הקידום של חוקים חשובים כמו הארכת חופשת הלידה, המזהם משלם, ואחריות מזמין שרותי קבלן; ואת ההתייצבות המיידית עם פרוץ המלחמה להשמעת קול ברור נגד מדיניות הממשלה.

הישגים היו כאשר כוחות השלום, השיוויון החברתי והצדק הסביבתי בארגונים הפוליטיים ובעמותות ידעו להתארגן לפעולה ולגייס ציבור תומכים. הפעילות הציבורית תרמה לפעילות בכנסת. אנחנו בכנסת, מצידנו, ניסינו לאורך השנה לתעל את העבודה בכנסת כך שגם היא תסייע לקידום הפעילות הציבורית.

תמצית הדוח המצורפת מתייחסת לחקיקה, לפעילות בועדות הכנסת ומתארת גם מעט מנאומיי במליאה.

אשמח לכל עזרה בהפצת הדוח בקרב חברים נוספים.

בתודה, ח”כ דב חנין (חד”ש)

פורסם ב-ynet. לקראת עונת הרחצה נזכור את אנשי הנדל”ן, מזרימי השפכים, גנבי החול - ומי שנותן להם לגזול

עם פתיחת עונת הרחצה מחר, ישובו מאות-אלפי ישראלים אל חופי הים. חלקם ישכימו לשחיית בוקר או צעדה לאורך החוף, אחרים יגיעו עם המשפחה כדי לבלות יחדיו באוויר הפתוח. מאות-האלפים הללו לוקחים חלק, חלקם בלי לשים לב לכך, בחוויה מאוד מיוחדת: הנאה ממרחב ציבורי פתוח חינם. אך אולי לא לעולם חוסן.

על רקע המדיניות המקובלת בשנים האחרונות של מסירת אדמות מדינה להקמת קניונים וקנטרי-קלאבים, והקפדה על כך שנשלם על כל השירותים שאנחנו מקבלים מהמדינה (כבישי אגרה למשל), חופי הים העירוניים היו אמורים לסמל גישה כלכלית הפוכה בתכלית. ה”מרחב הציבורי הפתוח”, כשמו כן הוא - אזור שאנחנו, הציבור, מממנים יחדיו את הפעלתו ושומרים עליו פתוח לרווחתם של כל תושבי המדינה: אנחנו לא גובים דמי כניסה, לא שואלים אדם אם הוא אזרח המדינה, תייר או מהגר עבודה, אם הוא תושב עירנו או לא, אם הוא עשיר או עני. הסידור ה”משונה” הזה לא צמח במקרה; שורשיו בהסדרים חברתיים שנולדו בימים אחרים, שבהם לא כל הנאה הייתה כרוכה בתשלום. אבל כיום מרחף איום ממשי גם מעל הנאה חופשית זו.

אחד האיומים הכבדים על חופי הים הוא אותם אנשים, שברשלנותם ובתאוות הבצע שלהם פולשים אל המרחב שלנו ומזיקים לו - ביניהם מזרימי השפכים, גנבי החול ומטמיני האשפה. זיהום חוף ניצנים במהלך פסטיבל “בומבמלה” לפני שבועיים הוא רק אחת הדוגמאות האחרונות. האיום השני, ואולי הכבד ביותר, הוא מצידה של כת המפריטים, הממסחרים והנדל”ניסטים, שרואים בכל מרחב ציבורי פתוח הזדמנות מבוזבזת להפיק רווח - על חשבוננו. תוכנית ה”פיתוח” של עיריית תל-אביב לפארק הירקון היא רק דוגמה אחרונה לאופן שבו אותם אנשים מנסים לשלוח יד אל הרכוש שלנו.

אכן, רוב המזהמים הם גורמים פרטיים, שהסביבה אינה חשובה להם - ודאי לא השלכות הזיהום שהם גורמים. אבל רשויות האכיפה והמשרד להגנת הסביבה הם שמאפשרים את הזיהום המתמשך על-ידי מתן היתרים להזרמת שפכים לים, מחסור חמור בפיקוח ועונשים מגוחכים על המזהמים המועטים שנתפסים. נוצר מצב שבו משתלם לזהם את הים, ובעל מפעל שטורח לנקות את השפכים שלו מרגיש “פראייר”.

טעות לחשוב כי הזיהום והפגיעה בחופים מתבצעת רק על-ידי גורמים פרטיים ובעלי הון. הפגיעה הזו לא הייתה יכולה להתקיים לולא הרשויות היו מאפשרות אותה. שוב ושוב מוענקים אישורים להזרמת שפכים לים לבעלי מפעלים מזהמים, שטוענים כי ייאלצו לסגור את המפעל ולפטר את העובדים אם יפעלו אחרת (הטענה כי איכות הסביבה באה על חשבון זכויות העובדים היא מגוחכת, והוכחה כשקרית בכל העולם המערבי). שוב ושוב גם מאפשרות הרשויות המקומיות בנייה על החופים, כמו בארסוף או בסי-אנד-סאן. מדוע קל כל-כך להוציא צווי הריסה לבנייה בלתי חוקית של בדואים, אבל בלתי אפשרי לעשות זאת כשמדובר בפרויקט יוקרתי שהפך חוף ציבורי לפרטי?

מפני אותם כוחות חמדניים אנחנו צריכים להתגונן בצורה מאורגנת - בוועדות התכנון, בבתי-המשפט, בפעילות ציבורית ובכנסת, למשל - דרך תיקון חוק החופים, כך שינציח את מעמדם מיוחד של חופי הים והנהרות ויבהיר שהמרחב הציבורי שלנו אינו עומד למכירה. פתיחת עונת הרחצה היא בשבילנו יום של חג, אך גם יום של חידוש הברית בינינו האזרחים, להגן ביחד על מה ששייך לנו.