הצבעת אי אמון: המלחמה המתמשכת ברצועת עזה והמשבר ההומניטרי הפוקד את הרצועה

היו"ר אמנון כהן:

תודה רבה, אדוני. נציג סיעת חד"ש, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה, אדוני. אחרון הדוברים מסיעת בל"ד – חבר הכנסת ואסל טאהא.

דב חנין (חד"ש):

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אלה אכן ימים אפלים. לבי עם תושבי הצפון, יהודים וערבים, עם משפחות האזרחים והחיילים שנהרגו. אלה ימים של כאב ושל דאגה עמוקה.

ובדיוק הכאב והדאגה האלה הם שמביאים אותי לעמוד כאן ולומר לכם את הדברים. דווקא ברעום התותחים, צריך להישמע גם קול ההיגיון.

אש לא מכבים באש, ומעגל של דם איננו פתרון, הוא הבעיה.

כשהורסים בית על תושביו בחיפה, ובעזה, ובביירות, רק מעמיקים את השנאה. מתוך החורבן צומחת רק קיצוניות.

בביירות נהרס רובע שלם, בעזה מאות אלפים מנותקים מחשמל. איזו מטרה זה משרת? זה מוביל לשחרור החיילים? זה מפסיק ירי של קאסמים או של קטיושות? לאן מוליכים את העם הזה?

כולם יודעים כיצד מתחילים במלחמה, אבל אף אחד לא יודע כיצד זה יסתיים. מלחמה עם סוריה? מלחמה כוללת? מה זה יתרום? למי זה יתרום?

גנדי אמר: בעין תחת עין, נהיה כולנו עיוורים. את הדברים האלה חזרנו ואמרנו מעל הדוכן הזה, אבל לא היה שום רצון להקשיב, שום רצון לשמוע, שום נכונות לעצור ולחשוב. הממשלה הזאת קבעה לעצמה עיקרון – אין פרטנר, והיא לא תיתן למציאות לבלבל אותה. לכן היא נמנעה מלקיים משא ומתן מדיני עם אבו-מאזן, הנשיא הפלסטיני, מנהיג שמציע דרך של אי-אלימות ושלום. אפילו לפני חודש, בפטרה, אולמרט סירב להתחיל במשא ומתן ענייני, אפילו לא קבע תאריך. אמרתי מעל הדוכן הזה שאין לנו את הפריבילגיה הזאת, אבל לממשלה יש עיקרון – אין פרטנר.

לכן התעלמו ממסמך האסירים, הסכמה היסטורית בין הארגונים הפלסטינים על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. לכן נמנעים ממשא ומתן לשלום עם סוריה. במקום לדבר, הממשלה הזאת מציעה שילוב של חד-צדדיות וכוח.

זו הדרך לאסון.

אנחנו מציעים דרך הפוכה. במקום התלהמות – הרגעה, במקום אסקלציה צבאית – הידברות מדינית, במקום העמקת הכיבוש, הרחבת הסיפוח הזוחל – פתרון פוליטי לסכסוך.

נהיה כנים עם עצמנו – גם הדרך לשחרור החיילים עוברת דרך הידברות ודרך שחרור אסירים, כפי שכבר נעשה בעבר,

אבל שוב נשמעים השבוע מפי אישים בכירים מאוד הדברים המזעזעים שכבר התרעתי עליהם מעל הבמה הזאת. בשבוע שעבר הם דיברו על עניין שליט כהזדמנות לחיסול החמאס. השבוע הם מדברים, כמה מחריד, על הזדמנות נוספת – הפעם הזדמנות לחיסול החיזבאללה.

רבותי חברי הכנסת, אסון הוא לא הזדמנות. ישראל כבר היתה בביצה הלבנונית, כמה דם זה עלה לנו ולשכנים שלנו עד שנחלצנו משם. אתם יודעים, מאוד קל להיכנס לבוץ, אבל ככל ששוקעים בו – יותר קשה לצאת ממנו.

לפני 24 שנים, ביוני 1982, היו שלושת חברי סיעת חד"ש היחידים בכנסת שהצביעו אי-אמון בממשלת המלחמה.

השר לקליטת העלייה זאב בוים:

גם עכשיו תהיו יחידים.

דב חנין (חד"ש):

קודמי מרצ לא העיזו להצטרף אלינו. מרדכי וירשובסקי ושולמית אלוני ביקרו מאז את הצבעתם. אני קורא לחברי מרצ וליוני העבודה לא לחזור על השגיאה הזאת. בימים האפלים האלה גם אתם חייבים לומר את האמירה הפוליטית-המוסרית היחידה האפשרית: לא למלחמת לבנון השנייה, לא לממשלת המלחמה. תודה רבה.

(היו"ר דליה איציק, שעה 17:05)

היו"ר דליה איציק:

תודה, אדוני. חברי הכנסת, אנחנו עוברים עוד מעט להצבעה.

תגים: ,

2 תגובות לפוסט "הצבעת אי אמון: המלחמה המתמשכת ברצועת עזה והמשבר ההומניטרי הפוקד את הרצועה"

  1. יגאל יהב הגיב:

    לדב חנין שלום.
    בבחירות האחרונות הצבעתי לראשונה חד"ש, זאת לאחר חמש פעמים רצופות מר"צ (הראשונה מהן, למעשה, הייתה למפ"ם. טרם הקמת מר"צ). עשיתי זאת בעיקר כי נקעה נפשי סופית מהפחדנות של מר"צ לומר דברים ברורים, על ההכרח להזכיר את מזרח י-ם בכלל השטחים הכבושים שיהיה עלינו לסגת מהם. הצבעה זו אין משמעותה שאני מסכים עם חד"ש בכל. תנועה זו, לעיתים, עלולה להיות דוגמטית מדי לטעמי, ונאומך ביום השבעת הממשלה היה דוגמה מובהקת לכך. מה, אינך מבין שאם זו לא קואליציית אולמרט/פרץ אז האלטרנטיבה היא נתניהו/ישראל כץ/עוזי לנדאו/אביגדור ליברמן? זו הקואליציה שאתה רוצה? הצעת האי אמון בממשלה על רקע אירועי עזה, היא שוב דוגמה לכך. בעזה יש לנו עסק עם נבלות – קיצונים דתיים, הבטוחים שהם מקבלים הוראות ישר מאלוהים. הפגיעה בריבונות הטריטוריאלית שלנו היא בלתי נסבלת לחלוטין, היא אינה יכולה להישאר ללא תגובה, הסבל הנגרם לאוכלוסיה שם גורם לי צער רב, אולם הכתובת הראשונה לאצבע המאשימה היא הזרוע הצבאית של אירגון החמאס. בזמן הפיגועים הקשים ביותר נגד תושבי גוש קטיף, לצד הכאב והזעזוע, לעולם לא שכחתי להטיח בהם: "מה לכל הרוחות אתם עושים שם? זה לא שייך לנו, והדרך הטובה ביותר למניעת הפיגועים נגדכם היא לצאת משם". כך נהגתי ללא שום פשרות כלפיהם, והיכן שלא עשיתי הנחות ליהודים גם לערבים לא אעשה. תושבי עזה צריכים ללכת בראש ובראשונה לאנשי הזרוע הנ"ל, להיישיר אצבע כלפיהם, ולומר להם "בגללכם אנחנו סובלים. אתם המקור לתלאותינו". ועדיין אני זוכר שהם עשו פעולה זו בגלל סוגיית האסירים הביטחוניים, ואני מודה שבתחום זה מאז ומתמיד יש לנו ממשלות מחורבנות. ממשלות קפוצות יד שלא יודעות לעשות מחוות. במחצית השנייה של שנות השבעים, ניהל סאדאת שיחות שלום עם ישראל. היה צעד נועז שגרם לבידוד מצרים בעולם הערבי, העמיד אותה כמצורעת של עולם זה, סיכן את שלטונו של סאדאת, וישראל לא הקלה עליו ולו בשיחרור סמלי של כמה עשרות. והנה לדוגמה, בזמן זה, נבחר איסמעיל הנייה – אדם זהיר, נבון, מפוכח, מודע למציאות הבי"ל ולאילוצי פוליטיקה – בבחירות דמוקרטיות לראשות ממשלה, וממשלת ישראל מחרימה אותו כליל, במקום לסייע לו בדרכים שונות ובין השאר ע"י מתנת כניסה לתפקיד בדמות שיחרור 500 אסירים. זה היה מעמיד אותו כמו בכניסה לאוטוסטראדה. הוא היה דוהר קדימה, וכל זאת כשממשלת ישראל היא בעלת חובו. ויכול להיות שלו הייתה הממשלה נוהגת כך, שני אירועי החטיפה לא היו מתחוללים כלל. אם הצד השני היה רואה שיש לממשלת ישראל נכונות להיות נדיבה בתחום זה, הוא לא היה נוקט בשום פעולה. אבל הדברים התפתחו כפי שהתפתחו, וכעת, אם הממשלה טוענת שהיא אינה מוכנה להיכנע לסחטנות, אני מקבל את דעתה. על פגיעה בריבונות טריטוריאלית, שום מדינה לא תבליג.

  2. […] דבריהם של ח"כ דב חנין (17.7.2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה) וח"כ מאיר וילנר (8.6.1982, עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה), […]

כתיבת תגובה