דיון מליאה בעניין סגירת תיקי חקירת השוטרים החשודים בהריגת האזרחים הערבים באירועי אוקטובר 2000

הדיון התקיים במסגרת הצעת אי אמון בממשלה בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת התיקים.

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, הנך מוזמן, הצעה מטעם סיעות חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד להביע אי-אמון בממשלה בנושא החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה של המעורבים בהרג 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000. יש לך עשר דקות. בבקשה, אדוני.

דב חנין (חד"ש):

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זו הצעת אי-אמון שבאה ממקום של הרבה כאב וצער. בחודש אוקטובר 2000 התקיימו הפגנות מחאה מאוד קשות של האוכלוסייה הערבית בישראל. בהפגנות האלה נהרגו, נורו למוות, 13 פלסטינים אזרחי ישראל, ואני רוצה לפתוח את הצעת האי-אמון שלי בהקראת השמות שלהם, כי לכל איש יש שם, ולכל אחד מהם יש גורל אישי ולכל אחד מהם יש גם מוות אישי. מוחמד אחמד ג'בארין בן 23 מאום-אל-פחם נורה ביום 1 באוקטובר 2000. הוא נפגע בעינו השמאלית ונפטר באותו יום. מח"ש, אגב, סגרה את התיק הזה בלי לקיים לגביו חקירה בכלל. אחמד אבראהים סיאם ג'בארין ממועאוויה, בן 18, נורה באותו יום, נפגע מאחור ונפטר למחרת. ראמי גרה, בן 21 מהכפר ג'ת, נורה באותו יום, נפגע בעינו, נפטר באותו יום. איאד לואבנה מנצרת, בן 26, נורה באותו יום, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. עלא נסאר, מעראבה, בן 18, נורה למחרת, ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח"ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. אסיל עאסלה, בן 17, מעראבה, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בצוואר מאחור ונפטר באותו יום. עמאד גנאים, בן 25, מסח'נין, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בראש, נפטר באותו יום. וליד אבו-סאלח מסח'נין, בן 21, נורה ביום 2 באוקטובר 2000 נפגע בבטן, נפטר באותו יום. ראמז בושנאק מכפר-מנדא, בן 24, נורה למחרת, ב-3 באוקטובר 2000, נפגע בראשו ונפטר באותו יום. מוחמד ח'מאיסי, מכפר-כנא, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בברך, נפטר למחרת. גם את התיק שלו מח"ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. עומר עכָּאוי, בן 42 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בחזה ונפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח"ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. ויסאם יזבק, בן 25 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בראש מאחור ונפטר למחרת. גם התיק שלו נסגר על-ידי מח"ש בלי לבצע פעולת חקירה. מסלח אבו-ג'ראד מדיר אל-בלאח, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום.

מאז אזרחים ערבים ממשיכים להיירות וליהרג בידי המשטרה. לא מקרה אחד, לא שניים, לא חמישה ולא עשרה. יותר מזה. למה? איך דבר כזה יכול לקרות? איך דבר כזה קרה ואיך דבר כזה ממשיך לקרות? מה יכול להסביר לנו תופעה כל כך קשה של ירי והרג של אזרחים על-ידי משטרה?

אני רוצה להסתמך בעניין הזה על מחקר מאיר עיניים שעשה ד"ר עופר כסיף. הוא שאל בדיוק את השאלה הזאת, ומצא ארבע גישות הסבריות לשאלה, איך קורה ששוטרים יורים באזרחים והורגים אותם. הגישה הראשונה היא אולי המקובלת ביותר, והיא הגישה האישית. אפשר לקרוא לה גישת התפוחים הרקובים. לפי הגישה הזאת יש בעיה של כמה שוטרים אלימים שבמקרה הגיעו למקום, ירו והרגו. גברתי היושבת-ראש, עוד בשנת 1994 נכתב דוח קרמניצר שהתייחס לאלימות שוטרים ואומר שאכן לעתים מגויסים למשטרה אנשים שנוטים לאלימות, אך הדוח מדגיש שמדובר אך ורק במקצת המקרים; כלומר, לא כל אלה שמגויסים למשטרה הם תפוחים רקובים, רחוק מזה. ד"ר סרג'יו הרצוג, שהוא קרימינולוג שהתמחה בחקר תופעת האלימות במשטרה, טען שהשוטרים לא מתגייסים אלימים. הם הופכים לכאלה במהלך השירות. הוא פרסם בנושא הזה מאמר מאוד מפורט. זו גישה ראשונה.

גישה שנייה היא הגישה המצבית, שאומרת שאלימות השוטרים היא פועל יוצא של מצב, של מפגש מסוים עם תופעה או עם מצב שבו השוטרים נדחפים לנקוט אלימות. גם הגישה הזאת לא יכולה להסביר את תופעת האלימות המשטרתית נגד ערבים בישראל. אנחנו הרי יודעים שבשנים האחרונות היו סיטואציות קשות ביותר – אני יכול להזכיר למשל את אירועי ההתנתקות שבהם השליכו חומרים על חיילי צה"ל, שבהם זרקו סולמות שעליהם טיפסו החיילים לגג. אירועים קשים ביותר שבהם הופעלה אלימות ישירה ומסוכנת נגד חיילים ונגד שוטרים, אבל לא ננקטו האמצעים האלה. כלומר, גם הגישה האישית של התפוחים הרקובים וגם הגישה המצבית של מצבי מפגש אלימים לא מסבירה ולא יכולה להסביר את מה שקרה באירועי אוקטובר 2000.

יש גישה שלישית, שהיא הגישה הארגונית. הגישה הארגונית אומרת שבמשטרה יש תרבות ארגונית אלימה מתמשכת. יש דוח מבקר המשטרה לשעבר, אברהם אדן, שפורסם עוד בשנת 1993, והדוח הזה אומר שלמעשה המשטרה מעבירה מסר כפול לשוטריה. במישור הגלוי המשטרה מעבירה מסר של דבקות בחוק, התנהגות ללא רבב, גינוי לאלימות וכדומה, אבל במישור הסמוי קיימת תפיסה שאלימות השוטרים היא דרך יעילה בנסיבות מסוימות לפעולת המשטרה, ולכן יש בפועל הגנה על שוטרים אלימים. זה מתבטא בטיפול הפנימי, הבלתי-מקצועי והסלחני כלפי חשדות וגילויים של אלימות שוטרים, טיפול שכולל בין היתר התמשכות של ההליכים, דחייה של מתלוננים, חקירה לקויה, הקלה בגזרי-דין והטלת עונשים מגוחכים לאור חומרת ההאשמות.

אבל, גברתי היושבת-ראש, גם הגישה הארגונית כשהיא לעצמה לא יכולה להסביר למה ואיך זה קרה שכמות כזאת של אלימות קטלנית הופעלה דווקא נגד אזרחים ערבים. ולכן אין לנו מנוס מלהגיע לגישה המסבירה הרביעית, ששמה דגש על בהקשר הפוליטי והחברתי שבו הופעלה האלימות המשטרתית. לומר את הדברים בשפה גלויה, פשוטה וברורה: הגישה הזאת מפנה אותנו למחלת הגזענות הקשה שקיימת בחברה הישראלית. דרך אגב, אלה לא דברים שלי. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, אמר בזמנו שהתעללות אנשי משמר הגבול באוכלוסייה פלסטינית היא תופעה במשמר הגבול. מפקד משמר הגבול ישראל סדן אמר בנובמבר 1996 בפני ועדת הפנים של הכנסת שאלה לא אירועים חריגים, אלא תופעה. שוטרי משמר הגבול שנעצרו בספטמבר 2000 בחשד שהתעללו בערבים אמרו אז שבמשמר הגבול זה קורה כל הזמן. בית-משפט מחוזי בירושלים אמר בשנת 2000 שזה לא מקרה בודד, אלא מקרים רבים נוספים, תופעה.

עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על דברים שקרו עוד לפני אוקטובר 2000, על אמירות שנאמרו עוד לפני אוקטובר 2000. יש לנו בעיה של אוכלוסייה שלמה של אזרחי ישראל שמתויגת כאויב. זה מסר חברתי כולל, יש אווירה של לגיטימציה לאלימות כלפי ערבים. ודאי שיש אווירה כזאת כאשר מדברים על האזרחים הערבים כעל סכנה דמוגרפית, כאשר מדברים עליהם כעל אויב מבפנים. ודאי שהמסר שעובר אל תוככי המערכת המשטרתית והביטחונית הוא שבעצם דמם מותר.

הבאתי את הצעת האי-אמון הזאת על שלושה חטאים. החטא הראשון הוא כמובן חטא ההרג. החטא השני הוא חטא הטיוח. על חטא הטיוח אני רוצה לומר כמה דברים: אף שידוע שההרג והפציעות אירעו כתוצאה ישירה מירי שביצעו שוטרים, המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים לא ביצעה את חובתה על-פי הדין, לא ביצעה חקירה בשום מקרה ממקרי ההרג האלה; במהלך אוקטובר 2000 מח"ש לא זיהתה מי מהשוטרים שהיו מעורבים בכל זירה מזירות ההרג; היא לא חקרה אף שוטר בנושא הזה; היא לא אספה ראיות חפציות כלשהן ממקום האירוע; לא אספה כלי נשק של שוטרים מזירות ההרג ותרמילי כדורים; היא לא יזמה, לא בסמוך להרג שהיה ידוע שבוצע על-ידי שוטרים ולא מאוחר יותר, שום נתיחה בגופות מי מההרוגים, כדי לעמוד על סיבת המוות ולהגיע אל מבצעיו.

אני אעצור כאן. יש לי עוד דברים רבים לומר על אחריותה של מח"ש, ואני אומר אותם בשלב מאוחר יותר בדיון. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו בעיה של הרג אזרחים, שערורייה בלתי נסבלת, לא מתקבלת על הדעת בשום מדינה דמוקרטית. יש לנו בעיה של טיוח. אמר לנו ראש הממשלה שאם היו נהרגים 13 אזרחים יהודים הוא לא היה מעלה על דעתו שמישהו לא היה עומד על כך לדין. אני חושב שזו אמירה נכונה. אף אחד מאתנו לא מעלה את זה על דעתו.

לכן, גברתי היושבת-ראש, יש לנו לא רק הרג, לא רק טיוח, יש לנו בעיה של מדיניות פסולה שאתה צריך להתמודד ואותה צריך לשנות. תודה רבה.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. ישיב שר המשפטים. בבקשה, אדוני. לאחר מכן נעבור לדיון סיעתי. הראשון שידבר יהיה חבר הכנסת יולי אדלשטיין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שמענו את הדיבורים על 13 האזרחים הערבים שנהרגו באותו אירוע מצער. לכולם יש שמות. באותו אירוע או בהקשר של אותו אירוע לא נהרגו 13, נהרגו 14, אלא שהאדם מספר 14 הוא יהודי, ואותו כבר לא מזכירים, לא בהצעת האי-אמון ולא בהצעה אחרת. גם ליהודי יש שם. כאשר חבר הכנסת דב חנין קרא את השמות, השם של היהודי שנהרג באותן מהומות ובאותם אירועים, מיידוי אבנים באזור ג'סר-א-זרקא, השם שלו הוא אזרח ישראלי-יהודי. הוא לא נזכר, הוא לא קיים. הוא נהרג ככה במקרה, סתם כך. הרגו אותו. פורעים זרקו עליו אבנים. גם בקשר להריגה שלו לא הועמד איש לדין. וגם לו יש שם, ושמו ז'אן בכור. כדאי לזכור גם את זה.

כאשר מציגים לנו את הסיפור, אפשר לחשוב שמדובר היה באיזו הפגנת סטודנטים – כמה סטודנטים יצאו לרחוב, צעקו נגד המדינה, נגד הממשלה, נגד זה ונגד זה, והנה הרגו 13 מהם. רבותי, זה לא היה כך. לא היה שום דבר דומה לזה. זו היתה פרשה אחרת.

חברי הכנסת הערבים – לא רק הערבים, אלא כל מי ששייך לסיעת חד"ש או בל"ד – מאוד אוהבים את דוח אור, אבל בדוח אור כתובים עוד כמה דברים, ואני אקרא לכם קטע:  "באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות שהתרחשו בחודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים, במקומות רבים בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים היתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים" – וכבר הזכרתי לכם  שיהודי נהרג מיידוי אבנים – "גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים" – כך כותבת ועדת-אור – "רכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות בידי המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודים ולאיים עליהם. צירי תנועה ראשיים נחסמו לפרקי זמן ממושכים. התנועה ליישובים יהודיים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים והתמידו גם כאשר נעשו ניסיונות לבולמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור ההמון.

"זאת ועוד, המהומות התלכדו עם מהומות קשות שהתרחשו בשטחי יהודה ושומרון ורצועת-עזה, ונשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי 'הקו הירוק' לבין הפלסטינים שמעבר לו".

זאת לא היתה הפגנת סטודנטים; זה היה משהו אחר. משהו אחר לגמרי. וגם אנשי כוחות הביטחון היו בסכנה גדולה. זה לא סיפור רגיל.

ואסל טאהא (בל"ד):

אדוני השר – – –

דב חנין (חד"ש):

אדוני השר, אם אתה מצטט מדוח ועדת-אור – – –  יש דברים שנאמרו – – –

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, למיטב ידיעתי, אתה לא ברשות דיבור. אתה דיברת והשר הקשיב לך.

קריאות:

– – –

רן כהן (מרצ):

ועדת-אור – – –

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות – – –

היו"ר דליה איציק:

השר הקשיב לך עשר דקות. עכשיו, לחבר הכנסת ואסל טאהא אנחנו ניתן להעיר הערה.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות מאוד מרגיזות, מאוד מצערות. זאת היתה טרגדיה גדולה, אבל טרגדיה מכל הכיוונים. זאת היתה טרגדיה נוראה, וצריך להבין מה שקרה שם.

ואסל טאהא (בל"ד):

אתה לא מצטט – – – למה אתה לא מצטט אותם? מה שכתוב בוועדת-אור – – –

היו"ר דליה איציק:

ועכשיו הערתך נרשמה והיא תהיה אחרונה בהחלט. אני מאוד מודה לך. בבקשה.

זהבה גלאון (מרצ):

– – – שזה שר המשפטים.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

כפי שאמרתי, "נשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי, אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי הקו הירוק ולבין הפלסטינים שמעבר לו. אף שילוב זה של שתי החברות הוא חסר תקדים. על רקע מכלול היבטים אלה, נתפסו האירועים כ'אינתיפאדה' החורגת באופיה מהפרות סדר מקומיות."

אני רוצה לומר לכם – המשטרה התקשתה מאוד, גם בבירור העובדות, גם בחקירות. מבין הפורעים – – –

דב חנין (חד"ש):

– – –

רן כהן (מרצ):

רגע, בשביל זה הורגים, שר המשפטים? מה אתה אומר? שבגלל שהיה קשה, מותר להרוג? מה אתה אומר?

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת רן כהן, נא לא להרים את הקול.

רן כהן (מרצ):

אי-אפשר לשמוע את זה.

זהבה גלאון (מרצ):

זה מקומם.

היו"ר דליה איציק:

כתוב בתורה – – – צריך לשמוע קול, חבר הכנסת רן כהן. אדוני השר, האם אני יכולה רגע להפריע?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

קשה לשמוע, אבל זה מה שהיה.

היו"ר דליה איציק:

אדוני השר, האם זה נכון שיש כאלה שבכלל לא נחקרו?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

ודאי. הרי לא התגלו. גם שוטרים רבים נפגעו. הרי לא הועמדו לדין – –

קריאה:

– – –

שר המשפטים דניאל פרידמן:

– – כאשר פונו המתנחלים והשוטרים הותקפו, מתנחלים הועמדו לדין. כאן, מבין הפורעים לא הועמדו אנשים לדין. גם אלה שהרגו את היהודי – גם הם לא הועמדו לדין. הרי לא נמצאו, הם לא התגלו.

דב חנין (חד"ש):

– – – אדוני השר, אילו תשובות.

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

במקרים לא מעטים היו השוטרים בסכנת חיים. לכך מצטרפת העובדה שנעשה ניסיון אמיתי ורציני לבחון אם שוטרים נהגו שלא כדין, האם הם חרגו מן המותר, האם הם ירו ופגעו כאשר לא היה צריך, או כאשר לא היה מותר.

אבל אני רוצה לומר לכם, חלק גדול מהמשפחות סירבו לשתף פעולה עם המשטרה. למה זה? כיצד זה קרה? לא משתפים פעולה עם המשטרה, אבל יש כאלה שכבר הוציאו פסק-דין. הרי אנחנו יודעים שהם אשמים, אז למה צריך לשתף פעולה? למה צריך לחקור? ובכן – – –

דב חנין (חד"ש):

– – – לצלפים לירות – – – צריך שיתוף פעולה – – –

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, עכשיו אני קוראת אותך פעם ראשונה.

זהבה גלאון (מרצ):

כדורי גומי ואש חיה – – – מפזרים הפגנות – – –

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אלה לא היו הפגנות, גברתי, זה היה דבר אחר לגמרי. זה לא נעים לשמוע – זאת לא היתה הפגנת סטודנטים. זה היה סיפור אחר לחלוטין.

זהבה גלאון (מרצ):

– – – יש צידוק לשימוש – – – ?

ואסל טאהא (בל"ד):

– – –

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת ואסל טאהא, אני קוראת לך פעם ראשונה. הרשיתי לך, מספיק. אנחנו אישרנו, לא ביקשתי מכם שתסירו מסדר-היום, בגלל הרגישות של הנושא.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

למרות חומרת ההתפרעות, נעשו ניסיונות לחקור את האירועים, לחקור אם היו חריגות מצד השוטרים והאם נעברו עבירות. מח"ש ניהלה את החקירה, ולאחר מכן עבד צוות היועץ המשפטי.

אנחנו חיים במדינת חוק; המדינה איננה מוסמכת להתערב בהחלטות היועץ המשפטי. היא איננה מתערבת בהחלטות שלו. כאשר ההחלטות לא נוחות לה ולא נעימות לה, היא מקבלת אותן והיא חייבת לקבל אותן, בכל מקרה – גם במקרה הזה וגם במקרה שהדבר נוגע לאנשים אישית, לאנשים שיכולים להיות מקורבים לשר, להיות מקורבים לכל אדם אחר.

הבסיס של השיטה המשפטית הוא שהתביעה הכללית והחקירה הן בלתי תלויות בשלטון, הן בלתי תלויות בממשלה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות כממשלה – לתת להם את הגיבוי לחקור את חקר האמת.

וכאשר מתרחשות מהומות בקנה-מידה כזה, כאשר זו עמדת רבות מהמשפחות שאינן מוכנות לשתף פעולה ודורשות העמדה לדין והרשעה – ללא בסיס – אני חושב שגם ליועץ המשפטי לא היתה ברירה. היועץ המשפטי עשה כמיטב יכולתו, היועץ המשפטי וצוותו עשו כמיטב יכולתם. הם לא מצאו יסוד להגשת כתב אישום או כתבי אישום; הם לא מצאו את האשמים בפגיעות בעוברי אורח, ביהודים; הם לא העמידו לדין פורעים; לא העמידו לדין מי שלא היה להם חומר נגדו, מי שלא יכלו להוכיח דבר נגדו – יהא זה יהודי או יהא זה ערבי.

ואסל טאהא (בל"ד):

– – –

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אני חושב שגם להנהגה של הציבור הערבי מותר לפשפש במעשיה – ויש על כך לא מעט גם בדוח אור – ולהסתכל האם יש לה חלק בהתפרעות הגדולה שהיתה, האם היה לה מקום, האם יכלו לרסן אותה.

דב חנין (חד"ש):

– – – יש מקום לפשפש במעשיה או לא, או רק להנהגה של הציבור הערבי – – –

היו"ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, אתה רוצה שאני אקרא אותך פעם שנייה? מה זה? מה נעשה? אתה בעיני "חשוד" כחבר כנסת מנומס.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

העובדות נורא מרגיזות. רבותי, העובדות מאוד מרגיזות – ברגע שרואים אותן, ברגע שרואים את שני צדי המטבע. לא כשרואים צד אחד. כשרואים צד אחד, אז הכול ברור. אז הכול ברור. אבל יש כאן שני צדדים.

רן כהן (מרצ):

– – – המפגינים הרגו את השוטרים?

היו"ר דליה איציק:

שיהיה ברור, חבר הכנסת רן כהן, מספיק.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

זה לא היו מפגינים. זה לא היו הפגנות סתם – –

זהבה גלאון (מרצ):

זה סביר ש-13 אזרחים נהרגו – – – ?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

– – אלה היו – כמו שוועדת-אור מתארת את זה – מהומות חסרות תקדים, אירועים חריגים יוצאים-דופן. אלפים נטלו בהם חלק בעת ובעונה אחת במקומות שונים בארץ, כשהמשטרה צריכה לפזר את כוחותיה ממקום למקום. זה לא איזו הפגנה שהיא במקום אחד. זה סיפור אחר לגמרי.

אני חושב שאין כל יסוד להצעת האי-אמון הזאת, ואני מבקש לדחותה.

היו"ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. אנחנו נעבור לדיון. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יש לך שלוש דקות. הדיון הוא סיעתי, שלוש דקות לכל סיעה. אגב, יש סיעות שלא נרשמו, אז – – –

זהבה גלאון (מרצ):

שר המשפטים נותן לגיטימציה לצדק שונה ליהודים ולערבים – – – ?

רן כהן (מרצ):

רק בשביל התשובה הזאת היה שווה אי-אמון.

תגים: , , , , ,

כתיבת תגובה