אדום - ירוק

הדיון התקיים במסגרת הצעת אי אמון בממשלה בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת התיקים.

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, הנך מוזמן, הצעה מטעם סיעות חד”ש, רע”ם-תע”ל ובל”ד להביע אי-אמון בממשלה בנושא החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה של המעורבים בהרג 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000. יש לך עשר דקות. בבקשה, אדוני.

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זו הצעת אי-אמון שבאה ממקום של הרבה כאב וצער. בחודש אוקטובר 2000 התקיימו הפגנות מחאה מאוד קשות של האוכלוסייה הערבית בישראל. בהפגנות האלה נהרגו, נורו למוות, 13 פלסטינים אזרחי ישראל, ואני רוצה לפתוח את הצעת האי-אמון שלי בהקראת השמות שלהם, כי לכל איש יש שם, ולכל אחד מהם יש גורל אישי ולכל אחד מהם יש גם מוות אישי. מוחמד אחמד ג’בארין בן 23 מאום-אל-פחם נורה ביום 1 באוקטובר 2000. הוא נפגע בעינו השמאלית ונפטר באותו יום. מח”ש, אגב, סגרה את התיק הזה בלי לקיים לגביו חקירה בכלל. אחמד אבראהים סיאם ג’בארין ממועאוויה, בן 18, נורה באותו יום, נפגע מאחור ונפטר למחרת. ראמי גרה, בן 21 מהכפר ג’ת, נורה באותו יום, נפגע בעינו, נפטר באותו יום. איאד לואבנה מנצרת, בן 26, נורה באותו יום, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. עלא נסאר, מעראבה, בן 18, נורה למחרת, ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. אסיל עאסלה, בן 17, מעראבה, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בצוואר מאחור ונפטר באותו יום. עמאד גנאים, בן 25, מסח’נין, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בראש, נפטר באותו יום. וליד אבו-סאלח מסח’נין, בן 21, נורה ביום 2 באוקטובר 2000 נפגע בבטן, נפטר באותו יום. ראמז בושנאק מכפר-מנדא, בן 24, נורה למחרת, ב-3 באוקטובר 2000, נפגע בראשו ונפטר באותו יום. מוחמד ח’מאיסי, מכפר-כנא, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בברך, נפטר למחרת. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. עומר עכָּאוי, בן 42 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בחזה ונפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. ויסאם יזבק, בן 25 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בראש מאחור ונפטר למחרת. גם התיק שלו נסגר על-ידי מח”ש בלי לבצע פעולת חקירה. מסלח אבו-ג’ראד מדיר אל-בלאח, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום.

מאז אזרחים ערבים ממשיכים להיירות וליהרג בידי המשטרה. לא מקרה אחד, לא שניים, לא חמישה ולא עשרה. יותר מזה. למה? איך דבר כזה יכול לקרות? איך דבר כזה קרה ואיך דבר כזה ממשיך לקרות? מה יכול להסביר לנו תופעה כל כך קשה של ירי והרג של אזרחים על-ידי משטרה?

אני רוצה להסתמך בעניין הזה על מחקר מאיר עיניים שעשה ד”ר עופר כסיף. הוא שאל בדיוק את השאלה הזאת, ומצא ארבע גישות הסבריות לשאלה, איך קורה ששוטרים יורים באזרחים והורגים אותם. הגישה הראשונה היא אולי המקובלת ביותר, והיא הגישה האישית. אפשר לקרוא לה גישת התפוחים הרקובים. לפי הגישה הזאת יש בעיה של כמה שוטרים אלימים שבמקרה הגיעו למקום, ירו והרגו. גברתי היושבת-ראש, עוד בשנת 1994 נכתב דוח קרמניצר שהתייחס לאלימות שוטרים ואומר שאכן לעתים מגויסים למשטרה אנשים שנוטים לאלימות, אך הדוח מדגיש שמדובר אך ורק במקצת המקרים; כלומר, לא כל אלה שמגויסים למשטרה הם תפוחים רקובים, רחוק מזה. ד”ר סרג’יו הרצוג, שהוא קרימינולוג שהתמחה בחקר תופעת האלימות במשטרה, טען שהשוטרים לא מתגייסים אלימים. הם הופכים לכאלה במהלך השירות. הוא פרסם בנושא הזה מאמר מאוד מפורט. זו גישה ראשונה.

גישה שנייה היא הגישה המצבית, שאומרת שאלימות השוטרים היא פועל יוצא של מצב, של מפגש מסוים עם תופעה או עם מצב שבו השוטרים נדחפים לנקוט אלימות. גם הגישה הזאת לא יכולה להסביר את תופעת האלימות המשטרתית נגד ערבים בישראל. אנחנו הרי יודעים שבשנים האחרונות היו סיטואציות קשות ביותר – אני יכול להזכיר למשל את אירועי ההתנתקות שבהם השליכו חומרים על חיילי צה”ל, שבהם זרקו סולמות שעליהם טיפסו החיילים לגג. אירועים קשים ביותר שבהם הופעלה אלימות ישירה ומסוכנת נגד חיילים ונגד שוטרים, אבל לא ננקטו האמצעים האלה. כלומר, גם הגישה האישית של התפוחים הרקובים וגם הגישה המצבית של מצבי מפגש אלימים לא מסבירה ולא יכולה להסביר את מה שקרה באירועי אוקטובר 2000.

יש גישה שלישית, שהיא הגישה הארגונית. הגישה הארגונית אומרת שבמשטרה יש תרבות ארגונית אלימה מתמשכת. יש דוח מבקר המשטרה לשעבר, אברהם אדן, שפורסם עוד בשנת 1993, והדוח הזה אומר שלמעשה המשטרה מעבירה מסר כפול לשוטריה. במישור הגלוי המשטרה מעבירה מסר של דבקות בחוק, התנהגות ללא רבב, גינוי לאלימות וכדומה, אבל במישור הסמוי קיימת תפיסה שאלימות השוטרים היא דרך יעילה בנסיבות מסוימות לפעולת המשטרה, ולכן יש בפועל הגנה על שוטרים אלימים. זה מתבטא בטיפול הפנימי, הבלתי-מקצועי והסלחני כלפי חשדות וגילויים של אלימות שוטרים, טיפול שכולל בין היתר התמשכות של ההליכים, דחייה של מתלוננים, חקירה לקויה, הקלה בגזרי-דין והטלת עונשים מגוחכים לאור חומרת ההאשמות.

אבל, גברתי היושבת-ראש, גם הגישה הארגונית כשהיא לעצמה לא יכולה להסביר למה ואיך זה קרה שכמות כזאת של אלימות קטלנית הופעלה דווקא נגד אזרחים ערבים. ולכן אין לנו מנוס מלהגיע לגישה המסבירה הרביעית, ששמה דגש על בהקשר הפוליטי והחברתי שבו הופעלה האלימות המשטרתית. לומר את הדברים בשפה גלויה, פשוטה וברורה: הגישה הזאת מפנה אותנו למחלת הגזענות הקשה שקיימת בחברה הישראלית. דרך אגב, אלה לא דברים שלי. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, אמר בזמנו שהתעללות אנשי משמר הגבול באוכלוסייה פלסטינית היא תופעה במשמר הגבול. מפקד משמר הגבול ישראל סדן אמר בנובמבר 1996 בפני ועדת הפנים של הכנסת שאלה לא אירועים חריגים, אלא תופעה. שוטרי משמר הגבול שנעצרו בספטמבר 2000 בחשד שהתעללו בערבים אמרו אז שבמשמר הגבול זה קורה כל הזמן. בית-משפט מחוזי בירושלים אמר בשנת 2000 שזה לא מקרה בודד, אלא מקרים רבים נוספים, תופעה.

עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על דברים שקרו עוד לפני אוקטובר 2000, על אמירות שנאמרו עוד לפני אוקטובר 2000. יש לנו בעיה של אוכלוסייה שלמה של אזרחי ישראל שמתויגת כאויב. זה מסר חברתי כולל, יש אווירה של לגיטימציה לאלימות כלפי ערבים. ודאי שיש אווירה כזאת כאשר מדברים על האזרחים הערבים כעל סכנה דמוגרפית, כאשר מדברים עליהם כעל אויב מבפנים. ודאי שהמסר שעובר אל תוככי המערכת המשטרתית והביטחונית הוא שבעצם דמם מותר.

הבאתי את הצעת האי-אמון הזאת על שלושה חטאים. החטא הראשון הוא כמובן חטא ההרג. החטא השני הוא חטא הטיוח. על חטא הטיוח אני רוצה לומר כמה דברים: אף שידוע שההרג והפציעות אירעו כתוצאה ישירה מירי שביצעו שוטרים, המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים לא ביצעה את חובתה על-פי הדין, לא ביצעה חקירה בשום מקרה ממקרי ההרג האלה; במהלך אוקטובר 2000 מח”ש לא זיהתה מי מהשוטרים שהיו מעורבים בכל זירה מזירות ההרג; היא לא חקרה אף שוטר בנושא הזה; היא לא אספה ראיות חפציות כלשהן ממקום האירוע; לא אספה כלי נשק של שוטרים מזירות ההרג ותרמילי כדורים; היא לא יזמה, לא בסמוך להרג שהיה ידוע שבוצע על-ידי שוטרים ולא מאוחר יותר, שום נתיחה בגופות מי מההרוגים, כדי לעמוד על סיבת המוות ולהגיע אל מבצעיו.

אני אעצור כאן. יש לי עוד דברים רבים לומר על אחריותה של מח”ש, ואני אומר אותם בשלב מאוחר יותר בדיון. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו בעיה של הרג אזרחים, שערורייה בלתי נסבלת, לא מתקבלת על הדעת בשום מדינה דמוקרטית. יש לנו בעיה של טיוח. אמר לנו ראש הממשלה שאם היו נהרגים 13 אזרחים יהודים הוא לא היה מעלה על דעתו שמישהו לא היה עומד על כך לדין. אני חושב שזו אמירה נכונה. אף אחד מאתנו לא מעלה את זה על דעתו.

לכן, גברתי היושבת-ראש, יש לנו לא רק הרג, לא רק טיוח, יש לנו בעיה של מדיניות פסולה שאתה צריך להתמודד ואותה צריך לשנות. תודה רבה.

היו”ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. ישיב שר המשפטים. בבקשה, אדוני. לאחר מכן נעבור לדיון סיעתי. הראשון שידבר יהיה חבר הכנסת יולי אדלשטיין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שמענו את הדיבורים על 13 האזרחים הערבים שנהרגו באותו אירוע מצער. לכולם יש שמות. באותו אירוע או בהקשר של אותו אירוע לא נהרגו 13, נהרגו 14, אלא שהאדם מספר 14 הוא יהודי, ואותו כבר לא מזכירים, לא בהצעת האי-אמון ולא בהצעה אחרת. גם ליהודי יש שם. כאשר חבר הכנסת דב חנין קרא את השמות, השם של היהודי שנהרג באותן מהומות ובאותם אירועים, מיידוי אבנים באזור ג’סר-א-זרקא, השם שלו הוא אזרח ישראלי-יהודי. הוא לא נזכר, הוא לא קיים. הוא נהרג ככה במקרה, סתם כך. הרגו אותו. פורעים זרקו עליו אבנים. גם בקשר להריגה שלו לא הועמד איש לדין. וגם לו יש שם, ושמו ז’אן בכור. כדאי לזכור גם את זה.

כאשר מציגים לנו את הסיפור, אפשר לחשוב שמדובר היה באיזו הפגנת סטודנטים – כמה סטודנטים יצאו לרחוב, צעקו נגד המדינה, נגד הממשלה, נגד זה ונגד זה, והנה הרגו 13 מהם. רבותי, זה לא היה כך. לא היה שום דבר דומה לזה. זו היתה פרשה אחרת.

חברי הכנסת הערבים – לא רק הערבים, אלא כל מי ששייך לסיעת חד”ש או בל”ד – מאוד אוהבים את דוח אור, אבל בדוח אור כתובים עוד כמה דברים, ואני אקרא לכם קטע:  “באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות שהתרחשו בחודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים, במקומות רבים בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים היתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים” – וכבר הזכרתי לכם  שיהודי נהרג מיידוי אבנים – “גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים” – כך כותבת ועדת-אור – “רכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות בידי המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודים ולאיים עליהם. צירי תנועה ראשיים נחסמו לפרקי זמן ממושכים. התנועה ליישובים יהודיים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים והתמידו גם כאשר נעשו ניסיונות לבולמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור ההמון.

“זאת ועוד, המהומות התלכדו עם מהומות קשות שהתרחשו בשטחי יהודה ושומרון ורצועת-עזה, ונשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי ‘הקו הירוק’ לבין הפלסטינים שמעבר לו”.

זאת לא היתה הפגנת סטודנטים; זה היה משהו אחר. משהו אחר לגמרי. וגם אנשי כוחות הביטחון היו בסכנה גדולה. זה לא סיפור רגיל.

ואסל טאהא (בל”ד):

אדוני השר - - -

דב חנין (חד”ש):

אדוני השר, אם אתה מצטט מדוח ועדת-אור - - -  יש דברים שנאמרו - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, למיטב ידיעתי, אתה לא ברשות דיבור. אתה דיברת והשר הקשיב לך.

קריאות:

- - -

רן כהן (מרצ):

ועדת-אור - - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות - - -

היו”ר דליה איציק:

השר הקשיב לך עשר דקות. עכשיו, לחבר הכנסת ואסל טאהא אנחנו ניתן להעיר הערה.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות מאוד מרגיזות, מאוד מצערות. זאת היתה טרגדיה גדולה, אבל טרגדיה מכל הכיוונים. זאת היתה טרגדיה נוראה, וצריך להבין מה שקרה שם.

ואסל טאהא (בל”ד):

אתה לא מצטט - - - למה אתה לא מצטט אותם? מה שכתוב בוועדת-אור - - -

היו”ר דליה איציק:

ועכשיו הערתך נרשמה והיא תהיה אחרונה בהחלט. אני מאוד מודה לך. בבקשה.

זהבה גלאון (מרצ):

- - - שזה שר המשפטים.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

כפי שאמרתי, “נשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי, אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי הקו הירוק ולבין הפלסטינים שמעבר לו. אף שילוב זה של שתי החברות הוא חסר תקדים. על רקע מכלול היבטים אלה, נתפסו האירועים כ’אינתיפאדה’ החורגת באופיה מהפרות סדר מקומיות.”

אני רוצה לומר לכם – המשטרה התקשתה מאוד, גם בבירור העובדות, גם בחקירות. מבין הפורעים - - -

דב חנין (חד”ש):

- - -

רן כהן (מרצ):

רגע, בשביל זה הורגים, שר המשפטים? מה אתה אומר? שבגלל שהיה קשה, מותר להרוג? מה אתה אומר?

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת רן כהן, נא לא להרים את הקול.

רן כהן (מרצ):

אי-אפשר לשמוע את זה.

זהבה גלאון (מרצ):

זה מקומם.

היו”ר דליה איציק:

כתוב בתורה - - - צריך לשמוע קול, חבר הכנסת רן כהן. אדוני השר, האם אני יכולה רגע להפריע?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

קשה לשמוע, אבל זה מה שהיה.

היו”ר דליה איציק:

אדוני השר, האם זה נכון שיש כאלה שבכלל לא נחקרו?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

ודאי. הרי לא התגלו. גם שוטרים רבים נפגעו. הרי לא הועמדו לדין - -

קריאה:

- - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

- - כאשר פונו המתנחלים והשוטרים הותקפו, מתנחלים הועמדו לדין. כאן, מבין הפורעים לא הועמדו אנשים לדין. גם אלה שהרגו את היהודי – גם הם לא הועמדו לדין. הרי לא נמצאו, הם לא התגלו.

דב חנין (חד”ש):

- - - אדוני השר, אילו תשובות.

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

במקרים לא מעטים היו השוטרים בסכנת חיים. לכך מצטרפת העובדה שנעשה ניסיון אמיתי ורציני לבחון אם שוטרים נהגו שלא כדין, האם הם חרגו מן המותר, האם הם ירו ופגעו כאשר לא היה צריך, או כאשר לא היה מותר.

אבל אני רוצה לומר לכם, חלק גדול מהמשפחות סירבו לשתף פעולה עם המשטרה. למה זה? כיצד זה קרה? לא משתפים פעולה עם המשטרה, אבל יש כאלה שכבר הוציאו פסק-דין. הרי אנחנו יודעים שהם אשמים, אז למה צריך לשתף פעולה? למה צריך לחקור? ובכן - - -

דב חנין (חד”ש):

- - - לצלפים לירות - - - צריך שיתוף פעולה - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, עכשיו אני קוראת אותך פעם ראשונה.

זהבה גלאון (מרצ):

כדורי גומי ואש חיה - - - מפזרים הפגנות - - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אלה לא היו הפגנות, גברתי, זה היה דבר אחר לגמרי. זה לא נעים לשמוע – זאת לא היתה הפגנת סטודנטים. זה היה סיפור אחר לחלוטין.

זהבה גלאון (מרצ):

- - - יש צידוק לשימוש - - - ?

ואסל טאהא (בל”ד):

- - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת ואסל טאהא, אני קוראת לך פעם ראשונה. הרשיתי לך, מספיק. אנחנו אישרנו, לא ביקשתי מכם שתסירו מסדר-היום, בגלל הרגישות של הנושא.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

למרות חומרת ההתפרעות, נעשו ניסיונות לחקור את האירועים, לחקור אם היו חריגות מצד השוטרים והאם נעברו עבירות. מח”ש ניהלה את החקירה, ולאחר מכן עבד צוות היועץ המשפטי.

אנחנו חיים במדינת חוק; המדינה איננה מוסמכת להתערב בהחלטות היועץ המשפטי. היא איננה מתערבת בהחלטות שלו. כאשר ההחלטות לא נוחות לה ולא נעימות לה, היא מקבלת אותן והיא חייבת לקבל אותן, בכל מקרה – גם במקרה הזה וגם במקרה שהדבר נוגע לאנשים אישית, לאנשים שיכולים להיות מקורבים לשר, להיות מקורבים לכל אדם אחר.

הבסיס של השיטה המשפטית הוא שהתביעה הכללית והחקירה הן בלתי תלויות בשלטון, הן בלתי תלויות בממשלה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות כממשלה – לתת להם את הגיבוי לחקור את חקר האמת.

וכאשר מתרחשות מהומות בקנה-מידה כזה, כאשר זו עמדת רבות מהמשפחות שאינן מוכנות לשתף פעולה ודורשות העמדה לדין והרשעה – ללא בסיס – אני חושב שגם ליועץ המשפטי לא היתה ברירה. היועץ המשפטי עשה כמיטב יכולתו, היועץ המשפטי וצוותו עשו כמיטב יכולתם. הם לא מצאו יסוד להגשת כתב אישום או כתבי אישום; הם לא מצאו את האשמים בפגיעות בעוברי אורח, ביהודים; הם לא העמידו לדין פורעים; לא העמידו לדין מי שלא היה להם חומר נגדו, מי שלא יכלו להוכיח דבר נגדו – יהא זה יהודי או יהא זה ערבי.

ואסל טאהא (בל”ד):

- - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אני חושב שגם להנהגה של הציבור הערבי מותר לפשפש במעשיה – ויש על כך לא מעט גם בדוח אור – ולהסתכל האם יש לה חלק בהתפרעות הגדולה שהיתה, האם היה לה מקום, האם יכלו לרסן אותה.

דב חנין (חד”ש):

- - - יש מקום לפשפש במעשיה או לא, או רק להנהגה של הציבור הערבי - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, אתה רוצה שאני אקרא אותך פעם שנייה? מה זה? מה נעשה? אתה בעיני “חשוד” כחבר כנסת מנומס.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

העובדות נורא מרגיזות. רבותי, העובדות מאוד מרגיזות – ברגע שרואים אותן, ברגע שרואים את שני צדי המטבע. לא כשרואים צד אחד. כשרואים צד אחד, אז הכול ברור. אז הכול ברור. אבל יש כאן שני צדדים.

רן כהן (מרצ):

- - - המפגינים הרגו את השוטרים?

היו”ר דליה איציק:

שיהיה ברור, חבר הכנסת רן כהן, מספיק.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

זה לא היו מפגינים. זה לא היו הפגנות סתם - -

זהבה גלאון (מרצ):

זה סביר ש-13 אזרחים נהרגו - - - ?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

- - אלה היו – כמו שוועדת-אור מתארת את זה – מהומות חסרות תקדים, אירועים חריגים יוצאים-דופן. אלפים נטלו בהם חלק בעת ובעונה אחת במקומות שונים בארץ, כשהמשטרה צריכה לפזר את כוחותיה ממקום למקום. זה לא איזו הפגנה שהיא במקום אחד. זה סיפור אחר לגמרי.

אני חושב שאין כל יסוד להצעת האי-אמון הזאת, ואני מבקש לדחותה.

היו”ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. אנחנו נעבור לדיון. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יש לך שלוש דקות. הדיון הוא סיעתי, שלוש דקות לכל סיעה. אגב, יש סיעות שלא נרשמו, אז - - -

זהבה גלאון (מרצ):

שר המשפטים נותן לגיטימציה לצדק שונה ליהודים ולערבים - - - ?

רן כהן (מרצ):

רק בשביל התשובה הזאת היה שווה אי-אמון.

דבריו של דב מעל דוכן הכנסת במסגרת הצעת אי אמון בממשלה.

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, שוב מגיעה כנסת ישראל לרגע של אמת שבו היא חייבת להתעורר מתרדמת, ולומר בקול חזק וברור:  די,  עצרו.

בשבוע הבא תאמר ועדת-וינוגרד את דברה על מלחמת לבנון. אבל הלקח הבסיסי והחשוב ביותר כבר ידוע. זו היתה מלחמה נוראה ומיותרת, המון הרג והמון סבל בישראל ובלבנון. שום תועלת לביטחון, וכל כך הרבה נזק לשלום. על לבנון יודעים להגיד את הדברים האלה היום הרבה מאוד אנשים. אבל היום החוכמה היא לומר את הדברים האלה על עזה, כי בעזה היום אנחנו נתקלים באותה תופעה. ההתלהמות שמובילה להתלקחות, אסקלציה שמידרדרת למלחמה.

עמיתי חברי הכנסת, אתמול הייתי בארץ ה”קסאמים”, נתתי הרצאה בקיבוצו של חבר הכנסת חרמש, כפר-עזה.

שי חרמש (קדימה):

- - - אני מוכרח לומר. בעניין הזה אין מחלוקת אתך. 

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה. אני מאוד מבין את הדאגה של התושבים שם, את המצוקה של התושבים שם – אני מבין את הדאגה הזאת.

אני רואה גם מה קורה בעזה. מה שקורה בעזה הוא אסון; אזרחים נהרגים, אספקת החשמל מופסקת, אבטלה ורעב מייצרים ייאוש וחורבן בכל מקום. אדוני היושב-ראש, מתנהלת שם מלחמה בלי מעצורים, בלי נורמות מוסריות, בלי התחשבות במשפט הבין-לאומי.

במבט שטחי האסון בעזה הוא אסון של הפלסטינים. הוא באמת אסון של הפלסטינים, אבל האמת היא שהוא גם אסון של הישראלים, כי מן החורבן תצמח רק שנאה חדשה, מן הייאוש יצמח רק מוות נוסף. מדיניות הכוח החד-צדדית של הממשלה הגיעה למבוי סתום. החלק הראשון שלה היה אותה התנתקות חד-צדדית. אתם זוכרים איך דיברו אצלנו אז – דיברו כך: נצא מעזה בלי להידבר, והם יעשו עם עצמם מה שהם רוצים. עליית ה”חמאס” היתה הפרי של המדיניות הזאת.

היום אנחנו בחלק השני של מדיניות הכוח. מנצח עליה מפרק השעונים האנליטי, שר הביטחון, שעמיתי חברי הכנסת אף פעם לא אמרו עליו שהוא גם יודע להרכיב את השעונים שהוא כל כך טוב בלפרק אותם.

קולט אביטל (העבודה-מימד):

תתפלא. תתפלא.

דב חנין (חד”ש):

הוא מפרק. מדיניות הכוח בעזה היא הצד השני של קריצת העין למתנחלים בגדה.

אבל תראו, עמיתי חברי הכנסת, אדון ברק גר לו שם, בקומה ה-30 של מגדלי אקירוב בתל-אביב. אני חושב שמשם רואים היטב את קפריסין, אבל מהגובה הזה לא רואים אותנו, לא רואים את הסבל ואת המצוקה בשדרות ולא רואים את האסון האנושי בעזה. ברק החליט לחבור לימין הקיצוני לא רק בדיבורים – ואנחנו שומעים את הדיבורים האלה היטב – הוא החליט להוכיח לליברמן שיש לו מחליף ימני מאוד בממשלה.

לכן, אדוני היושב-ראש, מעשי הממשלה הזאת עוקפים מימין אפילו את האיחוד הלאומי, ולכן אנחנו נצביע היום אי-אמון בממשלה, לפני שהיא תספיק לגרור אותנו למלחמה כוללת מיותרת נוספת.

בתמונה: דב בהפגנת תנועות השלום במחסום ארז.

לדיווח ynet על ההפגנה.

אדוני היושב-ראש, יש לנו ממשלה מיוחדת בישראל; ממשלה של דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד. מספסלי הימין אני שומע ביקורת על דוקטור ג’קיל. אומרים שדוקטור ג’קיל, שכנראה מתבטא בדיבורי השלום של הממשלה, הוא כנראה תמים או נאיבי, ולכן הימין מבקר אותו. אני, אדוני היושב-ראש, באתי לדבר על מיסטר הייד, על מה שקורה בפועל בשטח: על מה שממשלת ישראל הנוכחית עושה במציאות. לצערי הגדול, המעשים בשטח רחוקים מרחק עצום מאותם דיבורי שלום. אם המעשים בשטח הם שמבטאים את מדיניות ממשלת ישראל, צר לי לומר לך, אדוני היושב-ראש, אני חושב שוועידת אנאפוליס לא תוכל להביא שום בשורה ושום תקווה לציבור הישראלי.

למה אני מתכוון? אני מתכוון קודם כול להרחבת הבנייה בהתנחלויות. אומרים שמישהו הקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אבל אני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שהעובדות הפוכות לחלוטין. תחת שלטונו של שר הביטחון השתקן אהוד ברק, בשתיקה ובשקט מתרחבות ההתנחלויות בהיקף עצום.

יורם מרציאנו (העבודה-מימד):

למה אתה משמיץ את יושב-ראש המפלגה שלי?

דב חנין (חד”ש):

חבר הכנסת מרציאנו, לא באתי להתווכח אתך; באתי לומר לך שיש בעיה עם יושב-ראש המפלגה שלך. אולי חברי מפלגת העבודה יתעוררו, יעשו מעשה ויגידו ליושב-ראש שלהם למצוא את מקומו בספסלי האיחוד הלאומי, כי לשם הוא באמת שייך. אני חושב שיושב-ראש מפלגת העבודה, שלוקח את מפלגתו להתחרות בעמדות של מחנה הימין הקיצוני, לוקח אותה לעמדה מאוד מאוד רחוקה. אהוד ברק מאפשר את הרחבת התנחלויות, ויש דוח של “שלום עכשיו” מהשבוע שעבר שמובאים בו כמה נתונים בעניין הזה.

יורם מרציאנו (העבודה-מימד):

בתקופה של אהוד ברק התרחבו ההתנחלויות?

דב חנין (חד”ש):

בתקופה של אהוד ברק התרחבו ההתנחלויות. כן. זאת מציאות עגומה, קשה ומצערת, אבל זאת המציאות. לא רק זה, אלא שבתקופה של אהוד ברק נמשכת בקצב מהיר בניית חומת ההפרדה, למשל חומת ההפרדה שמחלקת את הגדה המערבית לשני חלקים נפרדים; אותה חומת הפרדה שהולכת מזרחה מירושלים, הולכת הרחק מזרחה, מעבר למעלה-אדומים, קילומטרים מזרחה לתוך המדבר, מגיעה עד פאתי יריחו ומחלקת את הגדה המערבית לשני חלקים. עם זה ממשלת ישראל רוצה ללכת לוועידת אנאפוליס? אלה הם דיבורי שלום? זאת דרך של שלום?

לכן, אני חושב, עמיתי חברי הכנסת, שהציבור הישראלי זכאי לדעת את האמת. הציבור הישראלי זכאי לדעת לאן הממשלה הזאת לוקחת אותנו. הדיבורים הם יפים, אבל המעשים הם שקובעים. המעשים של הממשלה הנוכחית הם מעשים מסוכנים, מעשים בעייתיים, מעשים של מלחמה ולא מעשים שמקרבים את השלום. תודה רבה.

דב חנין (חד”ש):

אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק שבפניכם מכניסה למשפט הישראלי עיקרון שראוי היה שיהיה בו לפני שנים רבות.
המשך »

דב חנין (חד”ש):

אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים בימים קשים שבהם מתחיל שוב מעגל דמים בדרום, מעגל דמים קשה, מעגל דמים שפוגע באנשים חפים מפשע, בילדים, מעגל דמים שיש דרך אחת ויחידה לעצור, לא כוח ועוד כוח. את הדרך הזאת ניסינו וראינו שהיא נכשלה. הדרך היחידה לפרוץ את מעגל הדמים היא דרך מדינית, דרך של יוזמה מדינית, דרך של התחלת הידברות אמיתית עם הפלסטינים; לא רק לדבר על משא-ומתן, אלא להתחיל לעשות משא-ומתן, להתחיל לעשות צעדים ממשיים בשטח, שיראו את מחויבותה של ישראל באמת לתהליך מדיני ולהתקדמות לכיוון של שלום.

אדוני היושב-ראש, יש לנו ממשלה שמשלבת חוסר אחריות מדינית עם חוסר אחריות חברתית. כמו במלחמת לבנון השנייה גם במלחמת הדרום החדשה תושבי הפריפריה מופקרים לגורלם.

אנחנו, אדוני היושב-ראש, נמצאים בעיצומה של תוכנית ההתנתקות. תוכנית ההתנתקות לא מאחורינו. תוכנית ההתנתקות האמיתית היא לא מעזה, אלא התנתקות של מדינת ישראל וממשלת ישראל מאחריותה לפריפריה בצפון ובדרום. מה שראינו במלחמת לבנון השנייה אנחנו רואים עכשיו בשדרות וביישובי הדרום. העניים והחלשים ותושבי הפריפריה הם אלה שמשלמים את המחיר של המדיניות הקיצונית וההרפתקנית של הממשלה.

אדוני היושב-ראש, נושא נוסף על סדר-יומנו, הריסת הבתים – גם כאן אנחנו חוזרים על סיפור עצוב וקשה. יש יישוב בדואי לא-מוכר בנגב, שכבר שש פעמים במהלך השנה האחרונה נהרס. לא ייאמן. שש פעמים בשנה האחרונה הורסים לאנשים את בתי המגורים שלהם.

אני רוצה לומר כמה מלים על הריסת הבתים המתוכננת והפינויים ביפו, מקום שאני מכיר היטב. יש שם אוכלוסייה ערבית שנאבקת על זכותה להישאר בעיר שלה, להישאר בבתים שלה, מאבק צודק, מאבק נכון. יושבת פה חברת הכנסת נאדיה חילו. אנחנו מלווים את המאבק הזה, אני מקווה שהממשלה תנקוט צעדים כדי לתקן את המצב בתחום הזה.

אני רוצה להזכיר גם את מאבקם של תושבי כפר-שלם, דווקא שכונה יהודית בתל-אביב, שגם בה התושבים נאבקים נגד פינוי והריסת בתים. גם שם איזו נדל”ניסטית רכשה את הקרקע, ועכשיו אומרים לאנשים שחיים עשרות שנים בבתיהם: תעזבו את הבתים שלכם, כי הקרקע שייכת למישהו אחר. איפה נשמע כדבר הזה? איפה הצדק ואיפה ההיגיון?

אדוני היושב-ראש, מכל הסיבות האלה אני מציע לעמיתי חברי הכנסת להצביע היום אי-אמון בממשלה. תודה רבה.

 אדוני יושב הראש, אדוני השר להגנת הסביבה, עמיתיי חברי הכנסת, אני רוצה לפתוח בשם סיעת חד”ש בהבעת תנחומים למשפחותיהם של ההורגים באילת, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולהביע תקווה, שלא נראה עוד מראות איומים וקשים כמו אלה שראינו היום באילת. המשך »

אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת. הצעת אי האמון של יהדות התורה היא הצעה שלדעתי צריכה לדבר ללבם של כל אחד ואחד מחברי הכנסת. לא ייתכן שבמדינת ישראל, בשנת 2007, ילמדו תלמידים בבתי ספר כאשר הם רועדים מקור או כאשר הם צריכים ללבוש סוודרים ומעילים כי אין שם חימום. הדברים נכונים למגזר החרדי, הדברים נכונים גם לכל מגזר אחר.אני רוצה בהקשר הזה להזכיר גם את בתי הספר של האוכלוסיה הערבית בנגב, שם תלמידים ממשיכים ללמוד בתנאים לא תנאים, במבנים לא ראויים – לא רק בהיעדר חימום אלא בהיעדר המינימום הדרוש לתנאים ללימודים בבית הספר. חלק גדול מהתלמידים האלה מבלים גם בימי החורף האלה שעות בדרכים, בהסעות ממקומות מגוריהם למקומות הלימודים שלהם. הגיע הזמן לעשות שינוי בתחום הזה, עמיתי חברי הכנסת.

הממשלה הזאת לא תעשה שינוי כזה כיוון שבתחום החברתי-כלכלי היא בפירוש ממשלת המשך למדיניות שהציבור הישראלי דחה בבחירות האחרונות. זוהי ממשלת המשך בפירוק הסדרי הרווחה. זוהי ממשלת המשך בצמצום מערכת הבריאות. זוהי ממשלת המשך בפגיעה בתקציבי החינוך. זוהי ממשלת המשך בפגיעה במובטלים. זוהי ממשלת המשך באי הורדת שכר הלימוד, כפי שהוחלט על ידי ועדת וינוגרד בזמנו. מחרתיים ישבתו הסטודנטים בישראל. אני מברך אותם על צעד המחאה הזה. אני קורא לכם, עמיתי חברי הכנסת, להאזין בקשב רב למחאה המגיעה מהאוניברסיטאות – מחאתו של הדור הצעיר בישראל נגד מדיניות החנק שהמדינה כופה על מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ.

מכאן לנושא המדיני. עמיתי חברי הכנסת, הממשלה הזאת מאופינת בשילוב מענין של דיבורים מתונים ומעשים קיצוניים. אתן כמה דוגמאות למעשים הקיצוניים: המשך הרחבת ההתנחלויות - בשבוע האחרון אנחנו קוראים על תנופה חדשה של בניה בהתנחלויות. לא רק בהתנחלויות שנמצאות בתוך הגושים; גם בהתנחלויות שנמצאות בתוך המאחזים, גם בהתנחלויות שהן מאחזים בלתי חוקיים, גם באותו מאחז בלתי חוקי שכבר פורק בידי ממשלת אולמרט. גם הוא נבנה מחדש בתנופה רבה - אני מתכוון כמובן לעמונה. שלא לדבר על כך שעד היום לא התחילו אפילו בפינויים של אף אחד מהמאחזים הבלתי חוקיים, שהרשימה הארוכה שלהם תוארה בדוח ששון.

הממשלה הזאת ממשיכה בבניית החומה באופן שמפקיע אדמות מפלסטינים, מכפריים שמאבדים במקרים רבים חלק גדול מהקרקע החקלאית שלהם. הממשלה הזאת ממשיכה את מדיניות הלחץ היומיומי על האזרחים הפלסטינים בשטחים. בשבוע שעבר, השתתפתי יחד עם חברי כנסת מסיעות נוספות בפגישה עם נשות “מחסום ווטש”, נשים ישראליות שעוקבות באופן יומיומי אחר פעילות חיילי צה”ל במחסומים בתוככי השטחים. אני אומר “במחסומים בתוככי השטחים” כי רוב רובם של המחסומים האלה אינם נמצאים בין השטחים הכבושים לבין ישראל; רובם נמצאים בתוך השטחים הכבושים. הם מונעים את המעבר מכפר אחד לכפר שני או מעיר אחת לעיר שניה. הם מונעים את המעבר מתלמידי בית הספר שרוצים להגיע לבית הספר שלהם. הם מונעים את המעבר מחולים שצריכים להגיע לבתי חולים. הם מונעים את המעבר מעובדים שצריכים להגיע למקומות עבודתם.

יואל חסון (קדימה):

הם בעיקר מונעים טרור. זה מה שחשוב.

דב חנין (חד”ש):

הם לא מונעים טרור בכלל.

הם מייצרים שנאה, תסכול וטרור. זה האפקט האמיתי של מדיניות המחסומים.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

כמה מחבלים נעצרו במחסומים האלה? תספר לנו.

דב חנין (חד”ש):

אספר לך. חבר הכנסת חסון, כדאי שתלמד את הנתונים ותראה. המחסומים האלה מייצרים כל יום אנשים שרוצים לפגוע ולהתקיף את ישראל, מכיוון שהמחסומים האלה מייצרים שנאה כל יום. מי שרוצה לבצע פיגוע לא יעבור דרך המחסומים, תאמין לי.

במקביל לזה, אני רוצה להביע מעל הבמה הזו חשש ממסמוס הסכם חילופי השבויים, הסכם שיכול להביא לשחרורו של גלעד שליט בתמורה לאסירים פלסטינים. ההסכם הזה יכול להיגמר, הוא יכול להסתיים. זה תלוי גם בממשלת ישראל לעשות את המעשה בכדי להביא את העניין הזה לסיום מוצלח, שיביא את הפרשה הקשה והמיותרת הזאת לסוף, סוף-סוף.

וכמובן, אי אפשר לסיים, גברתי יושבת הראש, בלי להזכיר במשפט אחד את סירובה המתמשך של הממשלה להיענות ליוזמות השלום הסוריות. גם זהו מחדל, שאני חושש מאוד, עמיתיי חברי הכנסת, שעוד נשלם עליו ביוקר. לכן, אני מציע לכם, עמיתיי חברי הכנסת, להביע היום, משתי הסיבות האלה, אי-אמון בממשלה. תודה רבה.

 

אדוני היושב ראש, עמיתיי חברי הכנסת, בימים האחרונים אנחנו עדים למחדל בעל משמעות היסטורית. בשבועות ובחודשים האחרונים חוזרות ונשמעות מסוריה פניות לחידוש המשא ומתן המדיני עם ישראל. בשפה ברורה מדבר שר החוץ הסורי, מדבר נשיא סוריה בכמה הזדמנויות, בנוסחים שונים, אבל בתוכן אחד ברור וחד משמעי - סוריה מציעה לפתוח מחדש משא ומתן מדיני עם ישראל כדי להתקדם לשלום. אצלנו, עמיתיי חברי הכנסת, למרבית הצער, הפניות האלה נענות בחומה בצורה של סירוב, לפעמים אפילו תוך השמעת דברי זלזול במנהיגים הסוריים או, לחילופין, בהעמדת שורה ארוכה של תנאים מוקדמים לעצם הנכונות לשבת לשולחן ולדבר על שלום.

היום, בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אומר ראש חטיבת המחקר באמ”ן, תת-אלוף יוסי ביידץ: כוונותיו של נשיא סוריה בשאר אסאד לפתיחת משא ומתן הן כנות ורציניות. אומר ראש חטיבת המחקר באמ”ן: להערכתי מדובר באינטרס סורי. בשבוע שעבר, עמיתיי חברי הכנסת, פגשתי כאן במשכן הכנסת חבר פרלמנט אירופי, דיוויד המרשטיין מסיעת הירוקים, שהגיע מסוריה. הוא אמר לי ולאישים נוספים בישראל: סוריה רצינית בכוונות השלום שלה עם ישראל. הוא אומר: איתותי השלום מדמשק אינם מניפולציה. הוא אומר יותר מזה, ואני מצטט: עדות לכך אפשר למצוא בצעדים סוריים מול עיראק, כולל חידוש היחסים, בהסכמה הסורית לפריסת הכוח הבין-לאומי בדרום לבנון. זאת הבאת דברים בשם אומרם. אומר האלוף במילואים אורי שגיא, שניהל הרבה מאד מגעים עם סוריה: ההיענות לשיחות עם דמשק איננה רק רצויה אלא גם הכרחית.

עמיתיי חברי הכנסת, בסוף השבוע התפרסמו בעיתון “מעריב” דבריו של מנכ”ל משרד החוץ לשעבר, איתן בן צור. הוא מספר על הידברות לא פורמאלית שהוא קיים עם הסורים בשנת 2003, ואני מצטט: “איזו הזדמנות זו הייתה. הרי המדיניות היא ניצול ההזדמנויות. איך אפשר לטעון שכל העמדה הסורית עכשיו באה בגלל חקירה רצח חרירי. הרי המהלך שאני הובלתי התרחש הרבה לפני הרצח. המסרים הסוריים עקביים, זהים לאורך שנים. הם מאותתים, ואנחנו מתעלמים”, אומר איתן בן צור. “אני משתגע, פשוט משתגע מהחברים במשרד החוץ. לפחות אפשר היה לנסח משהו יצירתי, אינטליגנטי, כדי לא להיראות כסרבני שלום עם שלושה סימני קריאה. איזה עיוורון”. דברי איתן בן צור, לשעבר מנכ”ל משרד החוץ.

הדברים ברורים, אבל הממשלה הזו מסרבת. יוסי שריד, ב”הארץ” של יום שישי, קורא למדיניות הסירוב של ממשלת אולמרט “הכלאה מחליאה בין גולדה לשמיר”. עם כל הכבוד ליוסי שריד, אני חושב שהוא לא דייק במקרה הזה, כי שמיר, לפחות, ניהל משא ומתן.

אני רוצה לצטט לכם מדברים שכותב בסוף השבוע זאב שף ב”הארץ”. הוא כותב כך: “כל ראשי הממשלה בישראל, החל מיצחק שמיר, קיימו מגעים עם הסורים. יצחק שמיר לא האמין בתחילה להערכת המודיעין, שאמרה לקראת ועידת מדריד, שמתחולל שינוי בעל משמעות אסטרטגית בסוריה. ראש אמ”ן אז, אורי שגיא, הציע להראות לו את החומר הגולמי שהיה בידי המודיעין, ושמיר השתכנע. גם יצחק רבין הסכים להפקיד בידי שר החוץ של ארצות הברית, וורן קריסטופר, פיקדון בדמות ויתור טריטוריאלי בגולן. לאחר מכן נפגשו נציגיו של שמעון עם הסורים ב-, Y Plantationגם בנימין נתניהו ואהוד ברק קיימו מגעים.

הממשלה הזו סרבנית יותר מקודמותיה. אפילו למשא ומתן היא לא מוכנה בכלל להיכנס. דבר מדהים. בשבוע שעבר ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הסביר לנו בגילוי לב וביושר מדוע. אני רוצה לצטט את הדברים, כי אני חושב שאלה דברים שחשוב לשמוע אותם, למרות שקשה מאוד להאמין בהם. אומר לנו ראש ממשלתנו כך: “אסור לנו להיענות ליוזמה הסורית בשעה שהנשיא בוש, בעל הברית החשוב ביותר של ישראל מתנגד לכל משא ומתן עם סוריה”. ציטוט. דברים מדהימים. דברים שלא יאומנו.

צריך, כמובן, לברך את ראש הממשלה על הכנות שלו. פעם ראשונה כנות בכך שאולמרט אומר לנו שבוש הוא סרבן השלום המובהק. אני מבין, אגב, שבוושינגטון לא אהבו את גילוי הלב הזה ולכן הציעו לאולמרט - קראתי ציטוט – לא להתחבא מאחורי הגב שלנו. זו הסיבה, כנראה, שאולמרט נסוג מפרץ הכנות שלנו, התאפס קצת ושינה קצת את ההנמקות. פעם שנייה כנות, כי אולמרט מודה בדבריו, באופן גלוי ופתוח, שממשלתו איננה יותר מאשר וסאלית של נשיא ארצות הברית הנוכחי.

עמיתיי חברי הכנסת, אני לא מרבה לצטט מעל במת הכנסת פרשנים מדיניים, אבל אני חושב שבמקרה הזה ראוי להביא במלואם את דבריו של הפרשן המדיני של “מעריב”, שכותב ביום שישי האחרון את הדברים הבאים – אני מתכוון לדבריו של בן כספית. “אנחנו רפובליקת בננות, שמתפקדת גם כמדינת חסות. אבל זה לא פוטר אותנו מהחובה לקבוע שג’ורג’ בוש, מי שנחשב לידידה הגדול של ישראל מאז ומעולם, הוא אחד האסונות הקולוסאליים שפקדו את המזרח התיכון, ואולי גם את העולם כולו. מתישהו אמורים האמריקנים להבין את גודל האסון שהם ממיטים על העולם. הם לא לומדים כלום בוושינגטון. אחרי שאימנו את המוג’הידין באפגניסטן וסיפקו להם מאות טילי כתף, שנורו עליהם אחר כך; אחרי שסייעו לאל קעידה להיווצר וללבלב; אחרי שגמרו להמליך מישהו מקורב למערב בעיראק וסייעו להמליך מישהו מקורב למערב ברמאללה, והפכו את איראן למעצמה אזורית אם לא עולמית, וערערו את כל יסודותיו הרגישים של כל המזרח התיכון, והדליקו אש ענקית בכל מקום שבו דרכו, ממשיכים האמריקנים במצעד האיוולת המטורף שלהם במלוא המרץ. הדרך לגיהינום רצופה כוונות רעות”.

ממשיך בן כספית וכותב כך: “הגעגועים לסדאם ולערפאת ולמי לא יומרו בגעגועים בקרוב לגעגועים לשושלת אסד, לשלטון העלוואי היציב, החילוני, הפרגמטי. כשזה יקרה, אחרי שהאחים המוסלמים המקורבים למערב, יתפסו את השלטון בסוריה, ואולי יחברו לאחים המוסלמים המקורבים למערב במצרים ג’ורג’ בוש כבר לא יהיה כאן, אנחנו כן. הוא ישחק גולף בחוותו בטקסס או יחליף הלצות מגושמות עם אביו באחוזתו במיין”.

עמיתיי חברי הכנסת, אני לא מסכים עם הפרשן בן כספית ולא עם הניסוחים שלו, אבל אני חושב שהשאלות שבן כספית מעלה הן שאלות שאתם, עמיתיי חברי הכנסת, ואתם, עמיתיי השרים המכובדים שיושבים כאן אתנו, צריכים לחשוב עליהן ולענות עליהן. יש לנו בעיה קשה. עמיתיי חברי הכנסת, הכנסת צריכה להזכיר למר אהוד אולמרט שהוא ראש הממשלה של מדינת ישראל, ושחובת הנאמנות שלו היא לישראל ולאזרחיה. ישראל עלולה לשלם ביוקר על סרבנות השלום הזו. ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים מסתובבים היום בחורים צעירים, שעלולים לשלם על סרבנות השלום הזאת בחייהם.

עוד נימוק כוזב אחד שאני שומע: אי אפשר להתקדם במקביל בשתי חזיתות. צריך לבחור – או ערוץ פלסטיני או ערוץ סורי. הגישה הזו, של הפרד ודבר, נכשלה במבחן המציאות. אפיקים נפרדים הובילו למבוי סתום, ראה את לקחי קמפ דיוויד האחרון. אפיקים נפרדים יובילו למבוי סתום גם בעתיד. כדי להתקדם לשלום צודק צריך ללכת בחזית רחבה, למהלך של שלום כולל עם העולם הערבי, גם עם הפלסטינים וגם עם סוריה. זה אפשרי על בסיס יוזמת השלום הערבית, שמונחת היום על השולחן, וממשלת ישראל צריכה להרים את הכפפה הזו הלכה למעשה וללכת בכיוון הזה.

עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו שומעים היום מעל דוכן הכנסת שהעימות הבא הוא ודאי והוא הולך להתרחש. אמר את הדברים לפניי השר ליברמן.

השר לנושאים אסטרטגיים אביגדור ליברמן:

אומרים את זה אחמדינג’אד וראשי חמאס.

דב חנין (חד”ש):

אני מצטער שממשלת ישראל רואה במלחמה דבר בלתי נמנע. מלחמה היא תמיד דבר נמנע. אם נעשה את מה שתלוי בנו, אם נלך בדרך השלום אנחנו יכולים להבטיח את חייהם ואת עתידם של אזרחי ישראל. אנחנו יכולים להבטיח את עתידה של ישראל, את עתידם של הפלסטינים, את עתידו הבטוח של המזרח התיכון כולו. תודה רבה.

יואל חסון (קדימה):

הוא אומר שהוא הולך להרוג אותך ואתה לא מאמין לו?

השר לנושאים אסטרטגיים אביגדור ליברמן:

למה לא גינית אפילו איום אחד של אחמדינג’אד?

דב חנין (חד”ש):

מעל הבמה הזאת, אדוני השר, גיניתי גם גיניתי רק בשבוע שעבר. אני מפנה אותך לפרוטוקול.

היו”ר מגלי והבה:

תודה. אני מזמין את השר יעקב אדרי להשיב להצעת האי אמון.

אדוני היושב ראש, עמיתי חברי הכנסת, הממשלה שאיננה לא רק בכנסת, אלא גם במציאות היא לא נוכחת. אנחנו חשבנו, אדוני היושב ראש, גם לפני שבוע, שהממשלה הזאת ראויה לאי אמון. גם לפני שבוע חשבנו שכל רגע שהממשלה הזו מכהנת, הוא רגע של מוות מיותר, רגע של סבל מיותר, רגע של נזק מיותר.

אבל בשבוע האחרון, אדוני היושב ראש, הצטברו כמה דברים נוספים, שכל אחד מהם בנפרד מחייב אי אמון. אני אתחיל בכותרת “הארץ” מהיום. אומר הנשיא בוש בעקבות ביקור אולמרט: “אבין אם ישראל תתקוף את איראן”. במקביל לאמירה הזאת אנחנו שומעים שהאמריקאים כבר התחילו במגעים משלהם עם איראן בכדי להגיע לאיזושהי עסקה בעניין עיראק. הם יעשו עסקאות ועסקים ואותנו הם שולחים להילחם.

כיוון שהדברים של בוש נאמרים בעקבות פגישה עם אולמרט, נוצר חשש רציני שאולמרט הסכים לקחת על עצמו את תפקיד המשוגע של השכונה. מי שאמור לעשות עבור האימפריה האמריקאית את העבודה הקשה, שהיא כבר מבינה שהיא לא מסוגלת לעשות, של עימות צבאי עם איראן. לישראל אין שום אינטרס לעשות את העבודה הזאת. אני שומע את השר לאיום אסטרטגי בממשלה, אני שומע את סגן שר הביטחון, את ראש הממשלה, בדאגה גדולה. עוד לא הבנתם ששיטת הכוח לא עובדת. היא לא הובילה ליותר ביטחון בעימות עם חיזבאללה והיא לא תוביל ליותר ביטחון גם במלחמה כוללת עם סוריה ואיראן. בדיוק ההפך. מלחמה כוללת תהיה סכנה אמיתית לאזור כולו. סכנה אמיתית גם לישראל.

עוד כותרת מהבוקר: “אולמרט לא מרשה לפרץ להיפגש עם אבו מאזן”. ראש הממשלה שלנו ממהר לאטום כל סדק בחומת סרבנות השלום המוחלטת של הממשלה. הממשלה האת לא רוצה משא ומתן כי אם היא היתה רוצה אותו, היא היתה מתחילה אותו מזמן.

ביום שישי האחרון, הממשלה הזדרזה לדחות את יזמת השלום הספרדית, איטלקית צרפתית. על היוזמה הזאת עוד תהיה לי הזדמנות לדבר בכנסת אבל כרגע אני רק אומר שלפחות היה בה תקווה לקצת שקט. הסכם להפסקת אש, שהיה מפסיק את הקטל בעזה ובשדרות, את הסבל בעזה ובשדרות. אבל הממשלה הזאת יודעת לחסל כל תקווה כשהיא עוד קטנה.

סיעתנו היתה בשבוע הבא בבית חנון ובשדרות. לצערי, היינו הסיעה היחידה שהיתה בשני המקומות הללו. הייתי רוצה שסיעות נוספות היו נוהגות כמונו. אני ראיתי את פצועי בית חנון בבית החולים. ראיתי תמונה קשה, נוראה, של ילדים פצועים קשה. שמעתי תיאור נורא של משפחה פשוטה, של אנשים שעובדים קשה לפרנסתם, שפתאום נחת עליהם משמים אסון. אסון מעשה ידי אדם.

יחד עם חברי, חברי הכנסת ברכה וסוויד, ביקרנו בשדרות. השתתפנו בהלוויתה של הגברת סלוצקר, ראינו את בעלה וילדיה, ואמרנו את מה שאנחנו אומרים גם כאן: אסור לפגוע באזרחים חפים מפשע. יצאנו משם בתחושה קשה מאוד. ומה שקשה במיוחד היתה הידיעה שכל הסבל הזה מיותר. את המוות הזה אפשר היה למנוע ואפשר למנוע גם את ההרוגים של הימים הבאים, שאני כל כך מקווה שלא יהיו.

לכן אדוני היושב ראש, הממשלה הזאת ראויה לאי אמון, על הסרבנות המדינית שלה, על החורבן החברתי שהיא ממיטה בשדרות ובישובי הפריפריה. על אי השוויון המעמיק של האוכלוסייה הערבית, ודיברו פה על מצוקות הרשויות האזוריות.

הממשלה הזאת לא מסתפקת באסונות שהיא כבר המיטה. היא מתכננת לנו אסונות נוספים ולכן את הממשלה הזאת צריך לעצור היום. אני מציע לעמיתי חברי הכנסת להביע בממשלה זאת אי אמון. תודה.