הדרך היחידה להציל את העולם
ספרו החשוב של אלון טל, “הסביבה בישראל”, מתאר את התפתחות המאבקים הסביבתיים בישראל וגם מציע בסופו מסר אופטימי. דב חנין על חשיבותו של המאבק על הסביבה שבה אנחנו חיים
הסיפור הסביבתי הוא דרמה שאיננה מסופרת; זוהי דרמה דמוית קרחון: רק חלקה הקטן בולט מעל פני המים ועיקרה סמוי. כבכל דרמה, גם כאן יש אינטרסים חבויים וגלויים, מאבקי כוחות, מפנים פתאומיים בעלילה, פרקים המסתיימים בסוף טוב ואחרים שסופם עצוב. זהו סיפור מותח. מסתמנות בו סכנות איומות - עליהן דווקא מדברים מדי פעם. פחות מדברים על הסיכויים, על התקוות ועל האנשים המופלאים המייצרים אותם.
הספר “הסביבה בישראל”, מאת פרופ’ אלון טל, הוא תיאור מקיף ראשון של תולדות הסביבתיות בארץ. זהו ספר עובדתי וממוסמך, אך גם קריא מאוד, בין היתר בזכות תיאור חי של דמויות ואנקדוטות. איכויותיו של הספר בולטות במיוחד בניתוחים הביקורתיים שמציע טל למאבקים סביבתיים עיקריים. כאן הוא משלב היטב תובנות רטרוספקטיביות עם ידע אמפירי חיוני של משתתף מבפנים. שכן טל, פעיל סביבתי מרכזי במשך שנים, ראוי היה גם להיות אחד הגיבורים המרכזיים של ספרו.
*
כמו החברה הישראלית בכלל, גם התנועה הסביבתית בישראל היא מקרה מיוחד. אי אפשר להבין אותה, למשל, בלי להתייחס למערכת היחסים שהתקיימה בינה לבין הפרויקט הציוני, יחסים שטל מקדיש להם מקום רב. היחסים האלה החלו בפרדוקס: מצד אחד, הסביבתיות הצעירה בארץ (החברה להגנת הטבע של שנות ה-50 וה-60) שאבה את הלגיטימציה שלה מהיותה חוליה חיונית בהגשמת הרעיון הציוני של “התחברות מחדש של העם לארצו”. מצד שני, מתחילת הדרך היא נמצאה בעמדה של אופוזיציה טורדנית: היא התייצבה נגד אותו מודל פיתוח חסר חשבון שהיה לב-ליבה של הציונות הקונסטרוקטיבית (לא במקרה זכה בזמנו אחד מראשוני הסביבתנים, פרופ’ היינריך מנדלסון, לתואר “עוכר ישראל”, עמ’ 108).
פתרון לפרדוקס נמצא לחברה להגנת הטבע המוקדמת דווקא במאפיינים האוניברסליים של סוג הסביבתיות שהיא ייצגה: כמו בעולם, גם בארץ הסביבתנות בראשיתה התאפיינה בתפיסה הרומנטית של שימור הטבע מפני הפיתוח. במרכזה של התפיסה הזו עומדת חשיבה דיכוטומית: הפיתוח הוא רעה שצריכה להיבלם בשם הגנת הטבע. שמורת טבע - פיסת ארץ המשוחררת מדינמיקת הפיתוח ההרסנית - היא ההצלחה האופיינית של סביבתיות כזו. המודל של שמירת הטבע הוא, לכאורה, מקסימליסטי מאוד: בתוך השמורה נמנע הפיתוח לחלוטין. אבל למעשה חבויה בו עמדה מינימליסטית מאוד: על העולם שמחוץ לשמורה אין לו בעצם מה לומר כלל.
הפרדוקס ופתרונו מדגימים היטב את היותה של הסביבתיות הישראלית מקרה מיוחד, אבל לא מקרה חריג. כפי שהחברה הישראלית היא מיוחדת אך לא חריגה - שכן אותן דינמיקות הקיימות בעולם פעילות גם בתוכה - גם הסביבתיות כאן אינה חריגה. בסופו של דבר, היא מאופיינת באותה מגמת התפתחות הקיימת בתנועה הסביבתית בעולם.
בעשור האחרון עברה התנועה הסביבתית בארץ התרחבות מרשימה מבחינת פרישתה בחברה. הארגונים הסביבתיים התרבו; הוקמו ארגונים של חשיבה ולימוד, של פעולה ישירה ושל קידום תחומים מוגדרים; התפתח דור חדש של התארגנויות סביבתיות מקומיות, שטל מקדיש להן פרק שלם בספרו. אבל חשובה במיוחד ההתפתחות הרעיונית של הסביבתיות. כמו בעולם, גם בישראל הסביבתנות של המאה ה-21 שונה מאוד מזו של מחצית המאה העשרים.
אפשר לדמות את תהליך התפתחותה הרעיונית של הסביבתיות לשלושה גלים. דימוי הגלים מגלם בתוכו שתי טענות התפתחותיות: האחת היא שעל פני ציר הזמן אכן מתרחש שינוי, גלים עוקבים זה את זה. השנייה היא שקיימת הצטברות: גל מאוחר יותר סופח אליו משהו מהגלים הקודמים.
כפי שהראה ד”ר אילון שוורץ, תיאורטיקן בולט של הסביבתיות בישראל, הגל הראשון, הרומנטי, שלט בזירה הסביבתית בארץ עד שנות ה-80. בשלהי אותו עשור הגיע לארץ גל שני, שבעולם נוצר עוד בשנות ה-60, עם פרסום ספרה הידוע של רחל קרסון “אביב דומם”. ביסודו של הגל השני: העברה מהפכנית של הדגש הסביבתי מן הטבע אל האדם - עוקצן של הבעיות הסביבתיות מצוי בפגיעות שהן גורמות לנו, קודם כל ברמה הבריאותית.
לצורך ההתמודדות עם הפגיעות הסביבתיות באדם, פיתח הגל השני דפוס שונה של פעילות: במרכז הוצבו העשייה המקצועית-המדעית, המאתרת את החומרים המסוכנים בסביבה ואת פגיעותיהם בבני האדם; והעשייה המשפטית, המגבשת את הסיכונים לשפה של נורמות ולתביעות משפטיות נגד המזהמים.
אלון טל בעצמו היה בזמנו ממוביליו הבולטים של הגל הזה. את דרכו הוא החל כסטודנט למשפטים במחלקה המשפטית של השירות לשמירת איכות הסביבה (שנהפך למשרד לאיכות הסביבה), מוסד מובהק של סביבתנות מקצוענית. בראשית שנות ה-90 ייסד טל את עמותת “אדם, טבע ודין”, הארגון הסביבתי המדעי-משפטי הראשון, וכיהן כמנכ”ל הראשון שלה. בשלהי שנות ה-90 הקים טל את מכון הערבה, ממוסדות הלימוד הסביבתיים המובילים בישראל.
רק בשנים האחרונות נוצר בישראל גל שלישי של חשיבה ופעולה סביבתית, המבקש להכיל את הישגי שני הגלים הקודמים תוך התקדמות אל מעבר להם. הגל השלישי נשען על תובנות הגלים הקודמים - המשמעות הקשה של אובדן חוויית הטבע מהגל הראשון, הפגיעות הסביבתיות באדם מהגל השני - אך מציע התייחסות חברתית לבעיות הסביבתיות ולדרכי ההתמודדות עמן.
ההתייחסות החברתית לסביבה החלה בשאלת הצדק הסביבתי - בדיון באופיים של הנפגעים מהבעיות הסביבתיות. אכן, כולנו נפגעים מהרס סביבתי, אבל תמיד יש מי שנפגע יותר: מזיהום אוויר נפגעים יותר זקנים, חולים, ילדים, תושבי הערים הגדולות, תושבי הקריות במפרץ חיפה, התושבים היהודים והבדואים ליד אזורי התעשייה של באר שבע. מזיהום המים נפגע יותר מי שאינו יכול להרשות לעצמו לקנות מים מינרליים.
גם מהצטמצמותם של השטחים הפתוחים יש מי שנפגע יותר: אמנם המרחב הציבורי של כולנו קטן וצפוף, כי צפונית לבאר שבע ישראל צפופה פי שניים מהולנד, ולכל ישראלי נותרו כ-20 מילימטר של חוף רחצה ציבורי מוכרז (ולכן, בשבתות ובחגים, הישראלים כל כך צפופים בפארקים, בחורשות ובחופים). אבל מי שיכול לנסוע לחו”ל בכל חופשה או שיש לו בריכה פרטית בגינה מאחורי הבית - לא צריך להצטופף איתנו שם. טל מנתח בספר היטב, למשל, את ממדי אי הצדק הסביבתי ביחס למיעוט הערבי בישראל.
מסוגיית הנפגעים התקדם הדיון הסביבתי-חברתי לשאלה המשלימה: שאלת הפוגעים. חשוב להבין מי נפגע אבל לא פחות חשוב להבין מי מרוויח. התובנה שהאיומים הסביבתיים אינם תולדה של טעות - שברגע שתתגלה כולם יכירו בה והיא מיד תתוקן - הביאה לפרידת הסביבתנות החברתית מהנאיביות: האיומים הסביבתיים האופייניים נוצרים כתוצאה מאינטרסים.
טל היה מי שחישב בזמנו את רווחיה של חברת החשמל מאי-התקנת מסנן שיקטין את פליטת החלקיקים המזהמים מתחנת רדינג. לא במקרה לא הותקן המסנן הזה במשך שנים אחרי שהמשרד לאיכות הסביבה דרש זאת. וגם המרחבים הציבוריים שלנו מצטמצמים, כי יזמי הקרקעות מרוויחים מהפיכתם לנדל”ן, בעזרת מקורביהם במערכת השלטון. כדי להסיר את האיומים הסביבתיים, צריך להתמודד עם האינטרסים המייצרים אותם.
התמודדות זו העבירה את הסביבתנים מעולם הקונצנזוס של הקמפיין נגד קטיפת פרחי הבר (עמ’ 243-245) לעולם של קונפליקטים חריפים. טל מביא את סיפורם של מאבקי השנים האחרונות, שהסמלי בהם הוא הניצחון התקדימי של התארגנות מקומית, “אזרחים למען הסביבה בגליל”, על מפעל תעשיות אלקטרוכימיות ליד עכו (עמ’ 535-540).
גם העימותים הקשים אליהם נקלעו החברה להגנת הטבע ועמותת “אדם, טבע ודין” עקב פעילותן נגד בעלי אינטרסים מתוארים בספר בצורה חיה מאוד. גם ארגונים אלה, שהחלו לפעול בגלים הסביבתיים המוקדמים, עברו לעמדות סביבתיות חברתיות: החברה להגנת הטבע מציבה במרכז החזון החדש שלה דווקא תפישות של קהילתיות, וכפי שטל מראה, דווקא סניפיה העירוניים - בתל אביב, ירושלים וחיפה - נהפכו למוקדי המאבק והפעילות; ו”אדם, טבע ודין” מכתירה את הדוח הסביבתי המרכזי שלה בכותרת “דו”ח העוני הסביבתי”.
הסביבתיות החברתית נהפכה לתנועה של שינוי חברתי. היא כופרת בעצם תפישתה של הסביבה כשוליים, כטריטוריה צדדית בשולי הסיפור הגדול והחשוב של צמיחת האנושות. סביבה, אומרת התובנה החדשה, היא חלק מרכזי בסיפור הגדול, ההולך ונהפך לקריטי ממש. מדוע נהפך הממד הסביבתי לקריטי? הסיבה פשוטה: בעבר הלא-רחוק המערכת הכלכלית-חברתית האנושית היתה קטנה ביחס לכוכב שעליו התקיימה. במאה האחרונה היא צמחה במהירות. כיום זו מערכת עצומה, הממשיכה לגדול במהירות אבל עדיין מצויה על גבי אותו כוכב, בעולם שאינו גדל איתה. יש לכוכב שלנו יכולות עצומות, אבל הן אינן בלתי מוגבלות. הבעיה היא שבתוך ספינת החלל המוגבלת שלנו אנחנו ממשיכים להתנהג כבוקרים שהמרחבים הבלתי-מוגבלים של המערב פתוחים בפניהם.
בראשית המאה ה-21 לא יכול עוד להיות כל ספק: בעולם המציאות קיימים גבולות סביבתיים. גבולות יכולת הספיגה של כדור הארץ נחשפים במשבר האקלים (”התחממות האטמוספירה”) הנגרם בעטיים של גזי החממה שהכלכלה שלנו פולטת. גבולות אלה ניכרים גם במשבר הפסולת, המתבטא בהפיכת הסביבה שלנו לרעילה יותר ויותר. את גבולות יכולת הספיגה של האוויר בגוש דן רואים כשיותר מאלף תושבים בו מתים מדי שנה מזיהום אוויר.
בעולם מוגבל, הגידול הכלכלי אינו פיתרון, הוא הבעיה. הסביבתיות החדשה אינה מתנגדת לפיתוח כשלעצמו, אלא לדפוס פיתוח מסוים. היא עברה מהתנגדות לעצם הפיתוח לוויכוח על טיבו של הפיתוח: איזה סוג פיתוח? על חשבון מי? על חשבון מה? מול מודל הפיתוח הנוכחי, מציבה הסביבתנות העכשווית מודל פיתוח אלטרנטיבי המשקלל כלכלה, חברה וסביבה. המודל החלופי, מודל הקיימות (Sustainability), זוכה לתמיכה פוליטית מתרחבת, בין היתר בוועידת כדור הארץ שנערכה בריו בשנת 1992, ואימצה את רעיון הפיתוח המקיים. הקיימות אינה התרפקות נוסטלגית על העבר, ולא הצעה לחזור אחורה לחיים פשוטים במערות או על העצים. בגרעינה נמצאת תפישה של קידמה אחרת. היא לא מתיימרת להציע גידול כלכלי מהיר יותר מהקפיטליזם, אלא צמיחה נכונה ומאוזנת יותר. היא מציעה פרידה מתרבות ה”השתמש וזרוק”, מחברה שבה כבר לא מתקנים אלא רק מחליפים בחדש, מעולם שבו המוצרים מתוכננים מראש לאורך חיים קצר מאוד, כדי לעודד רכישתם של מוצרים אחרים במקומם. במקום המירוץ המטורף במעלה המדרגות היורדות של ייצור, צרכנות ופסולת, מציע מודל הקיימות שימוש יעיל ונבון במשאבי הסביבה, ייצור של מה שבאמת אפשר וצריך לייצר, תוך חלוקה צודקת של התוצרים.
*
הסיפור הסביבתי מסופר בדרך כלל כרשימה קודרת של איומים; קוראי ספרו של טל ימצאו בו גם את הצד האחר, מאפשר התקווה: התרחבותה של התגובה לאיומים. שכן, העולם החברתי איננו דטרמיניסטי אלא דיאלקטי: כל מהלך מייצר מענה. הסתירות הקשות במציאות שלנו הן לא רק בעיות אלא גם מקורות של שינוי. גם המשבר הסביבתי-חברתי של תקופתנו מייצר לנגד עינינו מהלכי התנגדות, תגובה ושינוי. הסביבתנות בישראל היא חלק מתנועה עולמית מתרחבת. זו תנועה המקיפה בתוכה מגוון של כוחות: לפעילים הסביבתיים מצטרפים איגודים מקצועיים, ארגוני נשים, תנועות נוער ושלום. התנועה, המכונה לעתים “אנטי-גלובליזציה”, היא בעצמה תנועה גלובלית.
לכן, המסר הבסיסי של חשיבת הקיימות הוא: איננו נדונים לאסון. הכדור אכן בידינו. לבני אדם יש יכולות עצומות ויש להם גם נכונות לשנות. תיאור האדם כיצור אגואיסטי שכל הזמן רק חותר להרוויח יותר הוא קריקטורה חד-ממדית המשרתת מערכת שהרווח הוא האל היחיד שלה. במציאות אנשים דואגים לעצמם, לבריאותם, לעתידם, לילדיהם, למי שהם אוהבים. למרבית האנשים אכפת מאחרים. אנשים מוכנים לוותר, במעגל הכללי ובמעגל האישי, כשהם משתכנעים שהוויתור חיוני.
קיימות לפיכך איננה הצעה לוותר על “החיים הטובים”, אלא דרך לחזור ולממש אותם בפועל. זו אינה דרך פשוטה, אבל היא הדרך היחידה להציל את העולם ולהפוך אותו, עבורנו ועבור ילדינו, למקום שבאמת טוב לחיות בו. ספרו של טל מסתיים בטון אופטימי: הכוחות האמיתיים המתוארים בספר יוכלו לדחוף את ישראל לבחור בחיים.
ח”כ ד”ר דב חנין הוא יו”ר עמית של השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת וכיהן כיו”ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. ספרו (עם פרופ’ אריה ארנון), “מקום לתיקון”, יצא לאור בהוצאת בבל
המאמר התפרסם במקור בהארץ ב-17/01/07 http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/813688.html