אדום - ירוק

דב מציע להגביל את תקופת הכהונה של הוועדות שמחליפות נבחרי ציבור ברשויות, כי התברר שמשרד הפנים לא יודע אם הן מצליחות.

לכתבתו של יגאל חי ב”הארץ“.

למסמך מחלקת המחקר בכנסת העומד במרכזה של הכתבה (PDF).

להצעת החוק של דב.

היום התקבלו בכנסת שתי הצעות חוק של דב ושל יעקב מרגי (ש”ס) אשר אוסרות על אפליה במתן שירותי ביטוח על רקע הלאום או מקום היישוב של מבקש הביטוח.

הצעות החוק הונחו בעקבות ריבוי של תלונות ציבור לפיהן חברות הביטוח אינן מספקות ביישוביהם של הפונים שירותי ביטוח, ובכלל זה שירותי ביטוח חובה לרכב. נוהג זה של חברות הביטוח רווח במיוחד בנגב, כמו גם בישובים ערביים בצפון.

דב: “המדינה קבעה חובה על האזרח לבטח את רכבו, הפריטה את מתן השירות לחברות ביטוח פרטיות, ואז מסתבר שהללו נוהגות אפליה חמורה נגד אוכלוסיות שלמות בישראל. בהצעת החוק אנחנו עושים צעד ראשון כדי להחזיר למדינה את אחריות הפיקוח על מתן שירותי הביטוח באופן שוויוני והגון”.

לקריאת הצעת החוק.

בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה כי לא יועמדו לדין שוטרים החשודים ברצח 13 האזרחים הערבים באירועי אוקטובר 2000, דב הביא לאישורה של מליאת הכנסת את הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (ראשות המחלקה לחקירת שוטרים), התשס”ו–2006 (פ’ 1255/17).

בתיאום עם הממשלה נדחתה ההצבעה על החוק למועד אחר. 

להלן דבריו של דב במליאת הכנסת בזכות הצעת החוק.
דב חנין (חד”ש):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מתכבד להביא בפני הכנסת מציעה להעמיד בראש המחלקה לחקירת שוטרים שופט בגמלאות. הצעת החוק הזאת באה לעשות שינוי במערכת, שלמרבה הצער איננה מתפקדת בצורה ראויה.

זבולון אורלב (האיחוד הלאומי - מפד”ל):

הממשלה תומכת?

דב חנין (חד”ש):

אני מקווה שהממשלה תומכת, אבל הם ביקשו תשובה והצבעה במועד אחר.

זבולון אורלב (האיחוד הלאומי - מפד”ל):

זה סימן לא טוב. הם אמרו לך למה?

דב חנין (חד”ש):

זה סימן לא טוב. ועדת שרים החליטה להתנגד.

אדוני היושב-ראש, אני חושב שזאת הצעה נכונה, הצעה ראויה והצעה שבאה לתת מענה למערכת שאיננה מתפקדת בצורה נכונה ובצורה ראויה. אני מעלה את ההצעה הזאת שבוע אחרי שהחליטו לסגור את כל תיקי החקירה בעקבות אירועי אוקטובר. אני לא רוצה לדבר היום על אירועי אוקטובר, על כך כבר דיברתי בהזדמנות אחרת, אבל אני רוצה לדבר על התנהגותה של מח”ש – המחלקה לחקירת שוטרים – בכל הנוגע לחקירת האירועים האלה, ולהביא בפניכם, עמיתי חברי הכנסת, כמה עובדות בנוגע לחקירה הזאת.

עובדה ראשונה - מח”ש בכלל לא חקרה חמישה מקרי הרג, בניגוד להוראות של ועדת-אור שהיא תעשה כך. מח”ש הציגה בפני הציבור מצג כאילו היא ביצעה חקירה מאומצת, בזמן שבפועל היא לא אספה חומרים מטעמה. גם כאשר מח”ש חקרה חלק מהאירועים, החקירות היו שטחיות לחלוטין. חוקרי מח”ש לא העמידו שוטרים על הסתירות שהתגלו בין הגרסאות שמסרו למח”ש לבין דבריהם בפני ועדת-אור. מח”ש הסתפקה באמירה שהשוטר סותר את דבריו, אבל לא עימתה אותו עם הסתירות שלו וסגרה תיקים בכמה מקרים. מח”ש לא הביאה בדל של ראיה חדשה לראיות שהובאו בפני ועדת-אור, ובכל זאת הגיעה למסקנות הפוכות מאלה של ועדת החקירה הממלכתית. מח”ש הסתירה את העובדה ששוטרים סירבו לשתף אתה פעולה, ובכלל זה סירבו להיבדק בפוליגרף. היא התמקדה כל הזמן בטענה שרק משפחות ההרוגים הן שסירבו לשתף פעולה. שוטרים שסירבו לשתף פעולה עם מח”ש המשיכו לשרת בתפקידם ולא ננקטו נגדם צעדים כלשהם.

את חקירתו של אליק רון, שוועדת-אור מצאה שהוא היה אחראי להפעלה בלתי חוקית של צלפים באום-אל-פחם, מח”ש סיכמה על פני עמוד אחד בלבד. חקירתו בוועדת-אור משתרעת על פני 801 עמודים.

מח”ש הצדיקה את ירי הצלפים, תוך הסתמכות על עדותו של שוטר שהוזמן כעד הגנה מטעם אליק רון, בזמן שוועדת-אור נזפה באליק רון, שהביא תצהיר הגנה תומך מאותו שוטר. מח”ש הצדיקה את ירי הצלפים בלי שעיינה בקלטות המהוות ראיות מרכזיות, שמצביעות על העדר חוקיות בהפעלה של אותם צלפים. ועדת-אור, לעומת זאת, צפתה בקלטות האלה. מח”ש לא בדקה ולא עיינה בדוח משטרתי שהצדיק ירי צלפים גם בהעדר סכנה מיידית לחייהם של שוטרים.

משה ולדמן, שפיקד על ירי הצלפים בנצרת, לא נשאל כלל על האירוע מיום 8 באוקטובר 2000, שבו נהרגו שני אזרחים, ואילו ועדת-אור קבעה שולדמן הוא שנתן את ההוראה הבלתי-חוקית לירות לעבר המפגינים.

מח”ש פסלה, בלי בסיס מספיק, מהימנות של עדים שנמצאו מהימנים מאוד על-ידי ועדת-אור. מח”ש גם לא היססה לפסול את מהימנותם של עדים נייטרליים, בלי לזמנם לחקירה בפניה. מחדליה של מח”ש, אגב, התחילו מהרגע הראשון של האירועים באוקטובר 2000. עד עצם היום הזה מח”ש לא סיפקה תשובה משכנעת על השאלה מדוע האירועים לא נבדקו מהימים הראשונים. אפילו חוקיות ההוראה לפתוח באש לא נבדקה. אילו היו חוקרי מח”ש מתייחסים בכובד ראש למסקנות ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אור, הם לא היו מזניחים את הסוגיה הזאת, וספק רב אם הם היו מסוגלים שלא להמליץ על העמדה לדין של המפקדים האחראים.

אנחנו מדברים, אדוני היושב-ראש, על מערכת שכשלה באופן חמור, בוטה וקיצוני בכל הנוגע לאירועי אוקטובר. אבל למרבה הצער, הכשל הזה הוא רק אחד מרצף של כשלים בעבודתה של המחלקה לחקירת שוטרים. בדיון שהתקיים פה בכנסת, חברי כנסת מימין ומשמאל היו שותפים לביקורת נוקבת על אופן הפעולה של המחלקה לחקירת שוטרים. חברי כנסת מכל קצוות הבית הגיעו למסקנה שהשם האמיתי שהמחלקה הזאת ראויה לו הוא לא מחלקה לחקירת שוטרים, אלא מחלקה לטיוח חקירות שוטרים. פשוט צריך להחליף את החי”ת בטי”ת.

אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להביא בפניכם ממצאים של שני מחקרים חשובים שנעשו בעניינה של מח”ש, האחד של ד”ר עופר כסיף והאחר של ד”ר סרג’יו הרצוג. המחקרים האלה, אגב, הם לא מחקרים מהתקופה האחרונה, הם מחקרים שנעשו כבר לפני כמה שנים, אבל הם מצביעים על נתונים מדהימים לגבי אופיה של המחלקה לחקירת שוטרים.

אני רוצה, למשל, להפנות אתכם, עמיתי חברי הכנסת, לשאלון שהעביר ד”ר הרצוג בקרב חוקרי מח”ש, שרובם ככולם שוטרים לשעבר. בודק ד”ר הרצוג את עמדתם של חוקרי מח”ש, והוא מוצא שגם בקרבם הנטייה להגן על שוטרים אלימים היא נטייה רווחת.

נתון אחד: 14% מחוקרי מח”ש, בסקר שערך ד”ר הרצוג, הסכימו – שימו לב – כי אלימות הנה הכרחית לעבודה יעילה של המשטרה; 5.6% מחוקרי מח”ש תמכו בקוד השתיקה של השוטרים - שוטר לא מלשין על שוטר; 56% דחו את קוד השתיקה, אבל טענו שהם מבינים אותו.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

את כל זה שופט ישנה?

דב חנין (חד”ש):

עוד התברר, כי כנגד 27% מחוקרי מח”ש דאז – שימו לב – נפתחו טרם גיוסם למח”ש, זאת אומרת בזמן שהם עדיין שירתו במשטרה, תיקי חקירה שונים, רובם המכריע בגין שימוש שלא כדין בכוח. כאשר 27% מהחוקרים היו ככל הנראה בעברם בעצמם שוטרים אלימים, הציפיות שלנו מהחוקרים האלה לחקירה נמרצת ויעילה, תקיפה ועניינית של התנהגות המשטרה, ככל הנראה אינן יכולות להתבסס על בסיס אמיתי ורציני.

הפתרון שהצעת החוק מציעה הוא מהלך של אזרוח מח”ש. בעבר היתה בכנסת הסכמה שאי-אפשר לתת לגוף לחקור את עצמו, ולכן מח”ש היום נמצאת במשרד המשפטים. טענתי היא שהניסיון מלמד שהמהלך הזה איננו מספיק. לא מספיק שהגוף יתקיים במשרד המשפטים. אנחנו צריכים להבטיח שבראש המערכת הזאת עומדים אנשים שלא באו מהמשטרה ולא ילכו אל המשטרה. הפרקטיקה הנוהגת, שבה שורות מח”ש - ובמיוחד הדרג הבכיר במח”ש - מאוכלסות על-ידי אנשים שבעברם היו קציני משטרה, באו מן המשטרה ואל המשטרה ישובו – זאת בדיוק הפרקטיקה שהופכת את מח”ש לחלק מקשר השתיקה וקשר החיפוי על עבירות של שוטרים ועל עבירות של אלימות כנגד שוטרים.

עמיתי חברי הכנסת, סוגיית האלימות של השוטרים בחברה הישראלית היא סוגיה רחבה וקשה. באירועי אוקטובר נפגעו ממנה, ונפגעו ממנה קשות, אזרחים ערבים. 13 מהם נהרגו. אחרי אירועי אוקטובר נהרגו 20 אזרחים ערבים נוספים כתוצאה מירי של כוחות משטרה וכוחות ביטחון אחרים, בעיקר כוחות משטרה.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

260 נהרגו בפיגועי התאבדות. גם את זה כדאי לזכור.

דב חנין (חד”ש):

אדוני חבר הכנסת חסון, אנחנו מדברים על אזרחים שנהרגו, לא שהיו מעורבים באירועים ביטחוניים. אנחנו מדברים על אזרחים שנהרגו על לא עוול בכפם.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

לגמרי.

דב חנין (חד”ש):

אני מציע לך לא להכניס בכל עניין אירועים ביטחוניים ועבירות ביטחוניות.

עמיתי חברי הכנסת, האלימות הזאת של משטרה ושל שוטרים איננה פוגעת רק בערבים. היא פוגעת גם במפגינים יהודים, היא פוגעת גם בחברי הכנסת, לא רק משמאל, גם מימין.

לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהשינוי המהותי, המשמעותי, האמיתי, שאנחנו צריכים לעשות בשורות מח”ש, וקודם כול בקודקודה של מח”ש, הוא שינוי חיוני ודרוש להגנת הדמוקרטיה בחברה הישראלית.

היו”ר עתניאל שנלר:

תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין.

הדיון התקיים במסגרת הצעת אי אמון בממשלה בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת התיקים.

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, הנך מוזמן, הצעה מטעם סיעות חד”ש, רע”ם-תע”ל ובל”ד להביע אי-אמון בממשלה בנושא החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה של המעורבים בהרג 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000. יש לך עשר דקות. בבקשה, אדוני.

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זו הצעת אי-אמון שבאה ממקום של הרבה כאב וצער. בחודש אוקטובר 2000 התקיימו הפגנות מחאה מאוד קשות של האוכלוסייה הערבית בישראל. בהפגנות האלה נהרגו, נורו למוות, 13 פלסטינים אזרחי ישראל, ואני רוצה לפתוח את הצעת האי-אמון שלי בהקראת השמות שלהם, כי לכל איש יש שם, ולכל אחד מהם יש גורל אישי ולכל אחד מהם יש גם מוות אישי. מוחמד אחמד ג’בארין בן 23 מאום-אל-פחם נורה ביום 1 באוקטובר 2000. הוא נפגע בעינו השמאלית ונפטר באותו יום. מח”ש, אגב, סגרה את התיק הזה בלי לקיים לגביו חקירה בכלל. אחמד אבראהים סיאם ג’בארין ממועאוויה, בן 18, נורה באותו יום, נפגע מאחור ונפטר למחרת. ראמי גרה, בן 21 מהכפר ג’ת, נורה באותו יום, נפגע בעינו, נפטר באותו יום. איאד לואבנה מנצרת, בן 26, נורה באותו יום, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. עלא נסאר, מעראבה, בן 18, נורה למחרת, ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. אסיל עאסלה, בן 17, מעראבה, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בצוואר מאחור ונפטר באותו יום. עמאד גנאים, בן 25, מסח’נין, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בראש, נפטר באותו יום. וליד אבו-סאלח מסח’נין, בן 21, נורה ביום 2 באוקטובר 2000 נפגע בבטן, נפטר באותו יום. ראמז בושנאק מכפר-מנדא, בן 24, נורה למחרת, ב-3 באוקטובר 2000, נפגע בראשו ונפטר באותו יום. מוחמד ח’מאיסי, מכפר-כנא, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בברך, נפטר למחרת. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. עומר עכָּאוי, בן 42 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בחזה ונפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. ויסאם יזבק, בן 25 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בראש מאחור ונפטר למחרת. גם התיק שלו נסגר על-ידי מח”ש בלי לבצע פעולת חקירה. מסלח אבו-ג’ראד מדיר אל-בלאח, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום.

מאז אזרחים ערבים ממשיכים להיירות וליהרג בידי המשטרה. לא מקרה אחד, לא שניים, לא חמישה ולא עשרה. יותר מזה. למה? איך דבר כזה יכול לקרות? איך דבר כזה קרה ואיך דבר כזה ממשיך לקרות? מה יכול להסביר לנו תופעה כל כך קשה של ירי והרג של אזרחים על-ידי משטרה?

אני רוצה להסתמך בעניין הזה על מחקר מאיר עיניים שעשה ד”ר עופר כסיף. הוא שאל בדיוק את השאלה הזאת, ומצא ארבע גישות הסבריות לשאלה, איך קורה ששוטרים יורים באזרחים והורגים אותם. הגישה הראשונה היא אולי המקובלת ביותר, והיא הגישה האישית. אפשר לקרוא לה גישת התפוחים הרקובים. לפי הגישה הזאת יש בעיה של כמה שוטרים אלימים שבמקרה הגיעו למקום, ירו והרגו. גברתי היושבת-ראש, עוד בשנת 1994 נכתב דוח קרמניצר שהתייחס לאלימות שוטרים ואומר שאכן לעתים מגויסים למשטרה אנשים שנוטים לאלימות, אך הדוח מדגיש שמדובר אך ורק במקצת המקרים; כלומר, לא כל אלה שמגויסים למשטרה הם תפוחים רקובים, רחוק מזה. ד”ר סרג’יו הרצוג, שהוא קרימינולוג שהתמחה בחקר תופעת האלימות במשטרה, טען שהשוטרים לא מתגייסים אלימים. הם הופכים לכאלה במהלך השירות. הוא פרסם בנושא הזה מאמר מאוד מפורט. זו גישה ראשונה.

גישה שנייה היא הגישה המצבית, שאומרת שאלימות השוטרים היא פועל יוצא של מצב, של מפגש מסוים עם תופעה או עם מצב שבו השוטרים נדחפים לנקוט אלימות. גם הגישה הזאת לא יכולה להסביר את תופעת האלימות המשטרתית נגד ערבים בישראל. אנחנו הרי יודעים שבשנים האחרונות היו סיטואציות קשות ביותר – אני יכול להזכיר למשל את אירועי ההתנתקות שבהם השליכו חומרים על חיילי צה”ל, שבהם זרקו סולמות שעליהם טיפסו החיילים לגג. אירועים קשים ביותר שבהם הופעלה אלימות ישירה ומסוכנת נגד חיילים ונגד שוטרים, אבל לא ננקטו האמצעים האלה. כלומר, גם הגישה האישית של התפוחים הרקובים וגם הגישה המצבית של מצבי מפגש אלימים לא מסבירה ולא יכולה להסביר את מה שקרה באירועי אוקטובר 2000.

יש גישה שלישית, שהיא הגישה הארגונית. הגישה הארגונית אומרת שבמשטרה יש תרבות ארגונית אלימה מתמשכת. יש דוח מבקר המשטרה לשעבר, אברהם אדן, שפורסם עוד בשנת 1993, והדוח הזה אומר שלמעשה המשטרה מעבירה מסר כפול לשוטריה. במישור הגלוי המשטרה מעבירה מסר של דבקות בחוק, התנהגות ללא רבב, גינוי לאלימות וכדומה, אבל במישור הסמוי קיימת תפיסה שאלימות השוטרים היא דרך יעילה בנסיבות מסוימות לפעולת המשטרה, ולכן יש בפועל הגנה על שוטרים אלימים. זה מתבטא בטיפול הפנימי, הבלתי-מקצועי והסלחני כלפי חשדות וגילויים של אלימות שוטרים, טיפול שכולל בין היתר התמשכות של ההליכים, דחייה של מתלוננים, חקירה לקויה, הקלה בגזרי-דין והטלת עונשים מגוחכים לאור חומרת ההאשמות.

אבל, גברתי היושבת-ראש, גם הגישה הארגונית כשהיא לעצמה לא יכולה להסביר למה ואיך זה קרה שכמות כזאת של אלימות קטלנית הופעלה דווקא נגד אזרחים ערבים. ולכן אין לנו מנוס מלהגיע לגישה המסבירה הרביעית, ששמה דגש על בהקשר הפוליטי והחברתי שבו הופעלה האלימות המשטרתית. לומר את הדברים בשפה גלויה, פשוטה וברורה: הגישה הזאת מפנה אותנו למחלת הגזענות הקשה שקיימת בחברה הישראלית. דרך אגב, אלה לא דברים שלי. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, אמר בזמנו שהתעללות אנשי משמר הגבול באוכלוסייה פלסטינית היא תופעה במשמר הגבול. מפקד משמר הגבול ישראל סדן אמר בנובמבר 1996 בפני ועדת הפנים של הכנסת שאלה לא אירועים חריגים, אלא תופעה. שוטרי משמר הגבול שנעצרו בספטמבר 2000 בחשד שהתעללו בערבים אמרו אז שבמשמר הגבול זה קורה כל הזמן. בית-משפט מחוזי בירושלים אמר בשנת 2000 שזה לא מקרה בודד, אלא מקרים רבים נוספים, תופעה.

עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על דברים שקרו עוד לפני אוקטובר 2000, על אמירות שנאמרו עוד לפני אוקטובר 2000. יש לנו בעיה של אוכלוסייה שלמה של אזרחי ישראל שמתויגת כאויב. זה מסר חברתי כולל, יש אווירה של לגיטימציה לאלימות כלפי ערבים. ודאי שיש אווירה כזאת כאשר מדברים על האזרחים הערבים כעל סכנה דמוגרפית, כאשר מדברים עליהם כעל אויב מבפנים. ודאי שהמסר שעובר אל תוככי המערכת המשטרתית והביטחונית הוא שבעצם דמם מותר.

הבאתי את הצעת האי-אמון הזאת על שלושה חטאים. החטא הראשון הוא כמובן חטא ההרג. החטא השני הוא חטא הטיוח. על חטא הטיוח אני רוצה לומר כמה דברים: אף שידוע שההרג והפציעות אירעו כתוצאה ישירה מירי שביצעו שוטרים, המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים לא ביצעה את חובתה על-פי הדין, לא ביצעה חקירה בשום מקרה ממקרי ההרג האלה; במהלך אוקטובר 2000 מח”ש לא זיהתה מי מהשוטרים שהיו מעורבים בכל זירה מזירות ההרג; היא לא חקרה אף שוטר בנושא הזה; היא לא אספה ראיות חפציות כלשהן ממקום האירוע; לא אספה כלי נשק של שוטרים מזירות ההרג ותרמילי כדורים; היא לא יזמה, לא בסמוך להרג שהיה ידוע שבוצע על-ידי שוטרים ולא מאוחר יותר, שום נתיחה בגופות מי מההרוגים, כדי לעמוד על סיבת המוות ולהגיע אל מבצעיו.

אני אעצור כאן. יש לי עוד דברים רבים לומר על אחריותה של מח”ש, ואני אומר אותם בשלב מאוחר יותר בדיון. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו בעיה של הרג אזרחים, שערורייה בלתי נסבלת, לא מתקבלת על הדעת בשום מדינה דמוקרטית. יש לנו בעיה של טיוח. אמר לנו ראש הממשלה שאם היו נהרגים 13 אזרחים יהודים הוא לא היה מעלה על דעתו שמישהו לא היה עומד על כך לדין. אני חושב שזו אמירה נכונה. אף אחד מאתנו לא מעלה את זה על דעתו.

לכן, גברתי היושבת-ראש, יש לנו לא רק הרג, לא רק טיוח, יש לנו בעיה של מדיניות פסולה שאתה צריך להתמודד ואותה צריך לשנות. תודה רבה.

היו”ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. ישיב שר המשפטים. בבקשה, אדוני. לאחר מכן נעבור לדיון סיעתי. הראשון שידבר יהיה חבר הכנסת יולי אדלשטיין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שמענו את הדיבורים על 13 האזרחים הערבים שנהרגו באותו אירוע מצער. לכולם יש שמות. באותו אירוע או בהקשר של אותו אירוע לא נהרגו 13, נהרגו 14, אלא שהאדם מספר 14 הוא יהודי, ואותו כבר לא מזכירים, לא בהצעת האי-אמון ולא בהצעה אחרת. גם ליהודי יש שם. כאשר חבר הכנסת דב חנין קרא את השמות, השם של היהודי שנהרג באותן מהומות ובאותם אירועים, מיידוי אבנים באזור ג’סר-א-זרקא, השם שלו הוא אזרח ישראלי-יהודי. הוא לא נזכר, הוא לא קיים. הוא נהרג ככה במקרה, סתם כך. הרגו אותו. פורעים זרקו עליו אבנים. גם בקשר להריגה שלו לא הועמד איש לדין. וגם לו יש שם, ושמו ז’אן בכור. כדאי לזכור גם את זה.

כאשר מציגים לנו את הסיפור, אפשר לחשוב שמדובר היה באיזו הפגנת סטודנטים – כמה סטודנטים יצאו לרחוב, צעקו נגד המדינה, נגד הממשלה, נגד זה ונגד זה, והנה הרגו 13 מהם. רבותי, זה לא היה כך. לא היה שום דבר דומה לזה. זו היתה פרשה אחרת.

חברי הכנסת הערבים – לא רק הערבים, אלא כל מי ששייך לסיעת חד”ש או בל”ד – מאוד אוהבים את דוח אור, אבל בדוח אור כתובים עוד כמה דברים, ואני אקרא לכם קטע:  “באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות שהתרחשו בחודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים, במקומות רבים בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים היתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים” – וכבר הזכרתי לכם  שיהודי נהרג מיידוי אבנים – “גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים” – כך כותבת ועדת-אור – “רכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות בידי המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודים ולאיים עליהם. צירי תנועה ראשיים נחסמו לפרקי זמן ממושכים. התנועה ליישובים יהודיים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים והתמידו גם כאשר נעשו ניסיונות לבולמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור ההמון.

“זאת ועוד, המהומות התלכדו עם מהומות קשות שהתרחשו בשטחי יהודה ושומרון ורצועת-עזה, ונשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי ‘הקו הירוק’ לבין הפלסטינים שמעבר לו”.

זאת לא היתה הפגנת סטודנטים; זה היה משהו אחר. משהו אחר לגמרי. וגם אנשי כוחות הביטחון היו בסכנה גדולה. זה לא סיפור רגיל.

ואסל טאהא (בל”ד):

אדוני השר - - -

דב חנין (חד”ש):

אדוני השר, אם אתה מצטט מדוח ועדת-אור - - -  יש דברים שנאמרו - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, למיטב ידיעתי, אתה לא ברשות דיבור. אתה דיברת והשר הקשיב לך.

קריאות:

- - -

רן כהן (מרצ):

ועדת-אור - - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות - - -

היו”ר דליה איציק:

השר הקשיב לך עשר דקות. עכשיו, לחבר הכנסת ואסל טאהא אנחנו ניתן להעיר הערה.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות מאוד מרגיזות, מאוד מצערות. זאת היתה טרגדיה גדולה, אבל טרגדיה מכל הכיוונים. זאת היתה טרגדיה נוראה, וצריך להבין מה שקרה שם.

ואסל טאהא (בל”ד):

אתה לא מצטט - - - למה אתה לא מצטט אותם? מה שכתוב בוועדת-אור - - -

היו”ר דליה איציק:

ועכשיו הערתך נרשמה והיא תהיה אחרונה בהחלט. אני מאוד מודה לך. בבקשה.

זהבה גלאון (מרצ):

- - - שזה שר המשפטים.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

כפי שאמרתי, “נשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי, אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי הקו הירוק ולבין הפלסטינים שמעבר לו. אף שילוב זה של שתי החברות הוא חסר תקדים. על רקע מכלול היבטים אלה, נתפסו האירועים כ’אינתיפאדה’ החורגת באופיה מהפרות סדר מקומיות.”

אני רוצה לומר לכם – המשטרה התקשתה מאוד, גם בבירור העובדות, גם בחקירות. מבין הפורעים - - -

דב חנין (חד”ש):

- - -

רן כהן (מרצ):

רגע, בשביל זה הורגים, שר המשפטים? מה אתה אומר? שבגלל שהיה קשה, מותר להרוג? מה אתה אומר?

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת רן כהן, נא לא להרים את הקול.

רן כהן (מרצ):

אי-אפשר לשמוע את זה.

זהבה גלאון (מרצ):

זה מקומם.

היו”ר דליה איציק:

כתוב בתורה - - - צריך לשמוע קול, חבר הכנסת רן כהן. אדוני השר, האם אני יכולה רגע להפריע?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

קשה לשמוע, אבל זה מה שהיה.

היו”ר דליה איציק:

אדוני השר, האם זה נכון שיש כאלה שבכלל לא נחקרו?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

ודאי. הרי לא התגלו. גם שוטרים רבים נפגעו. הרי לא הועמדו לדין - -

קריאה:

- - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

- - כאשר פונו המתנחלים והשוטרים הותקפו, מתנחלים הועמדו לדין. כאן, מבין הפורעים לא הועמדו אנשים לדין. גם אלה שהרגו את היהודי – גם הם לא הועמדו לדין. הרי לא נמצאו, הם לא התגלו.

דב חנין (חד”ש):

- - - אדוני השר, אילו תשובות.

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

במקרים לא מעטים היו השוטרים בסכנת חיים. לכך מצטרפת העובדה שנעשה ניסיון אמיתי ורציני לבחון אם שוטרים נהגו שלא כדין, האם הם חרגו מן המותר, האם הם ירו ופגעו כאשר לא היה צריך, או כאשר לא היה מותר.

אבל אני רוצה לומר לכם, חלק גדול מהמשפחות סירבו לשתף פעולה עם המשטרה. למה זה? כיצד זה קרה? לא משתפים פעולה עם המשטרה, אבל יש כאלה שכבר הוציאו פסק-דין. הרי אנחנו יודעים שהם אשמים, אז למה צריך לשתף פעולה? למה צריך לחקור? ובכן - - -

דב חנין (חד”ש):

- - - לצלפים לירות - - - צריך שיתוף פעולה - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, עכשיו אני קוראת אותך פעם ראשונה.

זהבה גלאון (מרצ):

כדורי גומי ואש חיה - - - מפזרים הפגנות - - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אלה לא היו הפגנות, גברתי, זה היה דבר אחר לגמרי. זה לא נעים לשמוע – זאת לא היתה הפגנת סטודנטים. זה היה סיפור אחר לחלוטין.

זהבה גלאון (מרצ):

- - - יש צידוק לשימוש - - - ?

ואסל טאהא (בל”ד):

- - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת ואסל טאהא, אני קוראת לך פעם ראשונה. הרשיתי לך, מספיק. אנחנו אישרנו, לא ביקשתי מכם שתסירו מסדר-היום, בגלל הרגישות של הנושא.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

למרות חומרת ההתפרעות, נעשו ניסיונות לחקור את האירועים, לחקור אם היו חריגות מצד השוטרים והאם נעברו עבירות. מח”ש ניהלה את החקירה, ולאחר מכן עבד צוות היועץ המשפטי.

אנחנו חיים במדינת חוק; המדינה איננה מוסמכת להתערב בהחלטות היועץ המשפטי. היא איננה מתערבת בהחלטות שלו. כאשר ההחלטות לא נוחות לה ולא נעימות לה, היא מקבלת אותן והיא חייבת לקבל אותן, בכל מקרה – גם במקרה הזה וגם במקרה שהדבר נוגע לאנשים אישית, לאנשים שיכולים להיות מקורבים לשר, להיות מקורבים לכל אדם אחר.

הבסיס של השיטה המשפטית הוא שהתביעה הכללית והחקירה הן בלתי תלויות בשלטון, הן בלתי תלויות בממשלה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות כממשלה – לתת להם את הגיבוי לחקור את חקר האמת.

וכאשר מתרחשות מהומות בקנה-מידה כזה, כאשר זו עמדת רבות מהמשפחות שאינן מוכנות לשתף פעולה ודורשות העמדה לדין והרשעה – ללא בסיס – אני חושב שגם ליועץ המשפטי לא היתה ברירה. היועץ המשפטי עשה כמיטב יכולתו, היועץ המשפטי וצוותו עשו כמיטב יכולתם. הם לא מצאו יסוד להגשת כתב אישום או כתבי אישום; הם לא מצאו את האשמים בפגיעות בעוברי אורח, ביהודים; הם לא העמידו לדין פורעים; לא העמידו לדין מי שלא היה להם חומר נגדו, מי שלא יכלו להוכיח דבר נגדו – יהא זה יהודי או יהא זה ערבי.

ואסל טאהא (בל”ד):

- - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אני חושב שגם להנהגה של הציבור הערבי מותר לפשפש במעשיה – ויש על כך לא מעט גם בדוח אור – ולהסתכל האם יש לה חלק בהתפרעות הגדולה שהיתה, האם היה לה מקום, האם יכלו לרסן אותה.

דב חנין (חד”ש):

- - - יש מקום לפשפש במעשיה או לא, או רק להנהגה של הציבור הערבי - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, אתה רוצה שאני אקרא אותך פעם שנייה? מה זה? מה נעשה? אתה בעיני “חשוד” כחבר כנסת מנומס.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

העובדות נורא מרגיזות. רבותי, העובדות מאוד מרגיזות – ברגע שרואים אותן, ברגע שרואים את שני צדי המטבע. לא כשרואים צד אחד. כשרואים צד אחד, אז הכול ברור. אז הכול ברור. אבל יש כאן שני צדדים.

רן כהן (מרצ):

- - - המפגינים הרגו את השוטרים?

היו”ר דליה איציק:

שיהיה ברור, חבר הכנסת רן כהן, מספיק.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

זה לא היו מפגינים. זה לא היו הפגנות סתם - -

זהבה גלאון (מרצ):

זה סביר ש-13 אזרחים נהרגו - - - ?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

- - אלה היו – כמו שוועדת-אור מתארת את זה – מהומות חסרות תקדים, אירועים חריגים יוצאים-דופן. אלפים נטלו בהם חלק בעת ובעונה אחת במקומות שונים בארץ, כשהמשטרה צריכה לפזר את כוחותיה ממקום למקום. זה לא איזו הפגנה שהיא במקום אחד. זה סיפור אחר לגמרי.

אני חושב שאין כל יסוד להצעת האי-אמון הזאת, ואני מבקש לדחותה.

היו”ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. אנחנו נעבור לדיון. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יש לך שלוש דקות. הדיון הוא סיעתי, שלוש דקות לכל סיעה. אגב, יש סיעות שלא נרשמו, אז - - -

זהבה גלאון (מרצ):

שר המשפטים נותן לגיטימציה לצדק שונה ליהודים ולערבים - - - ?

רן כהן (מרצ):

רק בשביל התשובה הזאת היה שווה אי-אמון.

יום זכויות האדם צוין בכנסת ב-18 בדצמבר ובמסגרתו הוגש הדוח המצורף להלן, מטעמם של יושבי ראש השדולה לזכויות האדם בכנסת (ח”כ קולט אביטל, ח”כ זהבה גלאון ודב). זו השנה הראשונה שבה יוצא דוח כזה ובכוונתנו להמשיך ולפרסם דוחות אלה גם בשנים הבאת. האגודה לזכויות האזרח, ועמותת רופאים לזכויות אדם סייעו בהכנת הדוח.

להורדת גירסה להדפסה (PDF, 333KB)

לכתבתו של שחר אילן (”הארץ”) בנושא.

יום שלישי 18 דצמבר 2007

לכבוד
ח”כ דליה איציק
יו”ר כנסת ישראל

שלום רב,

הנדון: הדו”ח השנתי הראשון לחקיקה מפרת זכויות אדם לשנת 2007
אנו מתכבדים להגיש לך דו”ח שנתי ראשון על חקיקה מפרת זכויות אדם של כנסת ישראל לרגל חודש זכויות האדם 2007, ולרגל ציון יום זכויות האדם בכנסת.

כיושבי ראש עמיתים של השדולה לזכויות האדם אנו מודאגים ממה שאנו רואים כנורמות מסוכנות של התעלמות והפניית עורף לזכויות האדם והאזרח בישראל בחקיקה המתבצעת בכנסת.

לרשות המחוקקת יש אחריות מוסרית ושלטונית עליונה לבצר ולהגן על צביונה הדמוקרטי של ישראל. אך לצערנו הרב,  מהדו”ח לשנת 2007 מצטיירת תמונה עגומה של בית המחוקקים הישראלי. פעם אחר פעם, בשורה ארוכה של נושאים, מפרה הכנסת את חובתה להרחיב את ההגנה על הריבון האמיתי בדמוקרטיה, האזרח ,האדם באשר הוא אדם, והיא אף פוגעת בו באמצעות חקיקה גזענית, מפלה, כופה, פולשנית, אנטי-דמוקרטית.

אנו מקווים שדו”ח זה  יהפוך מסורת שנתית שתקשה על חקיקה מפרת זכויות אדם לעבור בכנסת ולהכתים את ספר החוקים של מדינת ישראל.

בכבוד רב,

ח”כ קולט אביטל
ח”כ זהבה גלאון
ח”כ דב חנין

יושבי ראש עמיתים של השדולה לזכויות האדם

 
חקיקה מפרת זכויות אדם בכנסת ה-17

דו”ח השדולה למען זכויות אדם לציון יום זכויות האדם הבינ”ל בכנסת

מגישים: ח”כ קולט אביטל, ח”כ זהבה גלאון, ח”כ דב חנין
יושבי ראש שדולת זכויות האדם בכנסת

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירת ביטחון) (הוראת שעה) (תיקון), התשמ”ח – 2007
בדצמבר 2007 הוארכה הוראת השעה של חוק זה, המאפשרת שיהוי  בהבאת עצור בפני שופט עד 96 שעות בנסיבות שונות, קיום דיוני מעצר שונים בהעדרו ואף הסתרת  החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו. בנסיבות הקיימות היום בחוק , בתוספת הוראת השעה ניתן לעצור אדם ולחקור אותו שלושה שבועות, ללא הגנה משפטית, כאשר הוא הובא בפני שופט פעם אחת בלבד. יתרה מזאת, ניתן להאריך את מעצרו בהליך, שעצם קיומו נסתר ממנו,  ולהטעות אותו באשר לבסיס המשפטי להמשך מעצרו. במצב זה, אין לעצורים דרך אפקטיבית להתנגד או לערער על המעצר, ונמנעת מהם האפשרות  להתלונן על תנאי כליאה משפילים ו/או על התעללות פיזית ו/או נפשית בזמן החקירה. החשודים מוחזקים ללא יכולת לממש זכויות אדם בסיסיות, והם ככלי בידי חוקריהם.  
זו רמיסה קשה ובלתי חוקתית של זכויות עצורים והליך הוגן:  כך למעשה  ניתן לחקור חשודים הרחק מעינו המפקחת של בית המשפט האמון להגן על זכויות העצור.
הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים, התשס”ו-2006
הצעת חוק זו באה להגביל את הגישה של קטינים לתכנים פוגעניים באינטרנט, ובהם אתרים העוסקים במין, אלימות או הימורים. מטרת הצעת החוק היא כמובן למנוע חשיפת קטינים לתכנים מסוג זה. עם זאת, הצעת חוק זו  פוגעת במספר זכויות אדם בסיסיות; בראש ובראשונה בזכות לפרטיות ולחופש הביטוי.  הצעת החוק מבקשת ממבוגרים המעוניינים להיכנס לאתרים אלו להזדהות באופן פיזי (אלקטרוני או ביומטרי), דבר המצריך בקשה מפורשת של אותו האדם. צורת זיהוי זו, מביאה  למצב בו המדינה מתערבת ופולשת למרחב הפרטי של אזרחיה, וכך פוגעת בהכרח ובאופן מהותי בזכותו של האדם לפרטיות. בעיה נוספת בהצעת החוק היא שההצעה אינה קובעת במפורש מהו אתר בעל תוכן פוגעני, דבר הנתון לפרשנויות רבות, ועלול לפגוע בחופש הביטוי, שכן ההחלטה בדבר חסימת אתר היא סובייקטיבית ונתונה לשיקול דעתם של פקידי המדינה. 
חוק זה ימקם את ישראל ברשימה של מדינות כמו סודן, איראן, ערב הסעודית, צפון קוריאה, בורמה ועוד, בהן יש חסמים דומים על תכנים באינטרנט .
כאמור, במידה ויכנס חוק זה לספר החוקים, הוא יוביל לפגיעה בחירויות הפרט – פרטיות, בחירה חופשית וחופש ביטוי. כיום, הגבלת גישה לקטינים לאתרי אינטרנט פוגעניים יכולה להיעשות על ידי חינוך נכון ובאמצעות פתרונות טכנולוגיים שונים מהמוצע בחוק כמו תוכנות סינון וכדומה .
הצעת חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל (תיקון - איסור מצעדים ותהלוכות)
ביוני 2007, על רקע הדיון הציבורי והמחלוקת על קיום מצעד הגאווה בירושלים עברה הצעת חוק זו בקריאה טרומית. ההצעה נותנת למועצת העיר ירושלים את הסמכות למנוע קיום של מצעדים ותהלוכות ברחבי העיר “מטעמים של פגיעה בסדר הציבורי, ברגשות הציבור או מטעמי דת” . הצעת חוק זו עומדת בסתירה מוחלטת לעיקרון חופש הביטוי וחופש ההפגנה לא רק כמקרה פרטי למצעד מעורר מחלוקת זה,  היא מותירה פתח רחב למניעת מצעדים ותהלוכות בהתאם להשקפותיהם האישיות של חברי המועצה וראש העיר. חוק זה גם עומד  בסתירה לעקרונות דמוקרטיים ופלורליסטיים על פיהם לאזרחי המדינה באשר הם יש את הזכות להתאסף להפגין ולצעוד בעיר בירתם.
הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס”ח-2007.
הצעת חוק ממשלתית, אשר אושרה בקריאה שנייה ושלישית בנובמבר 2007 בוועדת החוקה ומשפט של הכנסת. החוק, אשר אין לו תקדים בעולם , מקנה למשטרה גישה למאגרי מידע של חברות התקשורת השונות לצורך הצלה או הגנה על חיי אדם, גילוי עבירות, חקירתן או מניעתן, גילוי עבריינים והעמדתם לדין וחילוט רכוש על פי דין. המשטרה בצו בית משפט, תהיה רשאית לקבל נתונים ממאגרי בזק, ובמקרים שאינם סובלים דיחוי או לשם הצלת חיי אדם קצין משטרה רשאי לדרוש נתונים ממאגרים אלו גם ללא צו בית משפט. למרות שבהצעת החוק עצמה יש התייחסות לפגיעה בזכות לפרטיות, ובתי המשפט מחויבים לקחת בחשבון שיקולים מסוג זה, דו”ח זכויות האדם של האגודה לזכויות האזרח בישראל קובע כי החוק מהווה הפרה גסה וחמורה של הזכות לפרטיות, שכן, למעשה פרטי המאגר שיהיו בידי המשטרה יאפשרו להם לנהל מעקבים ורישומים אחר אזרחים בכל זמן נתון, לעיתים גם ללא פיקוח של הרשות השופטת.
חוק ההסדרים (תיקונים שונים)
חוק ההסדרים הוא אחד החוקים מעוררי המחלוקת בשיח הציבורי בישראל. תיקונים שונים לחוקים במסגרת חוק ההסדרים מונעים ומפרים זכויות אדם רבות. לצורך הדגמה נתייחס לפגיעות בזכות לחיים בכבוד ובזכות לבריאות שבאים לידי ביטוי בתיקונים שונים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ולחוק הביטוח הלאומי. בחוק ההסדרים שהועבר בכנסת הנוכחית לשנת המס 2008 עברו התיקונים הבאים:
עדכון חסר של סל הבריאות (החלטת ממשלה 2207 ס’ 2(א), (ב) ו-(ג)): סעיפים אלו ממשיכים את מגמת מימון-החסר של סל שירותי הבריאות- באמצעות עדכון טכנולוגי דל והקטנת העדכון הדמוגראפי של הסל.
השתתפות הקופות במימון הסל (החלטת ממשלה 2207 ס’ 3 + ס’ 16(3): הסעיף קובע  הגדלה של השתתפות הקופות במימון הסל. משמעות שינוי זה קשה ביותר לציבור המבוטחים, שכן היא עשויה להביא להגדלת והרחבת תשלומי ההשתתפות של המבוטחים ע”י קופות החולים על מנת שיוכלו לממן את הגידול האמור בהשתתפותן.
הקמת קופת חולים חמישית (החלטת ממשלה 2204):  הקופה החדשה אמורה לפעול “על פי עקרונות חוק ביטוח בריאות”, דהיינו, כחברה ללא מטרות רווח. אולם ללא הוראות מחייבות מצד משרד הבריאות, היא עשויה להפוך לקופה המשרתת אך ורק אוכלוסיות צעירות ובעלי הכנסה גבוהה.  לשם מניעת מצב זה נדרש דיון מעמיק בהליך חקיקה רגיל. 
תאגוד בתי החולים הממשלתיים (החלטת ממשלה 2203): הסעיף מורה על הקמת צוות המורכב מעובדי משרדי הבריאות והאוצר והיועץ המשפטי לממשלה, שיפעל לגיבוש חקיקה שתסדיר את העברת בתי החולים הממשלתיים לחברות מנהלות. אמנם החברות אמורות להיות ציבוריות וללא מטרות רווח, אולם עד כה, הנסיון הנצבר מוכיח כי בכל פעם ששירות ממשלתי הפך לחברה ציבורית, היה זה צעד ראשון בהליך הפיכתו לחברה עסקית.
הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון – ניהול קרקעות קק”ל לטובת העם היהודי), התשס”ז-2007.
הצעת חוק זו, אשר אושרה בקריאה ראשונה ברוב גדול ביולי 2007, מותירה החכרה של קרקעות קק”ל לצורך ישוב יהודים בלבד. הצעת החוק, היא דוגמא להצעת חוק המנוגדת באופן ברור לעיקרון השוויון ולעקרונות דמוקרטיים, שכן ההצעה עומדת בסתירה מוחלטת לפסיקת בג”צ  בעניין, אשר ראתה בהקצאת קרקעות של הקק”ל ליהודים בלבד דבר פסול, אפליה שעומדת בניגוד לעיקרון השוויון. הצעת חוק זו עומדת גם בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, אשר קבע במאי 2007 כי “מינהל מקרקעי ישראל חייב לקיים את עקרון השוויון, ואסור לו להפלות על רקע של השתייכות לאומית, גם בפעילותו כמנהל אדמות שבבעלות קק”ל.” הצעת החוק מתכוונת לעקוף את החלטת בג”צ תוך התעקשותה שלא לראות “בהחכרת מקרקעין של קק”ל לצורך יישוב יהודים על מקרקעין אלה הפליה פסולה” , זאת על אף האמור בכל דין.
השלכות חוק זה, במידה ויכנס לספר החוקים, הן חמורות; החכרת קרקעות ליהודים בלבד תיצור הפרדה על בסיס לאום במגורים, תוצאה המאפיינת משטרים לא דמוקרטים דוגמת משטרי האפרטהייד. בכך תפגע הצעת החוק פגיעה אנושה ביסודות המבנה של המשטר הדמוקרטי והחוקתי של מדינת ישראל ובערכים מהותיים של משטר זה. 
 
הצעת-חוק  האזרחות  והכניסה  לישראל (הוראת   שעה)  (תיקון  מס.  2),  התשס”ז 2007 
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה) הועבר בשנת 2003 ביוזמת הממשלה. בדצמבר 2006 עבר בקריאה ראשונה תיקון לחוק המציע להעריכו בשנתיים נוספות. עיקר תכליתו של החוק היא למנוע מבני זוג פלסטינים של אזרחים ישראלים קבלת מעמד בישראל. מטבע הדברים, הפגיעה העיקרית של החוק היא במיעוט הערבי בישראל, המקיים קשרי משפחה ונישואין עם הציבור הפלסטיני שבשטחים. החוק פוגע גם בשכבות אוכלוסייה נוספות ויצר ציבור נכבד השוהה בישראל משולל זכויות, ומהווה פגיעה בזכות לשוויון, בזכות היסוד לחיי משפחה, בזכות לחיים בכבוד, ואף בזכות לבריאות.
יצוין שגם לאחר השינוי בחוק האזרחות נמשכת הקמת מערכות נישואין בין ישראלים ובין תושבות  הרשות ומדינות אחרות: נשים אלו ממשיכות להינשא לאזרחי ותושבי ישראל, לגדל עימם את ילדיהם המשותפים ולחיות את חייהן בישראל. ואולם, החוק מונע מהן זכויות סוציאליות, ובראשן ביטוח רפואי ובכך, מציבן מול הבחירה הבלתי האפשרית: האם להמשיך לחיות עם משפחתן ולגדל ילדיהן או האם לעזוב את המשפחה על מנת להציע לעצמן זכויות בסיסיות, כגון בריאות? בכל דרך בה ילכו, הן צפויות למסכת ייסורים ופגיעה אנושה בזכויותיהן ובחייהן .
טענת הממשלה היא שיש צורך לערוך בדיקות מדוקדקות של המבקשים לרכוש מעמד בישראל, כדי למנוע ניצול לרעה של הליכי רכישת המעמד על-ידי שוהים שלא כדין, אך הממשלה לא הציגה נתונים של ממש המצביעים על תופעה כזו. יתרה מזאת, בדיקות דקדקניות ככל שיהיו אינן מחייבות יציאה מהארץ, תוך הפרדת בני זוג זה מזה והורים מילדיהם. 
החמרה נוספת ביחס כלפי מהגרים שאינם יהודים באה לידי ביטוי בהצעת חוק שהממשלה מבקשת לקדם, על-פיה מי ששהו בישראל שלא כדין לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל אלא לאחר “תקופת צינון” בת מספר שנים מחוץ למדינה. הצעת החוק עתידה לפגוע בזכות לחיי משפחה ובזכות לשוויון של רבים: בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים; הורים לקטינים ישראלים; ילדים קטינים והורים קשישים של אזרחים ושל תושבים ישראלים; תושבים בדואים ילידי הנגב אשר מעמדם בישראל לא הוסדר מעולם; מבקשי מקלט מדיני; נשים קורבנות סחר ועוד.
הצ”ח שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (תיקון מס’ 10), התשס”ז-2007  - איסור הסעה של תושבי שטחים
הצעת חוק זו מטילה על הנהג המסיע את נטל ההוכחה כי לא ידע שהוא מסיע שוהה בלתי חוקי (להלן שב”ח), וזאת אם ידע שהאדם שאותו הוא מסיע הנו תושב זר.  עצם האיסור על אדם להסיע אדם אחר בתוך תחומי מדינת ישראל על סמך זהותו של מי שהוא מסיע מעורר בעיות קשות מנקודת המבט של זכויות אדם:  על פי ההצעה יידרש המסיע למעשה לבצע בדיקה בעלת אופי בטחוני של אדם הנכנס לרכבו, דרישה לא ראויה במדינה דמוקרטית – הפרטת תפקיד המשטרה והטלתה על אדם פרטי, שאינו מוכשר ומיומן במילוי משימות ביטחוניות. יתרה מזו, צפוי שגם נוסעים, בעיקר יהודים וערבים בעלי חזות מזרחית, יתבקשו להציג תעודות זהות וייתקלו באפליה ובסירוב מצד נהגי תחבורה ציבורית על-פי מוצאם ועל-פי מראיתם. הממשלה לא הציגה נתונים או בסיס עובדתי לתמיכה בטענתה שהסעת אנשים בתוך ישראל ממקום למקום תורמת לפיגועים באופן מיוחד, או שאיסור זה עשוי להיות כלי אפקטיבי למניעת פיגועים. כמו כן, אין לקבל את הנחת היסוד המפלה שכל אדם מהשטחים שנמצא בישראל ללא אישור הוא בבחינת מחבל.  בישראל שוהים בכל רגע נתון רבים ללא אישור, והם אינם מחבלים.  זהו הרוב המכריע של תושבי השטחים השוהים בישראל.
חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס’ 9) (מסירת פרטי רישום לגוף הפועל על פי חיקוק) התשס”ז-2007
בשנת 2007 העבירה הממשלה תיקון זה לחוק מרשם האוכלוסין כחוק עוקף בג”צ  משנת 2004, אשר קבע כי הגישה הישירה שקיבלו הבנקים למסופי משרד הפנים איננו חוקי מכיוון שהוא פוגע בחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981. על-פי החוק, כפי שצוין בפסק הדין “מסירת מידע מאת גוף ציבורי אסורה, זולת אם המידע פורסם לרבים ע”פ סמכות כדין, או הועמד לעיון ע”פ סמכות כדין, או שהאדם אשר המידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה”. החוק קובע כי משרד הפנים רשאי למסור לגופים שונים, פרטיים וציבוריים, פרטים שונים ללא צורך ביידוע הציבור. זאת, בין היתר, ע”י התחברות ישירה למסוף של משרד הפנים. חוק זה פוגע בזכותם של אזרחי מדינת ישראל ותושביה לפרטיות. העברת מידע לגופים פרטיים מסוכנת ביותר, שכן גופים אלו אינם תמיד פועלים על סמך שיקולים של טובת הציבור.
העובדה כי מודבר בחוק עוקף בג”ץ מסוכנת בפני עצמה ופוגעת בעקרונות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הצעות שונות לשינוי נוסח החוק אשר מקלות את הפגיעה בזכות לפרטיות (כמו יידוע הציבור בדבר הגופים אליהם מועברים הפרטים), נדחו מעל שולחן הכנסת ה-17, וכך, החוק אינו מגן בצורה מספקת על זכותם של האזרחים והתושבים לפרטיות.

הצעת חוק העונשין (תיקונים שונים) תשס”ז-2007
מדובר בארבעה הצעות דומות לתיקונים בחוק: (1) הגנה כנגד כניסה והתפרצות, (2) הגנה עצמית מפני פורץ, (3) הגנת בית מגורים ומשק חקלאי (פ/1996/17) (4) הגנת בית מגורים ומשק חקלאי (פ/2016/17). כל אלו, אשר הוגשו במקביל, הועלו בעקבות מקרה שאירע ב-13.1.07 בו ירה החקלאי שי דרומי, בפורצים שנכנסו לחוותו, וגרם למותו של אחד מהם ולפציעתו של השני. תיקונים אלו המוצעים לחוק העונשין מבקש להסדיר מצב מסוג זה ומבקשים לפטור מאחריות פלילית אדם אשר פעל להדוף פריצה לביתו.
תיקון זה טומן בחובו סכנה משמעותית לפגיעה בזכות האדם הבסיסית ביותר: הזכות לחיים. קבלת התיקון לחוק עלולה לבסס נורמה פסולה ומסוכנת של הקבלה מלאה בין הזכות לרכוש והזכות לחיים. מציעי התיקונים שואפים להעניק הגנה מלאה על אדם הנחשף לניסיון חדירה לקניינו ומכשירה אף את השימוש בכוח קטלני לשם כך. התיקון לחוק יוצר דה-פקטו עונש מוות ללא משפט על עבירת רכוש ונותן את סמכות גזירת הדין בידי אזרחים ולא בידי רשויות החוק. יוזמי התיקון מבקשים בדרך עקומה לספק מענה לאזלת ידה של המשטרה בהגנה על אזרחי המדינה ובכך הם מרוקנים מתוכן את תפקידם של גורמי אכיפת החוק ומערכת השיפוט.

הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון- שלילת מועמדות מאדם שביקר במדינת אויב ללא היתר) ; הצעת חוק-יסוד: הכנסת (תיקון – פקיעת כהונה של חבר הכנסת)
ביום ה-7 למאי 2007 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לתיקון חוק יסוד: הכנסת, לפיה “יראו ביקור ללא היתר במדינת אויב כתמיכה במאבק מזוין כנגד מדינת ישראל”  וכפועל יוצא מכך, המבקרים במדינות אלו לא יוכלו להציג מועמדותם לכנסת. בדברי ההסבר המצורפים לחוק מציעים לקבוע כי ביקור כזה עלול להוות סיכון ממשי למדינת ישראל ולתושביה. סעיף 24 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אותה אשררה ישראל בשנת 1991 קובע כי זכותו של כל אזרח “להצביע ולהיבחר בבחירות-אמת המתקיימות מזמן לזמן, תוך מתן זכות בחירה כללית ושווה…”  חוק זה מונע מאזרחים שונים להציע עצמם כמועמדים לכנסת (עיקרם ערבים, להם יש קשרים שונים – קשרי משפחה ועוד- עם המדינות הסובבות את ישראל) ויוצר אפליה בפועל. כמו כן נוגד החוק חירויות רבות ומונע את האפשרות מאזרחים להתמודד בבחירות כשווים ולהשפיע על עיצוב עתיד המדינה.
ב- 26 לנובמבר 2007, הוגשה הצעת חוק נוספת המהווה תיקון לחוק זה, והיא מציעה להדיח חברי כנסת אשר שוללים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הצעת החוק פוגעת בחופש הביטוי ובחופש המחשבה של נבחרי הציבור אשר לא בהכרח מסכימים עם הגדרות אלו, או שמבטאים דעות העלולות להתפרש כביטוי לשלילת קיומה של מדינת ישראל על-פי העקרונות האמורים.

הצעת חוק האזרחות (תיקון – הצהרת אמונים), התשס”ח-2007
הצעת החוק מוסיפה תנאי נוסף בבקשת אדם לקבלת אזרחות בישראל. יחד עם התנאים הנוכחים, יצטרך אדם להצהיר הצהרת אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית והתחייבות לשרת בצבא , כתנאי לקבלת אזרחות. על האזרח יהיה להצהיר: “אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה, ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי, או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק”. בנוסף, הצעת החוק מסמיכה את שר הפנים לבטל אזרחותו של אדם שאינו מקיים את חובתו לשרת בצבא. התניות מסוג זה לצורך קבלת אזרחות מהווה פגיעה חמורה בזכויות אזרחיות בסיסיות, והנם מהווים פגיעה בחופש המחשבה וחופש הביטוי. חשוב לציין כי אופייה של המדינה, במדינה דמוקרטית ומתוקנת, מעוצב על ידי כלל האזרחים באמצעות שיח ציבורי, לפיכך אין לשלול את זכותם של אזרחים להתבטא אפילו בצורה השוללת את העקרונות הבסיסיים של מדינת ישראל. הצהרה מסוג זה מחייבת אדם המבקש אזרחות להצהיר הצהרות שאין הוא בהכרח שותף להם. אין לצפות כי אזרחים שאינם יהודים (או אזרחים יהודים בעלי השקפת עולם השוללת את המדינה כיהודית), ישבעו אמונים למדינה וירגישו זיקה לסמליה וערכיה.
הצעת חוק האזרחות (תיקון - הסמכות לביטול אזרחות בגין מעשה של הפרת אמונים), התשס”ו-2006
הצעת חוק זו, אשר עברה בקריאה ראשונה באוקטובר 2007, מורה על שלילת אזרחות בגין  הפרת אמונים, לרבות יציאה מישראל שלא כדין למדינות המוגדרות “עוינות” לישראל וקבלת מעמד של תושבות קבע או אזרחות במדינות אלו. בנוסף, הצעת החוק קובעת כי בית המשפט יכול להורות על ביטול אזרחותם הישראלית של ילדים קטינים של אדם אשר נשללה ממנו אזרחותו תחת הסמכות של חוק זה. בהצעת החוק לא מוגדר מהו מעשה של הפרת אמונים (פרט לביקור במדינות אויב) וכך, כל הצהרה פוליטית או פעילות למען הדמוקרטיה וזכויות אדם יכולים להתפרש כמעשה של הפרת אמונים למדינה. חוק זה הוא חוק גזעני נוסף, שכמו החוק הקודם, מכוון במיוחד כנגד האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר חלקם מנהלים קשרים (ולעיתים אף קשרי משפחה) עם אנשים במדינות אלו ומטבע הדברים ירגישו אליהן זיקה. חירויות פרט רבות נשללות בהצעת חוק זו.
הצעת חוק החנינה בעניין תוכנית ההתנתקות, התשס”ז-2007
הצעת החוק אושרה טרומית ביולי 2007 בתמיכת 34 חברי כנסת מסיעות שונות ועניינה הענקת חנינה או הפסקת הליכים לחשודים או מורשעים בעבירות שנעשו ממניעים של התנגדות לתכנית ההתנתקות מרצועת עזה. כל זאת במידה ובביצוע העבירה לא היוותה סכנה ממשית לחיי אדם. חוק זה פוגע פגיעה קשה בעקרונות הדמוקרטיים של שוויון האזרחים בפני החוק. במציאות הפוליטית הסבוכה של מדינות ישראל, מדי יום נעשות עבירות מסיבות אידיאולוגיות בפעולות התנגדות למהלכים ותהליכים המתרחשים במדינה (החל בפעילי שמאל המוחים נגד גדר ההפרדה וכלה בדתיים שפועלים נגד מצעד הגאווה בירושלים), אשר נעשים באמונה מוחלטת בצדקת דרכם. חנינה להתנגדות במאבק אחד זו פעולה מפלה, אשר נותנת אישור על ידי המדינה להתנגדות של קבוצה אידיאולוגית מסוימת במאבק ספציפי והיא מהווה ביזוי לשלטון החוק בישראל, שכן, היא חותרת תחת העיקרון של שוויון בפני החוק, שכן על רשויות אכיפת החוק לבחון חוקיותן של פעולות מחאה באופן ניטרלי, ללא קשר לתוכנן או לעמדות הפוליטיות הספציפיות, העומדות ביסודן. אין ספק כי מהלך ההתנתקות היה שנוי במחלוקת ויצר קרע בעם שיש לאחותו.  עם זאת, למערכת הפוליטית אסור שתהיה  השפעה על שלטון החוק. במקרים כאלו, עלול להיווצר מצב  שמידת ההגנה הניתנת  בישראל לחופש הביטוי וההפגנה תהה תלויה בכוח הפוליטי של קבוצה זו או אחרת ולא במערכת חוק הוגנת.
בעיה נוספת העלולה להתעורר היא במידה ויתרחשו מהלכים דומים להתנתקות בעתיד. הצעת חוק זו עלולה לעודד אנשים לעבור על החוק תוך כדי ההתנגדות למהלך, בידיעה  כי לא ינקטו כלפיהם הליכים פלילים כלשהם.

דברים במסגרת דיון בועדת הפנים והגנת הסביבה בעניין גל הריסות בכפרים בואדי ערה.

לפרוטוקול המלא.

לסרטון המסביר את בעיית הריסות הבתים בכפר הלא מוכר דאר אל חנון

דב חנין:

אני רוצה בכל זאת להתיחס לעוד עניין אחד שלא עלה. לא אחזור על הדברים שאמרו חברי, הם הציגו את הדברים היטב, אבל אני חייב לומר לך גבירתי היושבת-ראש ולעמיתי חברי הכנסת, שלאחר שהייתי באזור הזה ופגשתי את האנשים יצאתי בתחושה קשה מאוד. יש לנו כאן כמה מקרים של הריסות, באל בורג’ ובביתו של מר יונס שנמצא על הגבול בין ערה וערערה ובגלל איזו פורמליסטיקה עיוורת ואטומה הבעיה לא נפתרת. יש את המקרה של דאר אל-חנון, שאגיד עליו מספר מילים בהמשך. כל הדוגמאות הללו קפקאיות מאוד ואין שום סיבה תכנונית, אין שום סיבה הגיונית להגיע לצווי הריסה. במקומות אחרים לא פועלים כך. בדיון שהוועדה קיימה לפני כשבועיים נאמר לנו שמדיניות המינהל להגיע להסדרים עם אנשים, ואף הוצגו לנו מסמכים על כך.

אני שואל את עצמי, אם המצב כל-כך מטורף האם יש איזה היגיון מאחורי השיגעון? אני חייב לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שיש לי תחושה קשה מאוד. אני חש שמאחורי העניין הזה יש רצון להמאיס על אנשים את חייהם. כאשר אדם מתרוצץ ועושה את כל שדורשים ממנו, וגם משקיע כסף רב – במקרה של אל בורג’ השקיעו כסף רב בכל ההליכים התכנוניים – וכל פעם מתגלה איזה תירוץ חדש, ואני אומר “תירוץ” כי אין מילה טובה יותר להציג את זה, אני חש שרוצים לתת לאנשים תחושה שבעצם אין שום דרך, ולא יעזור להם אם יגישו בקשות, ולא יועיל להם אם יילכו לפי הספר, תמיד יימצא טריק כזה או אחר שימנע מהם מלהקים את מה שהם מבקשים להקים. התחושה הזאת קשה מאוד, כאשר במקביל אנחנו שומעים את כל הדיבורים הפוליטיים, שחוזרים ונשמעים, על התנתקות מאום אל פחם או העברת ואדי ערה לרשות הפלסטינית. יש כנראה גורמים שהחליטו לתרגם את המדיניות הזאת גם לשפת המעשה בשטח בכדי שאנשים יבינו שמדובר בדברים רציניים. הכיוון הזה מדאיג אותי מאוד.

לא אחזור על דברים שנאמרו, אך אני מבקש לומר כמה מילים על דאר אל-חנון. הכביש שנהרס זה דוגמה לרשעות. הרי בכביש הזה אין שום פגיעה, הוא לא פוגע תכנונית. דרך אגב, מי שלא ביקר במקום עשוי לחשוב שמדובר באיזה כביש ארוך של מספר קילומטרים, אבל מדובר ברצועה סלולה של 50-60 מטרים.

ג’מאל זחאלקה:

ובתוך השטח שלהם.

אחמד טיבי:

אין מתחתיו מנהרה ואין מעליו גשר.

דב חנין:

הדבר היחיד שקטע הכביש הקצר הזה עושה, שבחורף הילדים שעוברים בין הבתים לא צריכים לעבור בבוץ.

טלב אלסאנע:

מה חמור יותר, סלילת הכביש או הריסתו?

דב חנין:

ההריסה של קטע הכביש מרגיזה ומקוממת, אין לה שום הצדקה.

האזור כולו לפי תמ”א 35 מוגדר כאזור איתור של מרקם עירוני. אין שום סיבה לא לאפשר שם בנייה. אומר חבר הכנסת זחאלקה שיש שם איכויות נופיות, אבל איכויות נופיות יכולות להיות גם במרקם עירוני. אנחנו רוצים שגם בעיר יהיו נופים, לא רק בכפרים. אין שום סיבה תכנונית אמיתית לפי התוכניות הקיימות שלא לאשר את המבנים. חייבים לחתוך את הקשר הגורדי הזה.

גברתי היושבת-ראש, אני מציע שהוועדה תקבל שלוש החלטות.

ראשית, הרעיון שהציע חברי חבר הכנסת זחאלקה מצוין, שוועדת הפנים והגנת הסביבה תצא לסיור מאורגן באזור הזה במהרה, תבקר בכל הישובים ותראה את המבנים. אין תחליף למראה עיניים כדי להבין שלא מדובר כאן על אילו עוולות תכנוניות, אלא בסך הכול על הרצון של אנשים לחיות, זאת העוולה היחידה שמתרחשת שם.

שנית, הוועדה צריכה לקבל החלטה חד-משמעית על פנייה לכל גורמי התכנון בבקשה לעצור את כל תוכניות ההריסה עד שיתקיים דיון רציני ומקיף עם כל הגורמים, ובהשתתפות התושבים.

דבר שלישי, הוועדה צריכה לפנות בבקשה להשלים מייד את המהלך של העברת הכפר דאר אל-חנון, בהמשך לדבריו של חבר הכנסת אורון, על-פי יוזמתו של שר הפנים לשעבר חבר הכנסת אופיר פינס-פז, למועצה המקומית ערערה. יש הסכמה של כל הגורמים המעורבים. הגורם היחיד שמתנגד הוא גורם שלא צריכה להיות לו אמירה בעניין. אם כל הגורמים בשטח מסכימים מדוע שר הפנים צריך להתעקש לייצר בעיה במקום שאף אחד לא רוצה בה?

תודה רבה, גברתי. ההסתייגות הראשונה שלנו עניינה הצעת תוספת לאחד הסעיפים החשובים ביותר בהצעת החוק הזאת, הסעיף שמדבר על איסור אפליה של סטודנטים ושל מועמדים. זה אומנם סעיף חשוב בחוק חשוב, בחוק שיש לו תרומה רבה מאוד למצבם ולמעמדם של הסטודנטים בישראל. אנחנו מציעים לכלול בסעיף איסור האפליה גם איסור אפליה מטעמי גיל. איסור אפליה מטעמי גיל הוא חשוב, כיוון שבפועל יש אפליה מטעמי גיל – גם של סטודנטים מבוגרים, או של מועמדים מבוגרים, שמבקשים להתקבל למוסדות לימוד, ולעתים גם של סטודנטים צעירים, או של אנשים צעירים שרוצים להתקבל למוסדות לימוד, ונחסמים בשל גילם.  אין שום סיבה אמיתית לומר לאדם מבוגר שדלתות מוסד להשכלה גבוהה סגורים בפניו בשל גילו, ואין גם שום סיבה אמיתית לומר את אותו הדבר לאדם צעיר שהגיע ללימודים אקדמיים – בין שקפץ כיתות והיה מוכשר מספיק לשם כך, ובין שהוא – למשל כמו סטודנטים ערבים שמבקשים ללמוד באוניברסיטה ולא שירתו בצבא, והם מגיעים לאוניברסיטה בגיל צעיר יותר. אני אומר את הדברים מכיוון שבמציאות אנחנו כבר נתקלים במנגנון של אפליה.  היו”ר קולט אביטל: חבר הכנסת אלון. חבר הכנסת אלכס מילר.  דב חנין (חד”ש): אנחנו נתקלים במנגנוני אפליה מטעמי גיל. למשל הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב מפלה על בסיס גיל אפליה שפוגעת בסטודנטים ערבים. אין לה הצדקה עניינית. היא לא קשורה ללימודי הרפואה.  בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד”ל): הם יותר צעירים, הערבים?  דב חנין (חד”ש): יותר צעירים.  בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד”ל): למה הם יותר צעירים?  דב חנין (חד”ש): כי הם לא משרתים בצבא.  בנימין אלון (האיחוד הלאומי - מפד”ל): אז אם רוצים שמי ששירת בצבא ומתחיל רק בגיל 21, כשהערבי כבר – ורוצים לתת לו צ’ופר, זה לא חוקתי?  דב חנין (חד”ש): לא, אבל אני אומר לך, חבר הכנסת אלון, הרי כמוך כמוני, שנינו יודעים שיש גם סטודנטים שמגיעים ללימודי רפואה בגיל 18 כאשר הם במסלול של העתודה האקדמית במסגרת הצבא. לכן,  האפליה הזאת מטעמי גיל היא בעצם גם אפליה מטעמי לאום.  אנחנו רואים שיש טעם בהוספת העיקרון הזה. הוא עיקרון נכון גם לצעירים, גם למבוגרים, גם ליהודים וגם לערבים. עמיתי חברי הכנסת, ההסתייגויות האחרות שלנו הן הסתייגויות תקציביות, ובהן אנחנו כמובן נצטרך תמיכה מאסיבית, אבל אני חושב שתמיכה כזאת צריכה להינתן. אנחנו מציעים שגובה שכר הלימוד ייקבע בחוק; אנחנו לא יכולים להשאיר את הנושא הזה בידי הממשלה. אנחנו רואים שוב ושוב שהממשלה נכשלת בפתרון סוגיית שכר הלימוד, ולכן אנחנו מציעים שגם העיקרון הזה, של קביעת שכר הלימוד, ייקבע בחוק, כדי למנוע מצב שאחת לכמה שנים ממשלת ישראל מגיעה עם רעיון חדשני של העלאת שכר הלימוד.  ההצעה שאנו מציעים, וחברי כנסת נוספים תומכים בה, היא שגובה שכר הלימוד השנתי בלימודי התואר הראשון יהיה שווה לשכר הממוצע במשק. זאת הצעה נכונה, הגיונית, פרופורציונלית, יש בה טעם רב וראוי לאמץ אותה.  אני אומר משפט אחד על ההסתייגות הנוספת, שגם היא משותפת לכמה מחברי הכנסת. אנחנו מציעים לתת גם לסטודנטים הנחה בדמי הנסיעה בתחבורה הציבורית. גם זאת הסתייגות ראויה, נכונה וצודקת. ראוי לעודד סטודנטים לנסוע בתחבורה הציבורית, ראוי לאפשר להם לנסוע בתחבורה הציבורית, ולכן ההנחה הזאת היא מתבקשת, נכונה וראויה.  עמיתי חברי הכנסת, אני מציע לכולנו לאמץ את ההסתייגויות האלה – את שתי ההסתייגות   התקציביות ואת ההסתייגות התוכנית. אני רוצה לומר שהחוק בכללותו הוא חשוב, לברך את המציעים ולהביע הערכה לוועדת החינוך, בראשות חבר הכנסת מלכיאור, שבאמת קיימה דיון מאוד-מאוד מעמיק ורציני, כדרכה של הוועדה הזאת, בכל סעיפי החוק. אני מקווה שהחוק ייכנס לתוקף עם ההסתייגויות התקציביות שלנו, אבל גם אם הן ל�