אדום - ירוק

דב מציע להגביל את תקופת הכהונה של הוועדות שמחליפות נבחרי ציבור ברשויות, כי התברר שמשרד הפנים לא יודע אם הן מצליחות.

לכתבתו של יגאל חי ב”הארץ“.

למסמך מחלקת המחקר בכנסת העומד במרכזה של הכתבה (PDF).

להצעת החוק של דב.

לכתבתה של רותי סיני אודות מבצע המעצרים.

להצעת חוק זכויות הפליט שדב הניח יחד עם ח”כ פינס-פז. הממשלה התנגדה להצעה, והיא נפלה בקריאה טרומית. לפני מספר שבועות הונחה ההצעה מחדש בשיתוף עם חברי הכנסת פינס-פז ורן כהן.

לפוסט מרכזי בבלוג של שוקי גלילי בעניין סגירת המרפאה של רופאים לזכויות אדם.

הצעה לסדר-היום
מבצע מעצר פליטים אפריקאים השוהים בישראל

היו”ר אחמד טיבי:

אנחנו עוברים לנושא הבא בסדר היום, הצעתו של חבר הכנסת דב חנין, הצעה לסדר היום מספר 4958: מבצע מעצר פליטים אפריקאים השוהים בישראל. בבקשה אדוני, יש לך עשר דקות.

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה אדוני היושב ראש, רבותיי השרים, עמיתיי חברי הכנסת, בימים האחרונים מתנהל מבצע מתואם שבמסגרתו נעצרים ומעוכבים מבקשי מקלט ופליטים,  בהם גם פליטים רבים שנושאים עמם ניירות רשמיים מנציבות האו”ם לפליטים בישראל, מבית הדין לביקורת משמורת, ואפילו מהיועץ המיוחד לשר הביטחון.

האנשים האלה שיש להם אישורים רשמיים על מעמדם, מעוכבים ונעצרים על ידי המשטרה, ואני רוצה לתת כמה דוגמאות למהלך הזה.

אני למשל מחזיק בידיי מכתב פנייה ליועץ המשפטי לממשלה, שמתאר פעולה של משטרת ההגירה בקיבוץ יטבתה, שמזה שנה וחצי מארח פליטים מסודן. לכל הפליטים האלה יש אישורים לשהות במקום ובכל זאת, משטרת ההגירה מגיעה לקיבוץ יטבתה ועוצרת את הפליטים האלה, לוקחת אותם מהמקום.  הטענה היא, שהמעצר או העיכוב הזה נעשה לצורך זיהוי – טענה מוזרה, בסך הכול האנשים האלה נושאים עמם אישורים רשמיים שהונפקו על ידי הרשויות הרלוונטיות.  אנשי הקיבוץ ביטבתה שחיים ועובדים עם הפליטים האלה זמן רב, מכירים את הפליטים האלה, ביכולתם להעיד, שלא נפלה שום טעות בזיהוי שלהם.  למרות כל זאת, הפליטים האלה עוכבו בעיצומו של יום, ללא שום התראה מוקדמת ונלקחו מהמקום. זה דיווח אחד, יטבתה.

אני קורא על מבצע אחר שנעשה בערד, שם נעצרו 32 פליטים ומבקשי מקלט,  חלקם פליטים שנמצאים בחלופת מעצר,  במלון בערד, אשר היו בדרכם למשטרת ההגירה בעומר כדי לחתום בהתאם לתנאי השחרור שלהם.  במבצע אחד בערד נעצרו 32 פליטים, יום לאחר מכן עוד 17 פליטים.  גם הפליטים שנמצאים בחלופת מעצר בקיבוץ אליפז בערבה נלקחו למעצר ללא התראה.

המהלך הזה של מבצעי המעצרים כולל פריצה של המשטרה למקלטים שבהם שוהים פליטים, כולל המקלט של הפליטים בתל-אביב. גם שם פרצו אנשי המשטרה אל המקום, אספו איתם פליטים במספר גדול, עצרו אותם והעבירו אותם למעצר. דרך אגב, לא ברור אם הדבר הזה  נעשה עם צו מעצר או בלי צו מעצר, אם הדבר הזה נעשה עם צו חיפוש או בלי צו חיפוש.

אני מחזיק בידיי מכתב רשמי שהוצא על-ידי ראש אגף המבצעים של משטרת ישראל, ניצב ברטי אוחיון, ובו הוא מתאר מבצע להרחקת עובדים זרים שהתחיל בסוף פברואר ויסתיים - לפי המכתב - בסוף חודש מרץ 2008. על-פי המסמך של אגף המבצעים, בכל יום, עמיתיי חברי הכנסת, ייעצרו 300 שוהים בלתי חוקיים שיסתננו דרך גבול מצרים. שירות בתי הסוהר צריך להיות ערוך לקליטתם של 300 עצורים כל יום. אם אנחנו מדברים על מבצע שמתחיל בסוף פברואר ומסתיים בסוף מרץ, זה כמובן מספר גדול מאוד.

אחד הסעיפים במסמך הזה שהוציא אגף המבצעים במשטרה הוא שמשרד החוץ יטפל במציאת פתרונות לכל העצורים שלמדינותיהם אין קשרי חוץ עם ישראל. המשפט האחרון הזה מרמז, כך אני חושש, גם למדינות כמו סודן, שמהן הגיעו לישראל לא מעט פליטים. אלה הם  פליטי דרפור הידועים והמוכרים לכולנו. כמובן שאלה הם פליטים שמשמעות הגירוש שלהם בחזרה לסודן היא סיכון אמיתי של חייהם וללא ספק פגיעה חמורה וקשה באמנה להגנת זכויות הפליטים, שעליה חתומה מדינת ישראל.

עמיתיי חברי הכנסת, המתרחש היום בתחום מבצע גירוש הפליטים הוא רק חלק ממדיניות כוללת בעייתית ביותר שממשלת ישראל אימצה ביחס לסוגיה, שהיא סוגיה משמעותית ורצינית בעולם של היום. אנחנו מדברים על גלובליזציה. הגלובליזציה הזאת שמתנהלת היום בעולם היא גלובליזציה קשה ואכזרית, גלובליזציה של תאגידים גדולים ושל רמיסת זכויות האדם, זכויות חברתיות, זכויות אנושיות, זכויות לאומיות, זכויות של מיעוטים בכל העולם. התוצאה של הגלובליזציה הזאת היא יותר ויותר פליטים. חלק מהפליטים האלה הם פליטים של רצח עם, חלק מהפליטים האלה הם פליטים  של משבר האקלים.

מדינת ישראל בעצם מנהלת היום גבול פתוח עם מצרים, אני מניח שבגלל שיקולים כאלה או אחרים, אבל ביחס לפליטים שמגיעים לתוך תחומי מדינת ישראל, מדינת ישראל איננה מציעה תשובה  מערכתית כוללת להתמודדות עם השאלה הזאת. כנראה, אדוני היושב-ראש,  שלישראל יש תסביך פליטים. שומעים את המילה “פליטים”, אז האינסטינקט הראשוני הוא לעצום את העיניים מאוד חזק, מתוך אמונה שאם רק נעצום את העיניים מספיק חזק, גם הבעיה תיעלם.

היו”ר אחמד טיבי:

זה תסביך חדש או שאתה מכיר את זה משנים?

דב חנין (חד”ש):

כנראה שלתסביכים יש רקע היסטורי. כך אני חושש, אדוני היושב-ראש.

היו”ר אחמד טיבי:

דרך אגב, מי שלמד רפואה יודע שלכל מחלה יש history, אחר כך prognosis, אחר diagnosis. אנחנו מדברים על ההיסטוריה של תסביך.

דב חנין (חד”ש):

אנחנו מדברים על ההיסטוריה של התסביך וזה כנראה תסביך קשה, כי בבעיה הזאת צריך לעצום עיניים מאוד-מאוד חזק בכדי להיות מסוגלים להכחיש אותה. אנחנו רואים איזושהי מכבסת מילים ביחס לטיפול בפליטים האלה – במקום לדבר על “גירוש” מדברים על “הרחקה”.

אדוני היושב-ראש, את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור בשיטה של Laissez Faire –  שכל רשות תטפל ככל שהיא יכולה – פעם מטילים את האחריות על המשטרה, פעם מטילים את האחריות על השלטון המקומי. בתל-אביב למשל, העירייה משתדלת לעשות משהו להגן על הפליטים ולתת להם מענה.

בסופו של דבר, כיוון שהבעיה הזאת לא הולכת להיעלם, כיוון שהמציאות של הפליטים בעולם הגלובליזציה העכשווי לא הולכת, לצערי הגדול, להתחסל, המציאות הזאת תימשך ואפילו יש סכנה אמיתית שתתחזק. הגיע הזמן שמדינת ישראל תגבש לעצמה גישה כוללת ומערכתית עם פתרונות כוללים לשאלה הזאת. לא מספיק לגלגל את האחריות על רשויות מקומיות, לא מספיק לנהל מבצעים ממוקדים כאלה או אחרים, ובוודאי לא נכון ולא ראוי להשאיר את כל הטיפול בפליטים ובמבקשי מקלט בידיה של משטרת ההגירה.

העקרונות להגנה על פליטים אינם חדשים. העקרונות האלה קיימים ומוכרים באמנה בינלאומית שמדינת ישראל חתמה עליה. האמנה הזאת היא אמנה משנת 1951 והיא נחתמה בעקבות המציאות הנוראה של גלי הפליטים העצומים והאיומים שהתרחשו אחרי מלחמת העולם השנייה. דרך אגב, במדינת ישראל, שחלק מתושביה היהודיים הם פליטים בעקבות מלחמת העולם השנייה, צריכה היתה להיות בוודאי רגישות מיוחדת למציאות של פליטים ושל מבקשי מקלט. ההגנה על פליטים ועל מבקשי מקלט חייבת להיות מושתת על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין. מדינת ישראל צריכה לקלוט פליטים אם היא רוצה להיות חלק ממשפחת העמים הנאורים, אם היא רוצה אכן להכיר בלקח ההיסטורי שעמד ביסודה של אמנת הפליטים מ-1951, ואם היא רוצה באמת להיות נאמנה לערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם. אם מדינת ישראל רוצה להיות נאמנה לערכים האלה, היא לא יכולה לגרש ולהחזיר פליטים למקומות שבהם צפויה סכנה לחייהם, לשלמות גופם או לחירותם. אנשים שצפויים לסכנה כאמור, חייבים להיות ראויים וזכאים להגנה שתאפשר להם קיום נאות בכבוד. אנשים שיש לגביהם חשש מבוסס שהם יירדפו בגין ההשתייכות הגזעית שלהם, הדת, הלאום, ההשקפה הפוליטית או ההשתייכות לקבוצה חברתית מסוימת, הינם פליטים הזכאים להגנה. אלה הם העקרונות שקבועים באמנה שישראל חתומה עליה ולכן ישראל צריכה לתת מקלט בטוח ומעמד בישראל לאנשים נרדפים ועקורים בהתאם לאותן התחייבויות בין-לאומיות שהיא נטלה על עצמה.

זה מחייב את ממשלת ישראל לייצר מערכת מקלט נגישה, הוגנת ויעילה. זה מחייב את מדינת ישראל להבטיח שיישמר עיקרון השוויון בין מבקשי המקלט לכל אורך בירור בקשת המקלט בהליכים מוסדרים. מדינת ישראל חייבת גם להבטיח שבמיוחד יישמרו זכויותיהם של ילדים מבקשי מקלט, ובכלל זה זכויותיהם לחיים, להתפתחות, לזהות, וכמובן זכותם שלא להיות מופרדים מעל הוריהם.

עמיתיי חברי הכנסת, יחד עם חבר הכנסת אופיר פינס-פז הבאתי בפני הכנסת הצעת חוק שבאה לעגן את מעמד הפליטים וזכויותיהם בישראל.  זו הצעת חוק מאוד מאוזנת, מחושבת, עם מנגנונים של בקרה, עם מנגנונים של חשיבה חברתית רחבה, תוך התחשבות במשפט הבין-לאומי ובחובות שלו וגם ביכולות של מדינת ישראל. לצערי הגדול עד היום ועדת השרים לענייני חקיקה לא מצאה לנכון לתמוך בהצעה הזאת ולצערי ההצעה נפלה בכנסת.  אני מקווה שבסיבוב הבא ממשלת ישראל וגם כנסת ישראל ילכו לפתרון כזה של חקיקה כוללת,  כי רק חקיקה כוללת ופתרון כולל יוכלו לתת מענה לבעיה שלא הולכת להיעלם.

היו”ר אחמד טיבי:

אני מודה לך, חבר הכנסת דב חנין. אדוני השר לביטחון הפנים, השר אבי דיכטר, בבקשה.

השר לביטחון פנים אברהם דיכטר:

אדוני היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, חבר הכנסת דב חנין, הנתונים על גידול דרמטי במספר המסתננים לישראל דרך גבול מצרים ממדינות אפריקה השונות - רובם המכריע למטרות עבודה בלתי חוקית במדינת ישראל – הנתונים האלה בהחלט מצביעים על גידול דרמטי.

בשש-שבע שנים האחרונות, כמדומני, אנחנו כבר חצינו את קו 7,000 המסתננים. בחודש פברואר האחרון בלבד, עצר צה”ל על הקו – קו הגבול בין מצרים לבין ישראל – למעלה מ-1,800 מסתננים. אגב, בניגוד למה שאמרת, חבר הכנסת דב חנין, רובם המכריע אינו מסודאן, וגם אותם מסתננים מסודאן הם לאו דווקא מאזור דרפור שהוא האזור שנמצא בסכנה.

אריטריאה, למשל, היא הרבה יותר דומיננטית במסתננים מסודאן, אבל מסתננים מגיעים מסדרה שלמה של מדינות ברחבי אפריקה, מלבד אריטריאה ומלבד סודאן.

בערים במדינת ישראל שוהים, כאמור, אלפי מסתננים – חלקם עם אישורים של משרד הפנים, חלקם תחת טיפול נציבות הפליטים של האו”ם וחלקם ללא תיעוד כלשהו.

בדיון שהיה בראשות ראש הממשלה ב-24 בפברואר, השתתפו בין היתר: שר הביטחון, סגנו, שרת החינוך, שר האוצר, שר הפנים, שר הרווחה, שרת החוץ והשר לביטחון פנים. ראש הממשלה הנחה בין היתר את המשרד לביטחון פנים לוודא כי ברחבי מדינת ישראל לא מסתובבים מסתננים שהגיעו דרך הגבול ממצרים, ממדינות אפריקה, באופן בלתי חוקי וללא היתרים.

המשטרה פתחה במבצע אכיפה רחב-היקף בקרב המסתננים, למעשה מאילת ועד אזור המרכז, וכל מי שנמצא כאן באופן בלתי חוקי – או מי שהסתבר שהוא נמצא כאן באופן בלתי חוקי – לבדוק האם הוא בר-הרחקה, אם לאו.

ב-25 בפברואר – למעשה, למחרת ההחלטה או ההנחיה של ראש הממשלה – הוחל במבצע. במסגרת הפעילות נבדקו מסתננים רבים חסרי תיעוד או כאלה שהיה ספק באשר לזהותם. צריך לזכור שבחלק גדול מאוד מהמקרים, אותם מסתננים שהגיעו ממצרים, דרך מצרים – הגיעו בעצם ללא שום תיעוד שמאפשר זיהוי שלהם, והשמות שהם נקבו בהם כמובן היו על אחריותם בלבד.

הנושא הזה נעשה גם כדי להשלים את הבירור מול משרד הפנים מזה, ולבדוק את האישורים ואת ההגנה הנדרשת – אם נדרשת – על-ידי נציבות הפליטים של האו”ם שנמצאת במדינת ישראל.

הנתונים שהיו במהלך המבצע הזה, עד היום – למעשה, עד אתמול – הם מקיפים כ- 1,600 מסתננים שנעצרו; 1,300 מהם שוחררו לאחר שנבדק הנושא עם משרד הפנים, אומתה הזהות וניתנו אישורים מסודרים. קרוב ל-450 מהם נשאו אישורים של נציבות הפליטים של האו”ם, וההגנה שניתנת להם, שהיא כמובן הגנה מספקת. כ-300 מהם הועברו למשמורת בהתאם לחוק הכניסה לישראל. כ-100 מתוך ה-300 שוחררו על-ידי בית-הדין לביקורת – מוסד שעובד באופן רצוף מול מתקן המשמורת המרכזי, שנמצא בקציעות ומתקן אחר של מנהלת ההגירה במרכז הארץ.

המסתננים הבלתי חוקיים מוחזקים בישראל במספר מקומות. המקום המרכזי, כפי שאמרתי, בקציעות – מקום מבוקר מאוד על-ידי רבים שהגיעו לשם, וראוי לומר שהגיבו בהפתעה רבתי נוכח מה שנדמה שבקצה מדינת ישראל – קציעות, כלא – עלול להיות משהו נידח, והופתעו מאוד לראות מתקן משמורת מוחזק באמת בצורה מכובדת מאוד, מכבדת מאוד בני אדם – בין אם זה גברים, בין אם זה נשים; היו אפילו מספר מקרים של נשים הרות, כולל לידה שהיתה באותו מתקן.

29 מסתננים בלבד גורשו מהארץ במהלך הפעילות הזאת, כשהסתבר שניתן לבצע את זה על-פי כל אמות המידה.

נסים זאב (ש”ס):

29 מתוך כמה?

השר לביטחון פנים אברהם דיכטר:

לא עקבת אחריי. אני מניתי את כל סדר המספרים ואמרתי: בסופו של דבר, מתוך 1,600 - - -

נסים זאב (ש”ס):

1,800 שמעתי.

השר לביטחון פנים אברהם דיכטר:

לא, לא. לטובת חבר הכנסת זאב ומי שלא האזין, אני חוזר. 1,800 מסתננים רק בפברואר נעצרו על-ידי צה”ל בקו מצרים-ישראל. נושא אחד.

אני עובר לנושא אחר. מאז תחילת המבצע ב-25 בפברואר, נעצרו על-ידי משטרת ישראל כ-1,600 מסתננים. מתוכם, 1,300 שוחררו לאחר שהסתבר שאו שיש להם או ניתן לתת להם, על-פי משרד הפנים – מחויבים לתת להם – היתרי שהייה בישראל, שאותם מספקים גורמי משרד הפנים.
מתוך ה- 1,300 האלה ישנם 450 שהם נמצאים תחת הגנת נציבות הפליטים של האו”ם, שהנציבות הזאת הכירה בהם כפליטים, ואני מניח שהם יטופלו במסגרת ההתחייבות הממשלתית לקלוט סדר גודל של 500 פליטים במדינת ישראל – אותם פליטים מחבל דרפור שדיבר עליו קודם לכן חבר הכנסת חנין.

כ-300 הנותרים - מבין ה- 1,600 פחות ה- 1,300  - ה-300 הנותרים הועברו למשמורת חוקית, מתוכם כ-100 שוחררו לאחר מיון נוסף ותהליך נוסף שבוצע על-ידי בית-הדין למשמורת, שבסמכותו להשאיר או לשחרר, כך שמתוך ה-200 שנשארו במשמורת חוקית מתוך המבצע – לא מתוך סך הכול; מתוך סך הכול יש כ- 1,300 אנשים במשמורת חוקית, אולי 1,500 היום כבר – מתוך ה-200 שבמבצע, גורשו 29.

גורשו, הווי אומר שהתקיימו התנאים שיש יכולת לגרש אותם, שיש מדינה שקולטת אותם, שיש להם דרכונים, שהמדינה שאליה מגרשים אותם מוכנה להנפיק להם דרכונים. לצערי, לא כל המדינות באפריקה – שאליהן ניתן לגרש את אותם מסתננים שהגיעו משם – לא כל אותן מדינות מוכנות להנפיק דרכונים כאן במדינת ישראל. הווי אומר, שגרירויות של מספר מדינות מערימות קשיים רבים מאוד בכל מה שקשור להנפקת דרכונים לבני אותה מדינה שהשגרירות היא שגרירות של אותה מדינה כאן בישראל, כך שבסופו של דבר לגרש אתה יכול רק אדם שיש מדינה שקולטת אותו ושיש לו מסמך רשמי – דרכון או תעודת מסע – שאתה יכול באמצעותם להעלות אותו על טיסה ולהחזיר אותו לארץ מוצאו או למדינה שהסכימה לקלוט אותו, ואכן המספרים הם קטנים מאוד.

ב”החזרה החמה”, מאחר שכולם הרי הגיעו ממצרים – כל ה- 7,000 או למעלה מ- 7,000 שדיברתי עליהם קודם לכן – מאחר שמצרים עד היום ב”החזרה חמה”, הווי אומר לקחת אותם ולהחזיר אותם במעבר ניצנה או כרם שלום, עד היום היה אירוע אחד כזה, שבו נדמה לי חזרו סדר גודל של 40 מסתננים בלבד.

מהמספרים אפשר להבין שאם אנחנו, מדינת ישראל, לא נדע להתמודד בצורה הרבה יותר אפקטיבית עם המסתננים הנכנסים לכאן באופן בלתי חוקי – רובם המכריע למטרות עבודה ולא לשום מטרה אחרת – רובם המכריע למטרות עבודה, עם כסף רב שניתן להשיג כאן בישראל, הדברים עוברים מפה לאוזן.

קו הגבול בין מצרים לישראל הוא, כמובן, בעייתי מאוד מבחינתנו. כל אחד מבין שחובת המניעה של ההסתננות ממצרים לישראל חלה בראש ובראשונה על המצרים מהשטח המצרי, ולאחר מכן על צה”ל בקו ישראל-מצרים. המשטרה פוגשת אותם כבר כשהם בתוך ישראל, אחרי שהצבא אסף אותם והביא אותם אל מתקני המשמורת של שירות בתי הסוהר או משטרת ישראל. או שהמשטרה כבר פוגשת אותם בערים, בין אם זה באילת, באר שבע או מקומות אחרים.

אלה הנתונים, אני ממליץ להסתפק בזה. אני לא רואה יכולת מעבר לכך.

דב חנין (חד”ש):

אני חושב שיש טעם, דווקא מפני שהמבצע נמשך, להמשיך לשמוע נתונים בוועדת הפנים.

השר לביטחון פנים אברהם דיכטר:

אין לי התנגדות שהנושא ימשיך להיות נידון בוועדת הפנים והגנת הסביבה.

היו”ר אחמד טיבי:

היות והשר הסכים לוועדה, אז אחרי ההצעה האחרת נעבור להצבעה. בבקשה, חבר הכנסת נסים זאב.

נסים זאב (ש”ס):

אדוני השר, אני פשוט לא מבין מאיפה התמימות של חבר הכנסת דב חנין. בשם הגלובליזציה, בשם זכויות אדם, אנחנו צריכים לפתוח את שערינו, להפקיר את מדינת ישראל. יש מסכנים, יש פליטים, יש עניים, יש אביונים. אנחנו הפכנו להיות המדינה שצריכה לקלוט את כל האזרחים מהמדינות השונות של העולם. אנחנו לא יכולים לשאת את עצמנו, אנחנו לא מתמודדים עם עצמנו, עם הבעיות שיש לנו בתוך המדינה.

לכן, אדוני השר, צריך לעשות כל מאמץ קודם כול, למנוע אותם בשערים. מה פירוש 29 מתוך 1,600 פליטים אנחנו מחזירים? זו בושה. זו תעודת עוני לממשלת ישראל. צריכים בכל הכוח, בכל העוצמה. ככה מעבירים סמים, ככה מעבירים אמל”ח, אז גם פליטים וגם – לא רוצה להגיד עוד מה מעבירים פה - על גמלים ועל חמורים. הפכנו להיות שק חבטות של העולם.

אם לא נתעורר בזמן, אני אומר לך, אדוני השר, כל אפריקה תגיע לפה. למה לא? אז צריכים לעצור את זה בצורה חוקית. צריך, לדעתי, לעגן את זה בחוק. לא יכול להיות, אלה הם הכללים של ה-29 ולא יותר. צריכים להרחיב את המעגל של הכללים, וצריכים למצוא את הדרך החוקית כדי להחזיר את כולם מאיפה שבאו.

היו”ר אחמד טיבי:

תודה רבה. אנחנו עוברים להצבעה. מי שבעד הוא בעד העברה לוועדה. מי שנגד הוא בעד הסרה.

הצבעה מס’  22

בעד ההצעה להעביר את הנושא לוועדה - 4
בעד ההצעה שלא לכלול את הנושא בסדר-היום - 3
נמנעים – אין
ההצעה להעביר את הנושא לוועדת הפנים והגנת הסביבה נתקבלה.

היו”ר אחמד טיבי:

בעד – ארבעה, נגד – שלושה. אני מודיע לך, חבר הכנסת נסים זאב - - -

שר הבינוי והשיכון זאב בוים:

דיברת בעד הצבעת נגד. מה עשית?

היו”ר אחמד טיבי:

תודה רבה. זה עובר לוועדת הפנים והגנת הסביבה.

היום התקבלה בקריאה ראשונה הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס’ 41) (שירות סינון של תכנים בלתי הולמים לקטינים באינטרנט), התשס”ח–2008, כ’ 210, ברוב של 46 תומכים מול 20 מתנגדים. הדיון בהצעת החוק התקיים אתמול ולהלן מצורף קטע נאומו של דב.

לפרוטוקול המלא.

להצעת החוק.

לכתבתו של צביא לביא ב-ynet.

דב חנין (חד”ש):

אדוני היושב-ראש, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו בעיה בנושא האינטרנט, בעיה אמיתית – אנחנו רוצים להגן על ילדים, אנחנו רוצים להגן על הציבור. כל אלה הם ערכים נכונים, ערכים אמיתיים, שאנחנו צריכים למצוא דרכים להגן עליהם. אנחנו לא מעוניינים שילדים יהיו חשופים לתכנים פורנוגרפיים באינטרנט. אבל כשאנחנו מתמודדים עם רעה אחת, אנחנו לא צריכים לייצר רעות אחרות. אני רוצה, בכל הכבוד, להסכים לדברי קודמי, חבר הכנסת ארדן. הצעת החוק הזאת, שבאה להתמודד עם בעיית הפורנוגרפיה באינטרנט, יוצרת מנגנונים מוגזמים וקיצוניים של צנזורה, מנגנונים שאינם מתאימים למדינה דמוקרטית, מנגנונים שאינם מתאימים לחברה חופשית. החוק הזה הוא חוק מרחיק לכת מאוד. בכל הדיונים שנעשו בוועדה לא הצלחנו להכניס בו אפילו מידה מסוימת של ריסונים, בקרה ואיזונים. הממשלה החליטה בנושא הזה ללכת עד הסוף – לשמור את כל הסמכויות בידי השר, שהוא יקבע בעצמו, לבדו, איך מסננים ואת מה מסננים.

עמיתי חברי הכנסת, במקרים רבים אנחנו מדברים על מדרון חלקלק, וזו הדוגמה הקלאסית למדרון חלקלק. הנה, אנחנו יצרנו את המנגנון שמאפשר לשלטון לקבוע מה אנחנו האזרחים נראה ומה לא נראה. יצרנו את המנגנון הזה במו ידינו. מובן שכאשר יוצרים מנגנונים כאלה, זה תמיד נובע משיקולים טובים וחיוניים של הגנה על הציבור והתמודדות עם כל מיני רעות ועם כל מיני פגעים חברתיים וכדומה, אבל התוצאה היא תוצאה איומה.

במצב שהחוק כרגע נמצא בו אני חושב שאסור לכנסת לאשר אותו בקריאה ראשונה. אני חושב שזה חוק שאי-אפשר לתת לו להמשיך את דרכו בדרך החקיקה. אני חושב שאם רוצים לחוקק חוק שיגן על קטינים מפני תכנים פורנוגרפיים באינטרנט, יש דרכים אחרות לגמרי – אפקטיביות הרבה יותר אבל גם דמוקרטיות הרבה יותר – לעשות את זה. איך אנחנו מאפשרים באמת הגנה על קטינים, איך אנחנו מטילים אחריות על אלה שמפיצים פורנוגרפיה ברשת – זו צריכה להיות המגמה שלנו, זה צריך להיות הכיוון שלנו, ולא כיוון שבמרכזו מערכת מסיבית של צנזורה שאני חייב לומר לכם שהיא מזכירה לי מקומות ומשטרים שאני חושב שהבנו כולנו שהם לא ראויים, לא נכונים, לא מתאימים ולא דמוקרטיים - -

היו”ר אמנון כהן:

אדוני, אתה צריך לסיים.

דב חנין (חד”ש):

- - ואנחנו לא רוצים שחלקנו יהיה אתם. לכן, אדוני היושב-ראש, אף-על-פי שלא רבים הם חברי הכנסת ששומעים את הדברים, אבל אל אלה שנמצאים אני פונה בבקשה ובהצעה שלא לאשר את ההצעה הזאת בקריאה ראשונה.

הכנסת אישרה הערב בקריאה ראשונה ברוב של 28 נגד 1 (דב מתנגד יחיד) הצעת חוק על פיה לא יישא אדם באחריות פלילית לכל מעשה שעשה כדי להדוף מי שפורץ או נכנס לבית מגוריו בכוונה לבצע עבירה (הצעת חוק העונשין (תיקון מס’ 99) (הגנה עצמית), התשס”ח-2008, כ’ 208/17).

דב: “העברת החוק היא מכה קשה לעקרונות של מדינת חוק. החוק מתיר להרוג פורצים ומי שחשודים כפורצים. זהו חוק של מערב פרוע אשר מבטא פשיטת רגל מוסרית של הכנסת, ופשיטת רגל של המדינה: אחריותה של המדינה להגן על האזרחים מפני עבריינות ומפני פריצות, אך התשובה לעבריינות אינה יכולה לאפשר הוצאה להורג ללא משפט. היום הזה יירשם כיום שפל בתולדותיה של כנסת ישראל.”

בדבריו במליאה ציין דב שגם היום החוק מאפשר הגנה משפטית על פעולות שננקטו נגד פורצים כהגנה עצמית וכהגנה על רכוש, אלא שהצעת החוק המדוברת מהווה פריצה חמורה של האיזונים הקיימים היום בחוק. 

להצעת החוק.

לכתבות אמנון מרנדה ב-ynet ושחר אילן ב”הארץ” בנושא.

נאומו המלא של דב במליאה:

תודה רבה, אדוני. עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר – אני לא רואה אותו כרגע. אדוני השר, אני רוצה לברך אותך על הדברים שלך, אני חושב שאתה הצלת את כבודה של ממשלת ישראל.

עמיתי חברי הכנסת, החוק הזה הוא חוק גרוע, הוא חוק מסוכן, הוא חוק שצריך לדחות אותו מעל סדר-יומה של הכנסת, הוא חוק של מערב פרוע, הוא חוק של הפקרות, הוא חוק של גזר-דין מוות במקום לאנשים שמבצעים עבירות של פריצה. אני מציע לכל חברי הכנסת לקרוא את החוק לפני שהם מצביעים עליו.

 מה אומר החוק, למשל? גרסה א’ של החוק: מי שמתפרץ או נכנס לבית מגורים, רואים את המותקף כאילו נשקפה לו או לזולתו הנמצא עמו סכנה מוחשית של פגיעה בחייו או בגופו. גרסה ב’ של החוק: לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה כדי להדוף מי שפורץ או נכנס לבית מגוריו. זאת אומרת, חבר הכנסת ריבלין, אם מישהו פורץ למקום מגוריו של מישהו, אפשר להרוג אותו. הוא לא יישא באחריות פלילית. תקרא את מה שכתוב בחוק.

דוד רותם (ישראל ביתנו):

- - בכוונה לבצע עבירה.

דב חנין (חד”ש):

בכוונה לבצע עבירה. אז הוא רצה לפרוץ, בשביל זה להרוג אותו? בשביל זה גזר-דין מוות?

קריאות:

- - -

דב חנין (חד”ש):

אתם מחוקקים חוקים לא ראויים. אתם מחוקקים חוקים של מערב פרוע, אתם מחוקקים חוקים שהתוצאות החברתיות שלהם הרסניות, אתם מחוקקים חוקים שאין בהם שום היגיון משפטי, אין בהם שום מחשבה משפטית, אין בהם שום הסתכלות.

אדוני היושב-ראש, בחוק הישראלי  - - -

היו”ר אמנון כהן:

השר כהן, אתה מוכן לשבת בבקשה? אני לא שומע את הדובר כאן. תודה.

גלעד ארדן (הליכוד):

טוב, זו קריאה ראשונה.

דב חנין (חד”ש):

יש דברים שאי-אפשר להעביר אותם גם בקריאה ראשונה. גזר-דין מוות לפורץ, אפילו לא בהליך משפטי, אלא גזר-דין שהקורבן עצמו החליט לגזור – מוות, והוא לא יישא באחריות פלילית, כי מישהו התכוון לגנוב ממנו ובגלל זה הוא ירה בו והרג אותו. הוא לא יישא באחריות פלילית. אתם מבינים מה אתם מחוקקים פה? הכנסת הזאת ירדה מהפסים, אני אומר לכם. אין לי ביטוי יותר רך מזה. אני חושב שזו חקיקה שאי-אפשר להעביר אותה בקריאה ראשונה. אי-אפשר להעביר אותה בקריאה ראשונה.

דוד רותם (ישראל ביתנו):

אבל כמה אפשר להגן על עבריינים, חבר הכנסת חנין?

דב חנין (חד”ש):

חבר הכנסת רותם, אני רוצה לומר לך - - - 

היו”ר אמנון כהן:

חבר הכנסת דוד רותם, תיכף אתה תהיה הדובר. תן לו לסיים את דבריו.

דב חנין (חד”ש):

חבר הכנסת רותם, אני רוצה לומר לך: בחוק הישראלי, אתה כמשפטן יודע – יש היום הגנות שקיימות בחוק הישראלי. יש הגנת הצורך, יש הגנה עצמית – זה לא שאם אתה קורבן אתה צריך להסתכל בשאננות על זה שתוקף אותך ואין לך מה לעשות. יש לנו הגנות, יש הגנות שצריך להפעיל אותן. אולי צריך לתקן בהן משהו - - -

דוד רותם (ישראל ביתנו):

זה התיקון, זה התיקון. כי ההגנות - - -

דב חנין (חד”ש):

לא, אבל זה לא תיקון. בזה אתם שוברים לגמרי את כל העקרונות של המשפט. מה שכתוב פה בוורסיה השנייה – שלא יישא באחריות פלילית – זה אומר שהוא יכול לירות בו ולהרוג אותו אם הוא התכוון לגנוב ממנו משהו. הוא יכול לירות בו ולהרוג אותו והוא לא יישא באחריות פלילית. אתם מבינים מה אתם עושים פה? זה דבר – יש דברים  - - -

היו”ר אמנון כהן:

משפט אחרון, בבקשה.

דב חנין (חד”ש):

עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם, אני יודע שאנחנו מדברים על בעיה קשה של עבריינות ועל התמודדות עם עבריינות. וצריך להתמודד עם העבריינות הזאת. הדרך להתמודד עם העבריינות לא עוברת דרך עבריינות נגדית. הדרך להתמודד עם העבריינות לא עוברת דרך עשיית משפט עצמית. הדרך להתמודד עם עבריינות לא עוברת דרך גזרי-דין מוות אינסטנט, שאותם ייתנו האנשים שיורים באלה שמנסים לפרוץ לבתיהם.

לכן אני מציע לכנסת לדחות את הצעת החוק הזאת, לא לקבל אותה ולבקש שתובא לנו הצעה יותר טובה.

בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה כי לא יועמדו לדין שוטרים החשודים ברצח 13 האזרחים הערבים באירועי אוקטובר 2000, דב הביא לאישורה של מליאת הכנסת את הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה (ראשות המחלקה לחקירת שוטרים), התשס”ו–2006 (פ’ 1255/17).

בתיאום עם הממשלה נדחתה ההצבעה על החוק למועד אחר. 

להלן דבריו של דב במליאת הכנסת בזכות הצעת החוק.
דב חנין (חד”ש):

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מתכבד להביא בפני הכנסת מציעה להעמיד בראש המחלקה לחקירת שוטרים שופט בגמלאות. הצעת החוק הזאת באה לעשות שינוי במערכת, שלמרבה הצער איננה מתפקדת בצורה ראויה.

זבולון אורלב (האיחוד הלאומי - מפד”ל):

הממשלה תומכת?

דב חנין (חד”ש):

אני מקווה שהממשלה תומכת, אבל הם ביקשו תשובה והצבעה במועד אחר.

זבולון אורלב (האיחוד הלאומי - מפד”ל):

זה סימן לא טוב. הם אמרו לך למה?

דב חנין (חד”ש):

זה סימן לא טוב. ועדת שרים החליטה להתנגד.

אדוני היושב-ראש, אני חושב שזאת הצעה נכונה, הצעה ראויה והצעה שבאה לתת מענה למערכת שאיננה מתפקדת בצורה נכונה ובצורה ראויה. אני מעלה את ההצעה הזאת שבוע אחרי שהחליטו לסגור את כל תיקי החקירה בעקבות אירועי אוקטובר. אני לא רוצה לדבר היום על אירועי אוקטובר, על כך כבר דיברתי בהזדמנות אחרת, אבל אני רוצה לדבר על התנהגותה של מח”ש – המחלקה לחקירת שוטרים – בכל הנוגע לחקירת האירועים האלה, ולהביא בפניכם, עמיתי חברי הכנסת, כמה עובדות בנוגע לחקירה הזאת.

עובדה ראשונה - מח”ש בכלל לא חקרה חמישה מקרי הרג, בניגוד להוראות של ועדת-אור שהיא תעשה כך. מח”ש הציגה בפני הציבור מצג כאילו היא ביצעה חקירה מאומצת, בזמן שבפועל היא לא אספה חומרים מטעמה. גם כאשר מח”ש חקרה חלק מהאירועים, החקירות היו שטחיות לחלוטין. חוקרי מח”ש לא העמידו שוטרים על הסתירות שהתגלו בין הגרסאות שמסרו למח”ש לבין דבריהם בפני ועדת-אור. מח”ש הסתפקה באמירה שהשוטר סותר את דבריו, אבל לא עימתה אותו עם הסתירות שלו וסגרה תיקים בכמה מקרים. מח”ש לא הביאה בדל של ראיה חדשה לראיות שהובאו בפני ועדת-אור, ובכל זאת הגיעה למסקנות הפוכות מאלה של ועדת החקירה הממלכתית. מח”ש הסתירה את העובדה ששוטרים סירבו לשתף אתה פעולה, ובכלל זה סירבו להיבדק בפוליגרף. היא התמקדה כל הזמן בטענה שרק משפחות ההרוגים הן שסירבו לשתף פעולה. שוטרים שסירבו לשתף פעולה עם מח”ש המשיכו לשרת בתפקידם ולא ננקטו נגדם צעדים כלשהם.

את חקירתו של אליק רון, שוועדת-אור מצאה שהוא היה אחראי להפעלה בלתי חוקית של צלפים באום-אל-פחם, מח”ש סיכמה על פני עמוד אחד בלבד. חקירתו בוועדת-אור משתרעת על פני 801 עמודים.

מח”ש הצדיקה את ירי הצלפים, תוך הסתמכות על עדותו של שוטר שהוזמן כעד הגנה מטעם אליק רון, בזמן שוועדת-אור נזפה באליק רון, שהביא תצהיר הגנה תומך מאותו שוטר. מח”ש הצדיקה את ירי הצלפים בלי שעיינה בקלטות המהוות ראיות מרכזיות, שמצביעות על העדר חוקיות בהפעלה של אותם צלפים. ועדת-אור, לעומת זאת, צפתה בקלטות האלה. מח”ש לא בדקה ולא עיינה בדוח משטרתי שהצדיק ירי צלפים גם בהעדר סכנה מיידית לחייהם של שוטרים.

משה ולדמן, שפיקד על ירי הצלפים בנצרת, לא נשאל כלל על האירוע מיום 8 באוקטובר 2000, שבו נהרגו שני אזרחים, ואילו ועדת-אור קבעה שולדמן הוא שנתן את ההוראה הבלתי-חוקית לירות לעבר המפגינים.

מח”ש פסלה, בלי בסיס מספיק, מהימנות של עדים שנמצאו מהימנים מאוד על-ידי ועדת-אור. מח”ש גם לא היססה לפסול את מהימנותם של עדים נייטרליים, בלי לזמנם לחקירה בפניה. מחדליה של מח”ש, אגב, התחילו מהרגע הראשון של האירועים באוקטובר 2000. עד עצם היום הזה מח”ש לא סיפקה תשובה משכנעת על השאלה מדוע האירועים לא נבדקו מהימים הראשונים. אפילו חוקיות ההוראה לפתוח באש לא נבדקה. אילו היו חוקרי מח”ש מתייחסים בכובד ראש למסקנות ועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט אור, הם לא היו מזניחים את הסוגיה הזאת, וספק רב אם הם היו מסוגלים שלא להמליץ על העמדה לדין של המפקדים האחראים.

אנחנו מדברים, אדוני היושב-ראש, על מערכת שכשלה באופן חמור, בוטה וקיצוני בכל הנוגע לאירועי אוקטובר. אבל למרבה הצער, הכשל הזה הוא רק אחד מרצף של כשלים בעבודתה של המחלקה לחקירת שוטרים. בדיון שהתקיים פה בכנסת, חברי כנסת מימין ומשמאל היו שותפים לביקורת נוקבת על אופן הפעולה של המחלקה לחקירת שוטרים. חברי כנסת מכל קצוות הבית הגיעו למסקנה שהשם האמיתי שהמחלקה הזאת ראויה לו הוא לא מחלקה לחקירת שוטרים, אלא מחלקה לטיוח חקירות שוטרים. פשוט צריך להחליף את החי”ת בטי”ת.

אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להביא בפניכם ממצאים של שני מחקרים חשובים שנעשו בעניינה של מח”ש, האחד של ד”ר עופר כסיף והאחר של ד”ר סרג’יו הרצוג. המחקרים האלה, אגב, הם לא מחקרים מהתקופה האחרונה, הם מחקרים שנעשו כבר לפני כמה שנים, אבל הם מצביעים על נתונים מדהימים לגבי אופיה של המחלקה לחקירת שוטרים.

אני רוצה, למשל, להפנות אתכם, עמיתי חברי הכנסת, לשאלון שהעביר ד”ר הרצוג בקרב חוקרי מח”ש, שרובם ככולם שוטרים לשעבר. בודק ד”ר הרצוג את עמדתם של חוקרי מח”ש, והוא מוצא שגם בקרבם הנטייה להגן על שוטרים אלימים היא נטייה רווחת.

נתון אחד: 14% מחוקרי מח”ש, בסקר שערך ד”ר הרצוג, הסכימו – שימו לב – כי אלימות הנה הכרחית לעבודה יעילה של המשטרה; 5.6% מחוקרי מח”ש תמכו בקוד השתיקה של השוטרים - שוטר לא מלשין על שוטר; 56% דחו את קוד השתיקה, אבל טענו שהם מבינים אותו.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

את כל זה שופט ישנה?

דב חנין (חד”ש):

עוד התברר, כי כנגד 27% מחוקרי מח”ש דאז – שימו לב – נפתחו טרם גיוסם למח”ש, זאת אומרת בזמן שהם עדיין שירתו במשטרה, תיקי חקירה שונים, רובם המכריע בגין שימוש שלא כדין בכוח. כאשר 27% מהחוקרים היו ככל הנראה בעברם בעצמם שוטרים אלימים, הציפיות שלנו מהחוקרים האלה לחקירה נמרצת ויעילה, תקיפה ועניינית של התנהגות המשטרה, ככל הנראה אינן יכולות להתבסס על בסיס אמיתי ורציני.

הפתרון שהצעת החוק מציעה הוא מהלך של אזרוח מח”ש. בעבר היתה בכנסת הסכמה שאי-אפשר לתת לגוף לחקור את עצמו, ולכן מח”ש היום נמצאת במשרד המשפטים. טענתי היא שהניסיון מלמד שהמהלך הזה איננו מספיק. לא מספיק שהגוף יתקיים במשרד המשפטים. אנחנו צריכים להבטיח שבראש המערכת הזאת עומדים אנשים שלא באו מהמשטרה ולא ילכו אל המשטרה. הפרקטיקה הנוהגת, שבה שורות מח”ש - ובמיוחד הדרג הבכיר במח”ש - מאוכלסות על-ידי אנשים שבעברם היו קציני משטרה, באו מן המשטרה ואל המשטרה ישובו – זאת בדיוק הפרקטיקה שהופכת את מח”ש לחלק מקשר השתיקה וקשר החיפוי על עבירות של שוטרים ועל עבירות של אלימות כנגד שוטרים.

עמיתי חברי הכנסת, סוגיית האלימות של השוטרים בחברה הישראלית היא סוגיה רחבה וקשה. באירועי אוקטובר נפגעו ממנה, ונפגעו ממנה קשות, אזרחים ערבים. 13 מהם נהרגו. אחרי אירועי אוקטובר נהרגו 20 אזרחים ערבים נוספים כתוצאה מירי של כוחות משטרה וכוחות ביטחון אחרים, בעיקר כוחות משטרה.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

260 נהרגו בפיגועי התאבדות. גם את זה כדאי לזכור.

דב חנין (חד”ש):

אדוני חבר הכנסת חסון, אנחנו מדברים על אזרחים שנהרגו, לא שהיו מעורבים באירועים ביטחוניים. אנחנו מדברים על אזרחים שנהרגו על לא עוול בכפם.

ישראל חסון (ישראל ביתנו):

לגמרי.

דב חנין (חד”ש):

אני מציע לך לא להכניס בכל עניין אירועים ביטחוניים ועבירות ביטחוניות.

עמיתי חברי הכנסת, האלימות הזאת של משטרה ושל שוטרים איננה פוגעת רק בערבים. היא פוגעת גם במפגינים יהודים, היא פוגעת גם בחברי הכנסת, לא רק משמאל, גם מימין.

לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהשינוי המהותי, המשמעותי, האמיתי, שאנחנו צריכים לעשות בשורות מח”ש, וקודם כול בקודקודה של מח”ש, הוא שינוי חיוני ודרוש להגנת הדמוקרטיה בחברה הישראלית.

היו”ר עתניאל שנלר:

תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין.

הדיון התקיים במסגרת הצעת אי אמון בממשלה בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה על סגירת התיקים.

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, הנך מוזמן, הצעה מטעם סיעות חד”ש, רע”ם-תע”ל ובל”ד להביע אי-אמון בממשלה בנושא החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיקי החקירה של המעורבים בהרג 13 אזרחים ערבים באוקטובר 2000. יש לך עשר דקות. בבקשה, אדוני.

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, זו הצעת אי-אמון שבאה ממקום של הרבה כאב וצער. בחודש אוקטובר 2000 התקיימו הפגנות מחאה מאוד קשות של האוכלוסייה הערבית בישראל. בהפגנות האלה נהרגו, נורו למוות, 13 פלסטינים אזרחי ישראל, ואני רוצה לפתוח את הצעת האי-אמון שלי בהקראת השמות שלהם, כי לכל איש יש שם, ולכל אחד מהם יש גורל אישי ולכל אחד מהם יש גם מוות אישי. מוחמד אחמד ג’בארין בן 23 מאום-אל-פחם נורה ביום 1 באוקטובר 2000. הוא נפגע בעינו השמאלית ונפטר באותו יום. מח”ש, אגב, סגרה את התיק הזה בלי לקיים לגביו חקירה בכלל. אחמד אבראהים סיאם ג’בארין ממועאוויה, בן 18, נורה באותו יום, נפגע מאחור ונפטר למחרת. ראמי גרה, בן 21 מהכפר ג’ת, נורה באותו יום, נפגע בעינו, נפטר באותו יום. איאד לואבנה מנצרת, בן 26, נורה באותו יום, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. עלא נסאר, מעראבה, בן 18, נורה למחרת, ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. אסיל עאסלה, בן 17, מעראבה, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בצוואר מאחור ונפטר באותו יום. עמאד גנאים, בן 25, מסח’נין, נורה ב-2 באוקטובר 2000, נפגע בראש, נפטר באותו יום. וליד אבו-סאלח מסח’נין, בן 21, נורה ביום 2 באוקטובר 2000 נפגע בבטן, נפטר באותו יום. ראמז בושנאק מכפר-מנדא, בן 24, נורה למחרת, ב-3 באוקטובר 2000, נפגע בראשו ונפטר באותו יום. מוחמד ח’מאיסי, מכפר-כנא, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בברך, נפטר למחרת. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. עומר עכָּאוי, בן 42 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בחזה ונפטר באותו יום. גם את התיק שלו מח”ש סגרה בלי לבצע שום פעולת חקירה. ויסאם יזבק, בן 25 מנצרת, נורה ביום 8 באוקטובר 2000, נפגע בראש מאחור ונפטר למחרת. גם התיק שלו נסגר על-ידי מח”ש בלי לבצע פעולת חקירה. מסלח אבו-ג’ראד מדיר אל-בלאח, בן 19, נורה ביום 2 באוקטובר 2000, נפגע בחזה, נפטר באותו יום.

מאז אזרחים ערבים ממשיכים להיירות וליהרג בידי המשטרה. לא מקרה אחד, לא שניים, לא חמישה ולא עשרה. יותר מזה. למה? איך דבר כזה יכול לקרות? איך דבר כזה קרה ואיך דבר כזה ממשיך לקרות? מה יכול להסביר לנו תופעה כל כך קשה של ירי והרג של אזרחים על-ידי משטרה?

אני רוצה להסתמך בעניין הזה על מחקר מאיר עיניים שעשה ד”ר עופר כסיף. הוא שאל בדיוק את השאלה הזאת, ומצא ארבע גישות הסבריות לשאלה, איך קורה ששוטרים יורים באזרחים והורגים אותם. הגישה הראשונה היא אולי המקובלת ביותר, והיא הגישה האישית. אפשר לקרוא לה גישת התפוחים הרקובים. לפי הגישה הזאת יש בעיה של כמה שוטרים אלימים שבמקרה הגיעו למקום, ירו והרגו. גברתי היושבת-ראש, עוד בשנת 1994 נכתב דוח קרמניצר שהתייחס לאלימות שוטרים ואומר שאכן לעתים מגויסים למשטרה אנשים שנוטים לאלימות, אך הדוח מדגיש שמדובר אך ורק במקצת המקרים; כלומר, לא כל אלה שמגויסים למשטרה הם תפוחים רקובים, רחוק מזה. ד”ר סרג’יו הרצוג, שהוא קרימינולוג שהתמחה בחקר תופעת האלימות במשטרה, טען שהשוטרים לא מתגייסים אלימים. הם הופכים לכאלה במהלך השירות. הוא פרסם בנושא הזה מאמר מאוד מפורט. זו גישה ראשונה.

גישה שנייה היא הגישה המצבית, שאומרת שאלימות השוטרים היא פועל יוצא של מצב, של מפגש מסוים עם תופעה או עם מצב שבו השוטרים נדחפים לנקוט אלימות. גם הגישה הזאת לא יכולה להסביר את תופעת האלימות המשטרתית נגד ערבים בישראל. אנחנו הרי יודעים שבשנים האחרונות היו סיטואציות קשות ביותר – אני יכול להזכיר למשל את אירועי ההתנתקות שבהם השליכו חומרים על חיילי צה”ל, שבהם זרקו סולמות שעליהם טיפסו החיילים לגג. אירועים קשים ביותר שבהם הופעלה אלימות ישירה ומסוכנת נגד חיילים ונגד שוטרים, אבל לא ננקטו האמצעים האלה. כלומר, גם הגישה האישית של התפוחים הרקובים וגם הגישה המצבית של מצבי מפגש אלימים לא מסבירה ולא יכולה להסביר את מה שקרה באירועי אוקטובר 2000.

יש גישה שלישית, שהיא הגישה הארגונית. הגישה הארגונית אומרת שבמשטרה יש תרבות ארגונית אלימה מתמשכת. יש דוח מבקר המשטרה לשעבר, אברהם אדן, שפורסם עוד בשנת 1993, והדוח הזה אומר שלמעשה המשטרה מעבירה מסר כפול לשוטריה. במישור הגלוי המשטרה מעבירה מסר של דבקות בחוק, התנהגות ללא רבב, גינוי לאלימות וכדומה, אבל במישור הסמוי קיימת תפיסה שאלימות השוטרים היא דרך יעילה בנסיבות מסוימות לפעולת המשטרה, ולכן יש בפועל הגנה על שוטרים אלימים. זה מתבטא בטיפול הפנימי, הבלתי-מקצועי והסלחני כלפי חשדות וגילויים של אלימות שוטרים, טיפול שכולל בין היתר התמשכות של ההליכים, דחייה של מתלוננים, חקירה לקויה, הקלה בגזרי-דין והטלת עונשים מגוחכים לאור חומרת ההאשמות.

אבל, גברתי היושבת-ראש, גם הגישה הארגונית כשהיא לעצמה לא יכולה להסביר למה ואיך זה קרה שכמות כזאת של אלימות קטלנית הופעלה דווקא נגד אזרחים ערבים. ולכן אין לנו מנוס מלהגיע לגישה המסבירה הרביעית, ששמה דגש על בהקשר הפוליטי והחברתי שבו הופעלה האלימות המשטרתית. לומר את הדברים בשפה גלויה, פשוטה וברורה: הגישה הזאת מפנה אותנו למחלת הגזענות הקשה שקיימת בחברה הישראלית. דרך אגב, אלה לא דברים שלי. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, אמר בזמנו שהתעללות אנשי משמר הגבול באוכלוסייה פלסטינית היא תופעה במשמר הגבול. מפקד משמר הגבול ישראל סדן אמר בנובמבר 1996 בפני ועדת הפנים של הכנסת שאלה לא אירועים חריגים, אלא תופעה. שוטרי משמר הגבול שנעצרו בספטמבר 2000 בחשד שהתעללו בערבים אמרו אז שבמשמר הגבול זה קורה כל הזמן. בית-משפט מחוזי בירושלים אמר בשנת 2000 שזה לא מקרה בודד, אלא מקרים רבים נוספים, תופעה.

עמיתי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על דברים שקרו עוד לפני אוקטובר 2000, על אמירות שנאמרו עוד לפני אוקטובר 2000. יש לנו בעיה של אוכלוסייה שלמה של אזרחי ישראל שמתויגת כאויב. זה מסר חברתי כולל, יש אווירה של לגיטימציה לאלימות כלפי ערבים. ודאי שיש אווירה כזאת כאשר מדברים על האזרחים הערבים כעל סכנה דמוגרפית, כאשר מדברים עליהם כעל אויב מבפנים. ודאי שהמסר שעובר אל תוככי המערכת המשטרתית והביטחונית הוא שבעצם דמם מותר.

הבאתי את הצעת האי-אמון הזאת על שלושה חטאים. החטא הראשון הוא כמובן חטא ההרג. החטא השני הוא חטא הטיוח. על חטא הטיוח אני רוצה לומר כמה דברים: אף שידוע שההרג והפציעות אירעו כתוצאה ישירה מירי שביצעו שוטרים, המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים לא ביצעה את חובתה על-פי הדין, לא ביצעה חקירה בשום מקרה ממקרי ההרג האלה; במהלך אוקטובר 2000 מח”ש לא זיהתה מי מהשוטרים שהיו מעורבים בכל זירה מזירות ההרג; היא לא חקרה אף שוטר בנושא הזה; היא לא אספה ראיות חפציות כלשהן ממקום האירוע; לא אספה כלי נשק של שוטרים מזירות ההרג ותרמילי כדורים; היא לא יזמה, לא בסמוך להרג שהיה ידוע שבוצע על-ידי שוטרים ולא מאוחר יותר, שום נתיחה בגופות מי מההרוגים, כדי לעמוד על סיבת המוות ולהגיע אל מבצעיו.

אני אעצור כאן. יש לי עוד דברים רבים לומר על אחריותה של מח”ש, ואני אומר אותם בשלב מאוחר יותר בדיון. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, יש לנו בעיה של הרג אזרחים, שערורייה בלתי נסבלת, לא מתקבלת על הדעת בשום מדינה דמוקרטית. יש לנו בעיה של טיוח. אמר לנו ראש הממשלה שאם היו נהרגים 13 אזרחים יהודים הוא לא היה מעלה על דעתו שמישהו לא היה עומד על כך לדין. אני חושב שזו אמירה נכונה. אף אחד מאתנו לא מעלה את זה על דעתו.

לכן, גברתי היושבת-ראש, יש לנו לא רק הרג, לא רק טיוח, יש לנו בעיה של מדיניות פסולה שאתה צריך להתמודד ואותה צריך לשנות. תודה רבה.

היו”ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. ישיב שר המשפטים. בבקשה, אדוני. לאחר מכן נעבור לדיון סיעתי. הראשון שידבר יהיה חבר הכנסת יולי אדלשטיין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, שמענו את הדיבורים על 13 האזרחים הערבים שנהרגו באותו אירוע מצער. לכולם יש שמות. באותו אירוע או בהקשר של אותו אירוע לא נהרגו 13, נהרגו 14, אלא שהאדם מספר 14 הוא יהודי, ואותו כבר לא מזכירים, לא בהצעת האי-אמון ולא בהצעה אחרת. גם ליהודי יש שם. כאשר חבר הכנסת דב חנין קרא את השמות, השם של היהודי שנהרג באותן מהומות ובאותם אירועים, מיידוי אבנים באזור ג’סר-א-זרקא, השם שלו הוא אזרח ישראלי-יהודי. הוא לא נזכר, הוא לא קיים. הוא נהרג ככה במקרה, סתם כך. הרגו אותו. פורעים זרקו עליו אבנים. גם בקשר להריגה שלו לא הועמד איש לדין. וגם לו יש שם, ושמו ז’אן בכור. כדאי לזכור גם את זה.

כאשר מציגים לנו את הסיפור, אפשר לחשוב שמדובר היה באיזו הפגנת סטודנטים – כמה סטודנטים יצאו לרחוב, צעקו נגד המדינה, נגד הממשלה, נגד זה ונגד זה, והנה הרגו 13 מהם. רבותי, זה לא היה כך. לא היה שום דבר דומה לזה. זו היתה פרשה אחרת.

חברי הכנסת הערבים – לא רק הערבים, אלא כל מי ששייך לסיעת חד”ש או בל”ד – מאוד אוהבים את דוח אור, אבל בדוח אור כתובים עוד כמה דברים, ואני אקרא לכם קטע:  “באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ. המהומות שהתרחשו בחודש זה היו חסרות תקדים. האירועים היו חריגים ויוצאי דופן מכמה בחינות. נטלו בהם חלק אלפים, במקומות רבים בעת ובעונה אחת. עוצמת האלימות והתוקפנות שבאה לידי ביטוי באירועים היתה גבוהה ביותר. נגד אזרחים ואנשי כוחות הביטחון נעשה שימוש באמצעי תקיפה מגוונים, אשר כללו יידוי בקבוקי תבערה, שימוש בגולות מתכת שיודו בקלע במהירות גבוהה, יידוי אבנים באמצעים שונים” – וכבר הזכרתי לכם  שיהודי נהרג מיידוי אבנים – “גלגול צמיגים בוערים ובמקרים בודדים גם ירי של אש חיה. יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים” – כך כותבת ועדת-אור – “רכושם הושחת. במספר מקרים אך כפסע היה בינם לבין מוות בידי המון מתפרע, ואכן במקרה אחד נהרג אזרח יהודי עובר אורח. נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודים ולאיים עליהם. צירי תנועה ראשיים נחסמו לפרקי זמן ממושכים. התנועה ליישובים יהודיים שובשה קשות, ולעתים אף נותקה לפרקי זמן ארוכים. התוקפנות והאלימות אופיינו בנחישות רבה, נמשכו פרקי זמן ארוכים והתמידו גם כאשר נעשו ניסיונות לבולמם תוך שימוש באמצעים שונים לפיזור ההמון.

“זאת ועוד, המהומות התלכדו עם מהומות קשות שהתרחשו בשטחי יהודה ושומרון ורצועת-עזה, ונשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי ‘הקו הירוק’ לבין הפלסטינים שמעבר לו”.

זאת לא היתה הפגנת סטודנטים; זה היה משהו אחר. משהו אחר לגמרי. וגם אנשי כוחות הביטחון היו בסכנה גדולה. זה לא סיפור רגיל.

ואסל טאהא (בל”ד):

אדוני השר - - -

דב חנין (חד”ש):

אדוני השר, אם אתה מצטט מדוח ועדת-אור - - -  יש דברים שנאמרו - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, למיטב ידיעתי, אתה לא ברשות דיבור. אתה דיברת והשר הקשיב לך.

קריאות:

- - -

רן כהן (מרצ):

ועדת-אור - - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות - - -

היו”ר דליה איציק:

השר הקשיב לך עשר דקות. עכשיו, לחבר הכנסת ואסל טאהא אנחנו ניתן להעיר הערה.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

רבותי, העובדות מאוד מרגיזות, מאוד מצערות. זאת היתה טרגדיה גדולה, אבל טרגדיה מכל הכיוונים. זאת היתה טרגדיה נוראה, וצריך להבין מה שקרה שם.

ואסל טאהא (בל”ד):

אתה לא מצטט - - - למה אתה לא מצטט אותם? מה שכתוב בוועדת-אור - - -

היו”ר דליה איציק:

ועכשיו הערתך נרשמה והיא תהיה אחרונה בהחלט. אני מאוד מודה לך. בבקשה.

זהבה גלאון (מרצ):

- - - שזה שר המשפטים.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

כפי שאמרתי, “נשמעו קולות לא מעטים בקרב אישי ציבור בולטים במגזר הערבי, אשר הצביעו על כך שהתלכדות זו אינה מקרית והיא משקפת יחסי גומלין בין הפלסטינים בתוככי הקו הירוק ולבין הפלסטינים שמעבר לו. אף שילוב זה של שתי החברות הוא חסר תקדים. על רקע מכלול היבטים אלה, נתפסו האירועים כ’אינתיפאדה’ החורגת באופיה מהפרות סדר מקומיות.”

אני רוצה לומר לכם – המשטרה התקשתה מאוד, גם בבירור העובדות, גם בחקירות. מבין הפורעים - - -

דב חנין (חד”ש):

- - -

רן כהן (מרצ):

רגע, בשביל זה הורגים, שר המשפטים? מה אתה אומר? שבגלל שהיה קשה, מותר להרוג? מה אתה אומר?

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת רן כהן, נא לא להרים את הקול.

רן כהן (מרצ):

אי-אפשר לשמוע את זה.

זהבה גלאון (מרצ):

זה מקומם.

היו”ר דליה איציק:

כתוב בתורה - - - צריך לשמוע קול, חבר הכנסת רן כהן. אדוני השר, האם אני יכולה רגע להפריע?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

קשה לשמוע, אבל זה מה שהיה.

היו”ר דליה איציק:

אדוני השר, האם זה נכון שיש כאלה שבכלל לא נחקרו?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

ודאי. הרי לא התגלו. גם שוטרים רבים נפגעו. הרי לא הועמדו לדין - -

קריאה:

- - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

- - כאשר פונו המתנחלים והשוטרים הותקפו, מתנחלים הועמדו לדין. כאן, מבין הפורעים לא הועמדו אנשים לדין. גם אלה שהרגו את היהודי – גם הם לא הועמדו לדין. הרי לא נמצאו, הם לא התגלו.

דב חנין (חד”ש):

- - - אדוני השר, אילו תשובות.

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

במקרים לא מעטים היו השוטרים בסכנת חיים. לכך מצטרפת העובדה שנעשה ניסיון אמיתי ורציני לבחון אם שוטרים נהגו שלא כדין, האם הם חרגו מן המותר, האם הם ירו ופגעו כאשר לא היה צריך, או כאשר לא היה מותר.

אבל אני רוצה לומר לכם, חלק גדול מהמשפחות סירבו לשתף פעולה עם המשטרה. למה זה? כיצד זה קרה? לא משתפים פעולה עם המשטרה, אבל יש כאלה שכבר הוציאו פסק-דין. הרי אנחנו יודעים שהם אשמים, אז למה צריך לשתף פעולה? למה צריך לחקור? ובכן - - -

דב חנין (חד”ש):

- - - לצלפים לירות - - - צריך שיתוף פעולה - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, עכשיו אני קוראת אותך פעם ראשונה.

זהבה גלאון (מרצ):

כדורי גומי ואש חיה - - - מפזרים הפגנות - - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אלה לא היו הפגנות, גברתי, זה היה דבר אחר לגמרי. זה לא נעים לשמוע – זאת לא היתה הפגנת סטודנטים. זה היה סיפור אחר לחלוטין.

זהבה גלאון (מרצ):

- - - יש צידוק לשימוש - - - ?

ואסל טאהא (בל”ד):

- - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת ואסל טאהא, אני קוראת לך פעם ראשונה. הרשיתי לך, מספיק. אנחנו אישרנו, לא ביקשתי מכם שתסירו מסדר-היום, בגלל הרגישות של הנושא.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

למרות חומרת ההתפרעות, נעשו ניסיונות לחקור את האירועים, לחקור אם היו חריגות מצד השוטרים והאם נעברו עבירות. מח”ש ניהלה את החקירה, ולאחר מכן עבד צוות היועץ המשפטי.

אנחנו חיים במדינת חוק; המדינה איננה מוסמכת להתערב בהחלטות היועץ המשפטי. היא איננה מתערבת בהחלטות שלו. כאשר ההחלטות לא נוחות לה ולא נעימות לה, היא מקבלת אותן והיא חייבת לקבל אותן, בכל מקרה – גם במקרה הזה וגם במקרה שהדבר נוגע לאנשים אישית, לאנשים שיכולים להיות מקורבים לשר, להיות מקורבים לכל אדם אחר.

הבסיס של השיטה המשפטית הוא שהתביעה הכללית והחקירה הן בלתי תלויות בשלטון, הן בלתי תלויות בממשלה. כל מה שאנחנו יכולים לעשות כממשלה – לתת להם את הגיבוי לחקור את חקר האמת.

וכאשר מתרחשות מהומות בקנה-מידה כזה, כאשר זו עמדת רבות מהמשפחות שאינן מוכנות לשתף פעולה ודורשות העמדה לדין והרשעה – ללא בסיס – אני חושב שגם ליועץ המשפטי לא היתה ברירה. היועץ המשפטי עשה כמיטב יכולתו, היועץ המשפטי וצוותו עשו כמיטב יכולתם. הם לא מצאו יסוד להגשת כתב אישום או כתבי אישום; הם לא מצאו את האשמים בפגיעות בעוברי אורח, ביהודים; הם לא העמידו לדין פורעים; לא העמידו לדין מי שלא היה להם חומר נגדו, מי שלא יכלו להוכיח דבר נגדו – יהא זה יהודי או יהא זה ערבי.

ואסל טאהא (בל”ד):

- - -

שר המשפטים דניאל פרידמן:

אני חושב שגם להנהגה של הציבור הערבי מותר לפשפש במעשיה – ויש על כך לא מעט גם בדוח אור – ולהסתכל האם יש לה חלק בהתפרעות הגדולה שהיתה, האם היה לה מקום, האם יכלו לרסן אותה.

דב חנין (חד”ש):

- - - יש מקום לפשפש במעשיה או לא, או רק להנהגה של הציבור הערבי - - -

היו”ר דליה איציק:

חבר הכנסת דב חנין, אתה רוצה שאני אקרא אותך פעם שנייה? מה זה? מה נעשה? אתה בעיני “חשוד” כחבר כנסת מנומס.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

העובדות נורא מרגיזות. רבותי, העובדות מאוד מרגיזות – ברגע שרואים אותן, ברגע שרואים את שני צדי המטבע. לא כשרואים צד אחד. כשרואים צד אחד, אז הכול ברור. אז הכול ברור. אבל יש כאן שני צדדים.

רן כהן (מרצ):

- - - המפגינים הרגו את השוטרים?

היו”ר דליה איציק:

שיהיה ברור, חבר הכנסת רן כהן, מספיק.

שר המשפטים דניאל פרידמן:

זה לא היו מפגינים. זה לא היו הפגנות סתם - -

זהבה גלאון (מרצ):

זה סביר ש-13 אזרחים נהרגו - - - ?

שר המשפטים דניאל פרידמן:

- - אלה היו – כמו שוועדת-אור מתארת את זה – מהומות חסרות תקדים, אירועים חריגים יוצאים-דופן. אלפים נטלו בהם חלק בעת ובעונה אחת במקומות שונים בארץ, כשהמשטרה צריכה לפזר את כוחותיה ממקום למקום. זה לא איזו הפגנה שהיא במקום אחד. זה סיפור אחר לגמרי.

אני חושב שאין כל יסוד להצעת האי-אמון הזאת, ואני מבקש לדחותה.

היו”ר דליה איציק:

תודה לך, אדוני. אנחנו נעבור לדיון. חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יש לך שלוש דקות. הדיון הוא סיעתי, שלוש דקות לכל סיעה. אגב, יש סיעות שלא נרשמו, אז - - -

זהבה גלאון (מרצ):

שר המשפטים נותן לגיטימציה לצדק שונה ליהודים ולערבים - - - ?

רן כהן (מרצ):

רק בשביל התשובה הזאת היה שווה אי-אמון.

ביום רביעי (9/1) נערכה בועדת החינוך של הכנסת ישיבה ביוזמת חברי הכנסת זהבה גלאון ודב חנין אשר עסקה בסוגיית חופש הביטוי וההתארגנות באוניברסיטת חיפה. במהלך הדיון נערכו חילופי דברים קשים בין נציגי הסטודנטים לבין נציגי הנהלת האוניברסיטה.

הסטודנטים העלו טענות כלפי נוהל הפעילות הציבורית הנהוג באוניברסיטה המטיל מגבלות שרירותיות על זכותם של סטודנטים להפגין ולהתבטא בקמפוס. דיקאן הסטודנטים, פרופ’ יואב לביא הגיב לטענות והסביר כי המצב באוניברסיטת חיפה מורכב “באוניברסיטה ישנם סטודנטים רבים מלאומים שונים”.

ח”כ חנין טען כלפי פרופ’ לביא כי “אוניברסיטת חיפה חייבת להבין כי היא חלק ממדינת ישראל, והחוקים והנורמות הדמוקרטיות הנהוגות בחברה הישראלית חלים גם עליה”. חנין קרא לאוניברסיטה “לעודד סטודנטים ליטול חלק בפעילות הפוליטית, על מנת שהאוניברסיטה תהפוך לחממה לגידול מנהיגים לעתיד”.

ח”כ הרב מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד), יו”ר וועדת החינוך של הכנסת, סיכם את הדיון ואמר כי “המעשים שתוארו פה היו מעשים בלתי נסבלים. הכול מנוגד בניגוד מוחלט לערכי הדמוקרטיה וחופש הדיבור, ומנוגד לחוק זכויות הסטודנט. אני רוצה להביע מחאה חמורה מאוד כלפי ההתנהלות של אוניברסיטת חיפה בעניין זה”. עוד הוסיף מלכיאור כי “הכנסת לא תאפשר סתימת פיות. יכול להיות שנצטרך לתקן את חוק זכויות הסטודנט כדי לוודא שמצב כזה לא יתאפשר”.

דב: “חייבים לשים סוף ליכולתה של המשטרה לעקוף את עקרונות ההתיישנות”

היום התקבלה בקריאה טרומית (14 בעד, 3 נגד, 4 נמנעו) הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון – התיישנות עבירות שהתקיימו בעניינן הליכי חקירה או משפט) (פ\17\2630), של דב.

כיום, בחוק הפלילי, נקבעים משכי זמן קבועים להתיישנותן של העבירות השונות, באופן מדורג לפי חומרת העבירה. משמעות הדבר היא כי לא ניתן להעמיד לדין אדם בגין מעשים מעברו הרחוק. מאחורי הקביעה הזו עומד הרצון להגן על חפים מפשע מפני עינוי הדין שבאיום ארוך השנים שמא יועמדו לדין, לצד הרצון להבטיח משפט הוגן – בחלוף שנים רבות קשה לנאשם להחזיק ראיות ולהוכיח את חפותו.

עם זאת, עד היום קבע החוק כי מניין שנות ההתיישנות מתאפס בכל פעם שמתקיימת חקירת משטרה, כך שלמעשה, מתאפשר היום למשטרה להאריך את תקופת ההתיישנות עד אין סוף, באמצעות חקירות קצרות וחד פעמיות אשר כל תכליתן השארת תיקי החקירה פעילים, ועצירת שעון ההתיישנות.

הצעת החוק שהתקבלה היום בקריאה טרומית קובעת כי תקופת החקירה עצמה תמשיך שלא להיספר במניין ימי ההתיישנות, אבל בה בעת שלא תתחיל מחדש את ספירתם. באופן זה מובטח שתיקי חקירה רדומים ייסגרו עם תום תקופת ההתיישנות, וזאת מבלי לפגוע ביכולתה של המשטרה להביא חקירות פעילות לידי מיצוין.

דב: “מנתונים שהגיעו אלי, התמשכותן האינסופית של חקירות משטרה היא כיום בעיה חברתית קשה ביותר. מדובר כיום באזרחים רבים שפתוחים כנגדם תיקי חקירה במשך שנים, לעתים בעבירות קלות מאוד, מבלי שמוגשים נגדם כתבי אישום ומבלי שיש לחקירות בעניינם תאריך סיום. כמו תמיד, גם כאן, הנפגעים העיקרים הם אזרחים משכבות אוכלוסיה מוחלשות ואנשים קשי יום, אשר עננת החקירה פוגעת ביכולתם להתפרנס ולהמשיך בשגרת חייהם כאזרחים מן השורה. אני מצפה מכלל הכוחות הנאורים בחברה הישראלית להתייצב לצד הצעת החוק הזו אשר מבטיחה שיפור במצב זכויות האדם בישראל. חייבים לשים סוף ליכולתה של המשטרה לעקוף את עקרונות ההתיישנות בדין הפלילי.”

הצעת החוק נוסחה על ידי התכנית לזכויות בהליך הפלילי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ונתמכת על ידי לשכת עורכי הדין בישראל, והאגודה לזכויות האזרח. בעקבות פניותיו של דב למשרד המשפטים בנושא זה, החל לאחרונה המשרד בניסוח הצעת חוק ממשלתית מקבילה. הצעת החוק של דב זכתה מוקדם יותר השבוע לתמיכת הממשלה, ותקודם במקביל להצעה הממשלתית.

למאמר של דב בנושא.

לכתבתו של יובל יועז ב”הארץ” בנושא.

מוקדם יותר השנה דב ניסה לקדם את הצעת חוק הגבלת משך זמן החקירה, אשר מציעה פתרון מקיף יותר לאותה הבעיה של חקירות אין סופיות.

למאמר המערכת ב”הארץ” בעניין הצעת החוק הזו.

לנאומו של דב בעניין הצעת החוק.