אדום - ירוק

דב חנין (חד”ש):

אדוני היושב-ראש, אני רוצה לברך אותך ולאחל לך הצלחה בתפקיד.

גבירותי ורבותי חברי הכנסת, המצב בגבול הצפון מגלם בקליפת אגוז את מצב הסכסוך הישראלי-הערבי. בזירה הלבנונית, אם כל חטאת היתה מלחמת לבנון ב-1982. זו היתה שגיאת השגיאות של ישראל בזירה הלבנונית. המהלך הזה הרחיב את הסכסוך והעמיק אותו לזירות חדשות שלא היו קיימות בעבר. אני זוכר שכשהייתי ילד קטן, ילדים היו הולכים לטייל על הגבול הלבנוני, וזה היה הגבול הכי שקט.

יצחק וקנין (ש”ס):

מתי? מתי זה היה?

דב חנין (חד”ש):

כשאני הייתי ילד קטן. אני מדבר על תחילת שנות ה-70, לא כל כך מזמן.

יצחק וקנין (ש”ס):

אני חושב שאתה לא זוכר.

דב חנין (חד”ש):

היום המצב הוא שונה לחלוטין, לצערי הרב.

יצחק וקנין (ש”ס):

אני פחות או יותר בגיל שלך.

היו”ר יצחק אהרונוביץ:

רבותי.

דב חנין (חד”ש):

הנוכחות הישראלית - - -

היו”ר יצחק אהרונוביץ:

אני מבקש מחברי הכנסת שקט, לאפשר לו לנאום. חבר הכנסת אזולאי.

יצחק וקנין (ש”ס):

לא אזולאי, וקנין.

היו”ר יצחק אהרונוביץ:

תנו לו לסיים את הדברים.

דב חנין (חד”ש):

לא על חשבון הזמן שלי. בסדר? תודה.

הנוכחות הישראלית בדרום-לבנון לאורך השנים לא היתה פתרון לבעיה ביטחונית אלא היא עצמה היתה הבעיה הביטחונית. נהרגו רבים כל כך – ישראלים, לבנונים, פלסטינים - בשביל נוכחות שאף אחד עד היום לא יודע להסביר אותה. מבחינה זו היציאה של צה”ל מדרום-לבנון היתה צעד בכיוון הנכון, אבל צעד לא שלם. עדיין נותרה הנוכחות בחוות-שבעא, ואני מבקש מחברי חברי הכנסת בסיעות הקואליציה לנסות ולהסביר פעם אחת ולתמיד מה אנחנו מחפשים שם. בשביל מה צה”ל נשאר בחוות-שבעא?

השר יעקב אדרי:

אתה מכיר את החלטת האו”ם בנושא?

דב חנין (חד”ש):

אני מכיר את החלטת האו”ם בנושא, ואני רוצה לומר לך - - -

השר יעקב אדרי:

החלטת האו”ם אמרה שישראל מילאה את כל חלקה בנושא של לבנון. זה לא מעניין?

דב חנין (חד”ש):

אתה שואל שאלה מאוד עניינית ואני אענה לך בצורה עניינית. אנחנו לא צריכים להיות בחוות-שבעא. לא ענייננו לנהל לא את סוריה ולא את לבנון, ואם יש ביניהן מחלוקת למי המקום שייך, שינהלו אותה ביניהן. אנחנו לא צריכים את המקום הזה. חבל שאנחנו משאירים את הקוץ הזה, שהוא קוץ שסביבו הולך ומתפתח מחדש הסכסוך ועימות הדמים בזירה הלבנונית.

אני רוצה לסיים במשפט אחד. תראו, גם בזירה הלבנונית אנחנו מתנהגים שלא בשכל. כאשר אנחנו מתעקשים לסחרר מחדש מעגל של אלימות, מעגל האלימות הזה חוזר אלינו. זה לא חוכמה, זה כמו בגנון. ילדים קטנים יודעים את זה: תרביץ לאחר והוא יחזיר לך. ואז אתה תרביץ לו שוב והוא יחזיר לך. כל הסחרור הזה של האלימות הוא לא אינטרס ישראלי, הוא לא אינטרס לבנוני, וצריך להפסיק אותו מייד. אלימות מולידה אלימות. הדרך היחידה לצאת היא להפסיק את האלימות וללכת לצעדים מדיניים. תודה רבה.

דב חנין (חד”ש):

אדוני היושב-ראש, אני חושב שזאת ההזדמנות הראשונה שלי לדבר כשאתה היושב-ראש, אז אני מברך אותך על תפקידך.

היו”ר אחמד טיבי:

תודה, אדוני.

דב חנין (חד”ש):

אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, אנו עוסקים בשאלה מהותית ולא בשאלה פורמלית, וצר לי על שחלק מחברי חברי הכנסת רואים את הדיון הזה כדיון פורמלי, כי זה בדיוק ההיפך ממה שאנו חייבים לעשות ככנסת. ההכרזה על מצב חירום היא הכרזה מכוחו של חוק-יסוד, סעיף 38 לחוק-יסוד: הממשלה. אנו מדברים על אחת ההחלטות החשובות והמהותיות ברמה הפורמלית שכנסת יכולה לקבל, וזאת הכרזה שיש לה הרבה מאוד השלכות רוחביות על המערכת המשפטית בישראל.

סוג אחד של השלכות רוחביות הוא השלכות רוחביות על פעילות הממשל. תקנות שעת-חירום, כמובן - ואני לא כל כך מבין את הטיעון שאומר שהממשלה לא משתמשת בכוחה להתקין תקנות שעת-חירום, כשבאים לשמור על הסמכות הזאת. אם אין צורך בסמכות הזאת, בואו נבטל אותה, ואם הממשלה ממילא לא משתמשת בסמכותה להתקין תקנות שעת-חירום, זה הזמן לבטלן. מכשיר שלא צריך אותו, לא ראוי שיישאר.

וכמובן, ההשלכות הרוחביות בשורה ארוכה של חוקים. צר לי לומר לך, אדוני היושב-ראש, שיש לי הרגשה חזקה שחלק מחברי הכנסת אפילו לא קראו את החוקים שבהם אנו מדברים. למה חשוב להשאיר את ההוראה בחוק החופשה השנתית, או בחוק עבודת הנוער, או בחוק החניכות, או בחוק הדיג, או בחוק המאפיות, או בחוק הספנות, או בפקודת הנזיקין? למה אנו צריכים את ההוראות האלה?

יעקב מרגי (ש”ס):

תבוא ותלמד על זה בוועדת החוקה. אתה לא חשוד שאתה מבין בכל דבר.

דב חנין (חד”ש):

אני לא חשוד שאני מבין בכל דבר, אני רק מציע לכולנו לקרוא ביחד. אני מוכן לעבור אתך סעיף-סעיף, ותנסה לשכנע אותי שבאמת צריכים את הסעיפים האלה.

מה שמפריע לי זה שבמקום לנהל דיון ענייני על השאלות האלה, מנפנפים לנו באיומים על הביטחון ובמצב הביטחון בישראל. אלה דברים שאינם ממין העניין, בכל הכבוד.

הדמוקרטיה היא מערכת שיטתית של אי-אמון בממשל. זאת אחת ההגדרות הקלאסיות של דמוקרטיה, ואם אנו כמחוקקים מתפרקים מכוחנו לבקר את הממשל ונותנים לו סמכויות מרחיקות-לכת, כמו שאנו נותנים, אנו פוגעים בדמוקרטיה. השלכה קשה נוספת של ההכרזה על מצב החירום היא כמובן על זכויות האזרח, וגם פה אפשר לפתוח ברשימה ארוכה של דוגמאות, איך נפגעות זכויות האזרח - ערבים, ומפגינים, יכולים להיות מהימין, יכולים להיות מהשמאל - על-ידי הכוחות המוגזמים שניתנים לממשלה.

מצב החירום הוכרז במאי 1948 במצב שונה לחלוטין מזה שישראל נמצאת בו עכשיו. אני בטוח שאילו היו אלה שהכריזו על המצב הזה במאי 1948 רואים את מדינת ישראל היום, הם לא היו מאמינים שאנו עדיין משתמשים באותו כלי משפטי שהם המציאו. אנו מתרגלים למצב חירום כמציאות קבועה, אבל “חירום”, אפילו הגדרתו בלשון, במילון, הוא המצב היוצא מן הכלל, הוא לא המצב השגרתי. חירום ושגרה לא יכולים לעלות בקנה אחד.

מצער אותי מאוד שחלק מחברי פה בכנסת כבר השתכנעו שלא ניתן אחרת. מצערת אותי במיוחד עמדת האופוזיציה ועמדת הליכוד. חברי חבר הכנסת שטייניץ, צר לי מאוד על שחבריך בסיעת הליכוד לא ממשיכים בנושא הזה את דרכו של מנחם בגין, שאם היה אתנו היום, אני חושב שהיה מצטרף דווקא למתנגדים להמשכו של מצב החירום.

מה אני מציע באופן מעשי? אני מציע לדחות את ההצעה. לא יקרה שום אסון מבחינת החוקים הרלוונטיים, ואני מוכן לעבור אתכם עליהם שוב אחד אחד - לא יקרה שום אסון אם כל החוקים האלה יתבטלו. אבל אם הממשלה כל כך נחושה שהחוקים האלה יישארו בספר החוקים, נדחה את ההצעה, תתכבד הוועדה הנכבדת להתכנס שוב, תביא לנו הצעה להאריך את המצב בחודש או בחודשיים, ובתקופת הזמן הזאת הממשלה תעשה את מה שצריך כדי לפתור את הבעיות הקשות כל כך שתיווצרנה. תודה רבה

אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את האורחים שלנו מהנגב, שנמצאים פה ביציע, אזרחים שמגיעים מאחד האזורים המופלים והמקופחים ביותר בישראל. אני חושב שהם באים לכנסת כי הם מצפים שהיא תשמע את קול הסבל, את קול הצעקה. אני חושב שזו חובתה של הכנסת לשמוע את הקול הזה וגם לתת תשובות לבעיות.

רבותי וגבירותי חברי הכנסת, יש לנו ממשלה שאין לה לב ואין לה ראש. זו ממשלה שראויה לאי-אמון במישור המדיני והחברתי כאחד. הצעות האי-אמון מעלות שלוש סוגיות, ובכל אחת מהן הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון.

נתחיל בסוגיה הראשונה: מערכת הבריאות. הבוקר השתתפתי בדיון בוועדת הכספים, השתתפתי בדיון עם השר ושמענו על הקיצוצים של השנים האחרונות במערכת הבריאות, שהובילו את מערכת הבריאות לסף קריסה. הרפואה הציבורית בישראל עברה דיאטה חריפה. היא עברה את הדיאטה הזאת בעשר השנים האחרונות, חלקן הגדול תחת שלטון הליכוד, ולכן זאת כמובן ציניות ממדרגה ראשונה מצד הליכוד להציע את הצעת האי-אמון הזאת.

בעוד כל המומחים בארץ ובעולם מסכימים כי כדי לשמור על סל בריאות מעודכן ולעמוד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית העולמית עלינו להגדיל את ההקצבה לסל ב-2.5%-4% בשנה, אצלנו הושקעו בעשר השנים האחרונות פחות מ-1% בממוצע. כך נשחק סל הבריאות שחיקה קשה ביותר, ואנחנו רואים את התוצאות במשבר חולי סרטן המעי הגס, חולי האסתמה ושאר החולים במחלות קשות שתרופותיהן הוצאו מסל הבריאות.

אבל השאלה איננה נעצרת בסל הבריאות. אנחנו רואים שחיקה קשה בתשתיות של מערכת הבריאות, בשירותים שמערכת הבריאות נותנת. אנחנו רואים מציאות של נסיגה מדאיגה למערכת בריאות דו-קומתית: בקומה הראשונה שירותי בריאות לכולם, אבל שירותי בריאות שהולכים ונעשים דלים ועניים מיום ליום; בקומה השנייה מערכת בריאות לעשירים, שרק מי שיש לו כסף יכול לממן את השירותים החיוניים שנמצאים בה.

במקום מענה, הממשלה עסוקה בתרגילים. בהתחלה תרגילים של בקשת נדבות מכל מיני מיליונרים, אחר כך תרגילים של גלגול האחריות לעמותות, ועכשיו התרגיל האחרון של לקיחת הכספים של השנה הבאה והעברתם לשנה הנוכחית בלי לתת תשובה על השאלה מה יקרה עם סל הבריאות בשנה הבאה. גבירותי ורבותי חברי הכנסת, לכן הממשלה ראויה לאי-אמון בשל יחסה למערכת הבריאות.

סוגיה שנייה שהועלתה כאן היא המלחמה שמנהלת ממשלת ישראל נגד האזרחים הערבים בנגב. כלי ראשי הוא הכלי של הריסת הבתים. במקום לגבש תוכניות מיתאר שייתנו מענה אמיתי על הצרכים של התושבים, מנהלים מלחמה נגד הציבור הערבי בנגב. המלחמה הזאת מתבטאת גם בתוכנית השערורייתית של התיישבות הבודדים, שאין לה שום הצדקה. היא פוגעת באזור, היא פוגעת בסביבה, אין לה הצדקה חברתית, אין לה הצדקה כלכלית. ההצדקה היחידה שלה היא הצדקה לוחמתית, של מדינה שמנהלת מלחמה נגד אזרחיה.

קיימת כמובן הסוגיה השלישית, הסוגיה המדינית, אבל מהסיבה ההפוכה לגמרי מזו שהעלו חברי הכנסת ליברמן ואלון. הממשלה הזאת היא ממשלה של הרחבת התנחלויות. שר הביטחון פרץ מאשר הרחבת שטחי שיפוט של ארבע התנחלויות, רק לפני שבוע. חבר הכנסת ליברמן ציטט בהסכמה את דברי הביקורת של חברי הכנסת מהעבודה על אולמרט מצד ימין. אבל זאת לא רק ביקורת מצד ימין, חבר הכנסת ליברמן, אלה גם מעשים מצד ימין. לכן אני לא כל כך מבין למה אתה רוצה שמפלגת העבודה תעזוב את הממשלה. נראה לי שהיא הולכת בכיוון שאתה מציע.

במקביל לדברים האלה, הממשלה מדברת דיבורי שלום ריקים וממשיכה למשוך זמן בנושא השלום. בתחום המדיני הזמן פועל לרעת שני העמים, לרעת הביטחון והשלום במזרח התיכון. אנחנו צריכים יוזמת שלום ישראלית, שתיענה ליוזמת השלום של הליגה הערבית ותחתור באמת לשלום של שתי מדינות לשני עמים.

חברי הכנסת וחברות הכנסת, הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון שלנו, ואני מציע לחברי הכנסת אכן להצביע אי-אמון בממשלה.

אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, קיומה של הפגישה בשארם-א-שיח’ הוא חשוב ואפשר בהחלט לברך עליו, אבל ראוי היה כמובן שהפגישה הזאת תתקיים קודם, הרבה קודם. כמובן, אפשר היה לומר, טוב מאוחר מאשר לעולם לא, אבל בכל זאת כמה דברים מדאיגים יוצאים מהפגישה הזאת. אני מתכוון לתכניה של הפגישה, אדוני השר פרס.

יש תחושה שהפגישה היתה פגישה טקסית, למטרות נימוס, וכי היא איננה מבטאת החלטה ברורה של ממשלת ישראל להתחיל במשא-ומתן לשלום עם העם הפלסטיני. אסור לנו לקיים פגישות כאלה רק כדי לסמן “וי” ולהמשיך הלאה. כרגע קיימת תחושה שהממשלה הזאת כבר החליטה שאין פרטנר והיא לא תיתן למציאות לשבש את המסקנה הזאת.

מה שצריך לעשות הוא להיכנס למשא-ומתן מעשי ומהיר עם הרשות הפלסטינית. הפרמטרים להסדר הישראלי-הפלסטיני כבר ידועים, והשאלה היחידה היא רק כמה סבל ייגרם בינתיים, כמה הרוגים ישראלים ופלסטינים יהיו, כמה פצועים, כמה סבל הומניטרי ימשיך להיגרם.

הזמן פועל לרעת כולנו. המצב הולך ומידרדר. ברשות הפלסטינית המצוקה קיצונית. אנחנו שומעים על מצוקה בתחומי הבריאות, בתחומים של יכולתם של אנשים לקיים את עצמם. מצוקה כזאת היא מקור לייאוש ולזעם והיא חממה לאסקלציה נוספת ולהידרדרות נוספת של הסכסוך.

ממשלת ישראל יכולה לעשות מעשה. יש יוזמת השלום של הליגה הערבית, שמונחת על השולחן. יש הצהרותיו החוזרות ונשנות של ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, שחוזר וקורא לממשלת ישראל להתחיל במשא-ומתן מעשי ולקדם אותו במהירות לסיכומים מעשיים.

אתמול התפרסמה ב”הארץ” הודעתו של ראש הממשלה הפלסטינית הנייה, שהוא מוכן להגיע להסדר עם ישראל על בסיס “הקו הירוק”, גבולות 1967. אני חושב שזו הצהרה חיובית וחשובה שראוי שתיענה מהצד השני בהושטת יד מקבילה. הדרך היחידה להגיע לשלום היא דרך המשא-ומתן. אשליית החד-צדדיות והצעדים החד-צדדיים לא יביאו אותנו לפתרון ולא יקדמו אותנו לפתרון.

לכן, הקריאה שלי לכנסת ישראל היא לצאת באמירה ברורה לממשלה, וזו גם קריאתי לממשלת ישראל, להתחיל ללכת בדרך השלום וההסדר, להושיט יד לפלסטינים, להתחיל משא-ומתן לשלום עם ראש הרשות הפלסטינית ועם הרשות הפלסטינית, כדי להביא אותו במהירות לסיכום חיובי. הדבר אפשרי, הדבר בידינו. תודה רבה.

גברתי היושבת-ראש, יש מצבים שבהם הכנסת נדרשת לעשות משהו שחורג מן השגרה. כבר עשרה ימים שובתים רעב מחוץ לכנסת חולים, ואני כבר פעמיים פגשתי אותם. חלקם נמצאים במצב מאוד קשה. אי-אפשר להתעלם מהמצוקה הזאת ואי-אפשר לעבור עליה לסדר-היום. נראה לי שנכון תעשה הכנסת אם תקבל החלטה - אני לא יודע אם בישיבה היום או בתחילת השבוע הבא – לפנות אל הממשלה בבקשה לקיים מייד דיון מקיף בסל הבריאות. אני יודע מה קרה היום בוועדת הכנסת. אני חושב שיש מקום להחלטה של המליאה בנושא הזה. כולנו נמצאים במבחן שהוא גם מבחן מוסרי שלנו. אנחנו לא יכולים לעצום את עינינו ולאטום את אוזנינו מלשמוע את זעקתם ואת כאבם של האנשים שנמצאים שם בחוץ.

בתקנון הכנסת יש כלים רבים, אבל אין הרבה כלים שמאפשרים באמת הבעת הזדהות רגשית והבעת השתתפות רגשית עם אנשים ששרויים במצוקה כזאת. אני חושב שיש מקום לחשוב על פנייה של הבית הזה, מצד אחד לממשלה, ועל בסיס הפנייה הזאת לממשלה, לבקש מהאנשים האלה לפחות להשהות את המשך שביתת הרעב שלהם, כדי שלא ייגרמו להם נזקים קשים, מתוך הבטחה שאם הממשלה לא תיענה לקריאתנו, הם, כמובן, יוכלו להמשיך במאבקם.

גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, אני רוצה להצטרף לברכה – לך, בתפקידך - וגם להביע את הערכתי להתייחסות המאוד-עניינית שלך לנושא, והקשבתי לדברים בקשב רב.

יחד עם שורה של חברי כנסת הגשתי את ההצעה הדחופה לסדר-יומה של הכנסת בעקבות גל אלימות חסר תקדים שהיה בסוף השבוע הקודם. נערים שיצאו לבלות את הערב שלהם באתרי בילוי שונים, נתקלו בתופעות שונות של אלימות קיצונית: אגרופנים וסכינים, וכמה מהם מצאו את דרכם לבתי-החולים. חשבתי, ואני חושב, ואני שמח שהנשיאות מצאה גם היא לנכון לאפשר בסופו של דבר את הדיון הזה, שהרי זה מסוג הדברים שכנסת ישראל איננה יכולה לעבור עליהם לסדר-היום.

אני הקשבתי בקשב רב לדברים שלך, אדוני השר, ואכן יש צורך בחיזוק האכיפה, יש צורך בחיזוק אכיפת החוק באתרי הבילוי. כאשר המשטרה ואנשי הביטחון נמצאים יותר באתרים כאלה, גילויי האלימות מעטים יותר.

אבל, זוהי רק תשובה חלקית. התשובה לשאלת האלימות אף פעם איננה רק אכיפה – אני מניח, אדוני השר, שאתה מכיר היטב את המחקרים הרבים שנעשו בנושא הזה בעולם – אכיפה היא תמיד חלק מהבעיה, היא תמיד חלק מהפתרון.

אנחנו צריכים גישה מערכתית כדי להתמודד עם בעיית האלימות בחברה הישראלית, וגישה מערכתית אומרת קודם כול, שהיה רצוי שסביב שולחן הממשלה ישבו בדיון הזה אתנו שרים נוספים שנוגעים לעניין.

יש בחברה הישראלית אווירה של אלימות. אווירה של אלימות קשורה למשבר החברתי, קשורה לאוכלוסיות מוחלשות, קשורה לאוכלוסיות פריפריה שדרכן בחברה חסומה ולכן נתיבים אלימים הולכים ומתפתחים בהן. אווירה של אלימות, אדוני השר, קשורה למשבר ערכי, והחברה שלנו שרויה במשבר ערכי עמוק – משבר של תרבות, של חינוך, של מסרים שמערכת התרבות והחינוך אצלנו מעבירה לבני-הנוער ולבני החברה בכלל.

אווירת האלימות קשורה למציאות אצלנו, לפוליטיקה שלנו, למסר שבני החברה הישראלית מקבלים, השכם והערב, שכוח הוא פתרון לבעיות. אווירת האלימות קשורה לכיבוש, לעובדה שמעבר ל”קו הירוק” מתנהלת חברה באלימות מתמדת במשך עשרות שנים. לא היה אפשר להפוך את “הקו הירוק” לחומה סינית, שכל הבעיות יהיו רק מהצד השני שלה. הבעיות מחלחלות לתוך החברה הישראלית, ומחלחלות אליה בעוצמה רבה.

ולכן, כשאנחנו מדברים על האלימות, איננו מדברים רק על נושאים שהם בתחום אחריותך. אנחנו מדברים, בכל הכבוד, על נושאים שהם בתחום האחריות של כולנו – על שאלות היסוד של החברה הישראלית, על שאלות היסוד של המדיניות הישראלית; באיזה מקום אנחנו רוצים לחיות ואיזו חברה אנחנו רוצים לקיים. תודה רבה.

דב חנין (חד”ש):

גבירותיי ורבותיי, חברי הכנסת, אדוני היושב ראש. אנחנו עוסקים בנושא חשוב - העברת הסמכויות לפי חוק האזרחים הוותיקים למשרד ראש הממשלה, כאשר אני מבין מחברי, חבר הכנסת יצחקי, שהכוונה היא שזה יגיע לשר שיכהן שם, השר לענייני גמלאים. זו ההזדמנות לאחל לחבר הכנסת והשר רפי איתן הצלחה בתפקידו. נושא הגמלאים הוא נושא חשוב ומרכזי. אני מאחל לו במלוא ליבי שהוא אכן יצליח לתת לנושא הכאוב והקשה הזה את הטיפול הראוי והנמרץ שאנחנו מצפים לו.

המשך »

גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, בדרך כלל הכנסת עוסקת בצעקה על דברים לאחר מעשה. אני רוצה להקדים הפעם אזהרה לפני מעשה. אנחנו שומעים בעיתונים הדלפות על צוות במשרד התמ”ת ששוקד על תוכנית להרחבת תוכנית ויסקונסין.

תוכנית ויסקונסין, שהתחילה כניסוי, היא ניסוי שכשל, וכשל בגדול. אני יודע שבכנסת הזאת שותפים לדעה הזאת חברים מכל קצוות הבית. אני הזהרתי את שר התמ”ת שמכינים לו את מחטף הלחם השני בדמות הרחבת תוכנית ויסקונסין.

אני חושב שזו ההזדמנות לבית הזה להביע את התנגדותו להרחבתה של תוכנית שפוגעת קשות במובטלים, בנשים, במקבלי קצבאות הבטחת הכנסה, וזה הזמן לומר לשר התמ”ת שהגיע סופו של הניסוי הזה, ואנחנו מסכמים אותו בכישלון, ומסכמים אותו כמה שיותר מוקדם. תודה רבה.

(נאום בן דקה בפתיחת ישיבת הכנסת 16.5.2006)

דב חנין (חד”ש):

גברתי היושבת-ראש, זוהי הזדמנות עבורי לאחל לך הצלחה בתפקידך ולברך אותך על התפקיד הזה.

כנסת נכבדה, אנחנו דנים היום בנושא חשוב ומהותי, וצר לי שלא כל שרי הממשלה יושבים ושומעים את הדברים אשר נאמרים כאן, כי ראוי היה שהדברים יישמעו.

קריאה:

הם לא יודעים מה זה לחם.

דב חנין (חד”ש):

כנראה הם לא יודעים מה זה לחם, או לפחות הם לא יודעים מהו הלחם שבפיקוח. למעשה ההחלטה המעשית הראשונה של הממשלה החדשה היא להעלות את מחירי הלחם. מדובר בכל סוגי הלחם שבפיקוח. אנחנו מדברים על שורה שלמה של סוגי לחם שצורכים פשוטי העם, העניים וגם המעמד הבינוני, לפעמים. ויש הרבה טעמים למה צריך להתקומם נגד ההחלטה הזאת.

הטעם הראשון הוא שההחלטה הזאת מתעלמת מהמציאות. בישראל מאות אלפי בני-אדם נמצאים מתחת לקו העוני. האנשים האלה זקוקים לכל אגורה ולכל שקל. ההעלאה של מחירי הלחם כפי שהיא נעשתה, היא פשוט התעלמות ממצוקתם וממצבם של כל אלה שצריך להתחשב במצוקתם.

בהחלטה הזאת יש גם חוסר רגישות מאוד גדול, כי הלחם, מעבר לכל דבר - -

היו”ר דליה איציק:

אדוני סגן ראש הממשלה, כבודו, אנא שב. אתה יודע, זו סוגיה שממש קשורה אלינו; גם אני הייתי שרת התמ”ת. אודה לך מאוד, כי זה מפריע לחברי הכנסת. אני יודעת שאתה מקשיב גם משם, ואני גם מכירה את הרגישות שלך לנושא. אודה לך אם תתקרב אלינו, לשולחן הממשלה. בבקשה, חבר הכנסת דב חנין.

דב חנין (חד”ש):

בהחלטה הזאת יש גם חוסר רגישות. יש בה חוסר רגישות, מכיוון שהלחם, חוץ מערכו כמוצר מזון, הוא גם סמל. והממשלה, כאשר היא מחליטה להעלות את מחיר הלחם, מקבלת החלטה שיש לה משמעות סמלית, משמעות סמלית כבדה. יש בהחלטה הזאת מסר לציבור הישראלי: אוזנינו אטומות לשמוע את המסר של הבוחרים, שהצביעו נגד המדיניות החברתית של ביבי נתניהו. אוזנינו אטומות לשמוע את המסר הזה.

ההחלטה הזאת אינה החלטה מקרית, היא משתלבת בתקציב שהוגש לכנסת, שהוא תקציב אנטי-חברתי, תקציב של עוני, תקציב של המשך המצוקה בכל התחומים. זאת בדיוק המדיניות שהציבור הישראלי הצביע נגדה, אבל בעצם הממשלה מבקשת מאתנו להמשיך בה.

אנחנו גם צריכים לשים לבנו לעובדה שההחלטה הזאת היא רק שלב ראשון בשורה של הצעות להעלות את המחיר של מוצרים מסובסדים. בדרך יש גם הצעה להעלות את מחירי התחבורה הציבורית – שוב פגיעה באלה שאין להם רכב פרטי, שוב פגיעה באלה שאין להם רכב צמוד ממקום העבודה, שוב פגיעה באותם נשים, באותם זקנים, באותם ילדים, שנזקקים לתחבורה הציבורית.

ומה אומרים לנו? המתינו וראו, בקצה המנהרה יש אור, והוא לא אור של רכבת. אני פונה לחברי הכנסת מסיעת העבודה, מסיעת הגמלאים, מסיעת קדימה – ועם כמה מכם כבר יצא לי לדבר בנושאים האלה – ואני אומר לכולכם, ובוודאי לחברי הכנסת מסיעת ש”ס: אל תתפתו לאמירה הזאת, “המתינו וראו, בקצה הדרך יש אור”. את האור הזה אנחנו צריכים להביא לציבור עכשיו.

הדרך שהממשלה הולכת בה היא דרך לא ראויה ולא נכונה. כל אחד מאתנו, חברי הכנסת, צריך לשאול את עצמו מה אנחנו כחברי ציבור יכולים לעשות כדי להעביר את הרעה הזאת ולהביא טובה על הציבור הישראלי. תודה רבה.

היו”ר דוד טל:

תודה רבה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה אדוני. חבר הכנסת חנין יש לך חמש דקות ואם תרצה לגלוש ליותר, אני אאפשר לך.

דב חנין (חד”ש):

תודה רבה. אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, השאלה העומדת בפנינו היא שאלה יותר רצינית מאשר טכנית וחברי לסיעה, הד”ר חנא סוויד, כבר הקדים ותאר את הכשל המהותי שיש בסגנון הזה, לפיו מעבירים סמכויות ממשרד למשרד כדי למלא הסכמים קואליציוניים ולחלק תפקידים בין שרים בממשלה. זאת שיטה לא נכונה, לא ראויה, לא עניינית ולא ייתכן שהכנסת מפעם לפעם תשנה את דמותם של משרדי הממשלה לפי הצרכים הקואליציוניים. זה לא רציני ולא מכובד שבעוד כמה חודשים, עם התהפוכה הבאה בדמותה של הממשלה, נצטרך להתכנס שוב, להחזיר תחומים או להעביר אותם למשרד שלישי, רביעי או חמישי. לכן יש טעם לכך שחברי הכנסת יתנגדו למהלך כזה. הכנסת צריכה לעודד את הממשלה לנהוג כראוי ולנהל את עצמה בצורה נכונה וראויה.

המשך »