אדוני היושב ראש, חברות וחברי הכנסת. שלוש אבחנות ושלושה עיקרים ברצוני לתרום לדיון הזה.
אבחנה ראשונה: לפני 61 שנים הובס הפשיזם באירופה. זה שהוליד את האנטישמיות הרצחנית ביותר ואת שואת היהודים. הובס – אבל לא הומת. כוח האופל של פשיזם, שנאת זרים, אנטישמיות, הכחשת השואה – נחלץ מתהום הנשייה, יצא מהבידוד ושב בעוצמה אל הזירה העולמית. פשיסטים וניאו-פשיסטים, כמו ז'אנפרנקו פיני מבקשים לעצמם לגיטימציה בעולם, ואפילו אצל שרי ישראל.
לכן עיקר ראשון עבורנו הוא: לא ניתן שום לגיטימציה לפשיסטים ולפשיזם.
אבחנה שנייה, שהיא במובנים מסוימים תמונת ראי לדבריו של פרופ' בן ששון: לאנטישמיות האנטי יהודית מצטרפת לאחרונה בארצות המערב אחותה התאומה, הנתעבת כמותה – אנטישמיות אנטי-ערבית ואנטי מוסלמית.
אנטישמיות היא אנטישמיות; אין דרגות בהוקעת האנטישמיות, ואין חלוקה באיבה לגזענות. לכן עיקר שני עבורנו: באותו קול צלול ובאותה תקיפות נוקיע את כל זני האנטישמיות והגזענות.
זאת ועוד: המבט על האחרים חשוב, אבל חשוב ממנו המבט אל הבית פנימה. הרי גם מהאנטישמיות הראשונה, זו של פרעה במצרים, לא נגזרת אצלנו רק הטפה לאחרים. מכך ש"גרים היינו בארץ מצרים" נגזר דווקא הציווי: "ואהבת את הגר" – ציווי מרחיק לכת: ואהבת את המיעוט הלאומי הגר עימך. נביט סביבנו ונראה – כמה אנחנו רחוקים מכך, כמה חילחלה עמוק, גם אצלנו, מאֵירת הגזענות; כמה רחבה הלגיטימציה הניתנת לה. זו האבחנה השלישית.
גזענות היא תוקפנות שתמיד מסווה עצמה כהתגוננות.
למשל: כהתגוננות דמוגרפית.
כמה אין חדש תחת השמש. הטיעון הדמוגרפי היה הרי בסיסה של האנטישמיות הראשונה. כך אומר פרעה לעמו בפרק א' של ספר שמות: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה. והיה כי תקרינה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו". דברים כאלה נאמרים היום בעברית עכשווית מעל במות מכובדות אצלנו.
ומכאן העיקר השלישי: תרומה ייחודית של ישראל למאבק נגד האנטישמיות והגזענות תהיה ביעור הגזענות בביתנו ישראל.
כך כותב אלבר קאמי ב"הדבר": "בעולם הזה יש מגפה ויש קורבנות, ואדם חייב לסרב ככל יכולתו להיות בצד המגפה".
כן רבותיי וגבירותיי חברי הכנסת, נשגיח על עצמנו שלא נהיה בצד המגפה. תודה רבה.
ישיבה מס' 4 בתאריך: 24.04.06