אדוני היושב-ראש, גבירותי ורבותי חברי הכנסת, קודם כול אני רוצה לברך את האורחים שלנו מהנגב, שנמצאים פה ביציע, אזרחים שמגיעים מאחד האזורים המופלים והמקופחים ביותר בישראל. אני חושב שהם באים לכנסת כי הם מצפים שהיא תשמע את קול הסבל, את קול הצעקה. אני חושב שזו חובתה של הכנסת לשמוע את הקול הזה וגם לתת תשובות לבעיות.
רבותי וגבירותי חברי הכנסת, יש לנו ממשלה שאין לה לב ואין לה ראש. זו ממשלה שראויה לאי-אמון במישור המדיני והחברתי כאחד. הצעות האי-אמון מעלות שלוש סוגיות, ובכל אחת מהן הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון.
נתחיל בסוגיה הראשונה: מערכת הבריאות. הבוקר השתתפתי בדיון בוועדת הכספים, השתתפתי בדיון עם השר ושמענו על הקיצוצים של השנים האחרונות במערכת הבריאות, שהובילו את מערכת הבריאות לסף קריסה. הרפואה הציבורית בישראל עברה דיאטה חריפה. היא עברה את הדיאטה הזאת בעשר השנים האחרונות, חלקן הגדול תחת שלטון הליכוד, ולכן זאת כמובן ציניות ממדרגה ראשונה מצד הליכוד להציע את הצעת האי-אמון הזאת.
בעוד כל המומחים בארץ ובעולם מסכימים כי כדי לשמור על סל בריאות מעודכן ולעמוד בקצב ההתקדמות הטכנולוגית העולמית עלינו להגדיל את ההקצבה לסל ב-2.5%-4% בשנה, אצלנו הושקעו בעשר השנים האחרונות פחות מ-1% בממוצע. כך נשחק סל הבריאות שחיקה קשה ביותר, ואנחנו רואים את התוצאות במשבר חולי סרטן המעי הגס, חולי האסתמה ושאר החולים במחלות קשות שתרופותיהן הוצאו מסל הבריאות.
אבל השאלה איננה נעצרת בסל הבריאות. אנחנו רואים שחיקה קשה בתשתיות של מערכת הבריאות, בשירותים שמערכת הבריאות נותנת. אנחנו רואים מציאות של נסיגה מדאיגה למערכת בריאות דו-קומתית: בקומה הראשונה שירותי בריאות לכולם, אבל שירותי בריאות שהולכים ונעשים דלים ועניים מיום ליום; בקומה השנייה מערכת בריאות לעשירים, שרק מי שיש לו כסף יכול לממן את השירותים החיוניים שנמצאים בה.
במקום מענה, הממשלה עסוקה בתרגילים. בהתחלה תרגילים של בקשת נדבות מכל מיני מיליונרים, אחר כך תרגילים של גלגול האחריות לעמותות, ועכשיו התרגיל האחרון של לקיחת הכספים של השנה הבאה והעברתם לשנה הנוכחית בלי לתת תשובה על השאלה מה יקרה עם סל הבריאות בשנה הבאה. גבירותי ורבותי חברי הכנסת, לכן הממשלה ראויה לאי-אמון בשל יחסה למערכת הבריאות.
סוגיה שנייה שהועלתה כאן היא המלחמה שמנהלת ממשלת ישראל נגד האזרחים הערבים בנגב. כלי ראשי הוא הכלי של הריסת הבתים. במקום לגבש תוכניות מיתאר שייתנו מענה אמיתי על הצרכים של התושבים, מנהלים מלחמה נגד הציבור הערבי בנגב. המלחמה הזאת מתבטאת גם בתוכנית השערורייתית של התיישבות הבודדים, שאין לה שום הצדקה. היא פוגעת באזור, היא פוגעת בסביבה, אין לה הצדקה חברתית, אין לה הצדקה כלכלית. ההצדקה היחידה שלה היא הצדקה לוחמתית, של מדינה שמנהלת מלחמה נגד אזרחיה.
קיימת כמובן הסוגיה השלישית, הסוגיה המדינית, אבל מהסיבה ההפוכה לגמרי מזו שהעלו חברי הכנסת ליברמן ואלון. הממשלה הזאת היא ממשלה של הרחבת התנחלויות. שר הביטחון פרץ מאשר הרחבת שטחי שיפוט של ארבע התנחלויות, רק לפני שבוע. חבר הכנסת ליברמן ציטט בהסכמה את דברי הביקורת של חברי הכנסת מהעבודה על אולמרט מצד ימין. אבל זאת לא רק ביקורת מצד ימין, חבר הכנסת ליברמן, אלה גם מעשים מצד ימין. לכן אני לא כל כך מבין למה אתה רוצה שמפלגת העבודה תעזוב את הממשלה. נראה לי שהיא הולכת בכיוון שאתה מציע.
במקביל לדברים האלה, הממשלה מדברת דיבורי שלום ריקים וממשיכה למשוך זמן בנושא השלום. בתחום המדיני הזמן פועל לרעת שני העמים, לרעת הביטחון והשלום במזרח התיכון. אנחנו צריכים יוזמת שלום ישראלית, שתיענה ליוזמת השלום של הליגה הערבית ותחתור באמת לשלום של שתי מדינות לשני עמים.
חברי הכנסת וחברות הכנסת, הממשלה הזאת ראויה לאי-אמון שלנו, ואני מציע לחברי הכנסת אכן להצביע אי-אמון בממשלה.