מאת גדעון לוי, הארץ
הצינורות, הסד ומכונת ההנשמה שמחוברת היישר לקנה הנשימה שלה לא מכסים על יופיה. ילדה בת שלוש וחצי שוכבת במחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים שיבא, עיני השקד החומות והעצובות שלה פעורות לרווחה, שפתיה ממלמלות בלחש: "אוכל, אני רוצה לאכול", אבל כל שאר אברי גופה משותקים לנצח. לא הרחק משם, במחלקה לטיפול נמרץ באיכילוב, שוכב דודה, נאהד, במצב חמור עוד יותר: הוא לא רק מונשם ומשותק בכל גופו, אלא גם מורדם.
לא, אין אלה הקרבנות של סוף השבוע האחרון, אלא קודמיהם – קורבנות פעולת החיסול האווירי בעזה בשבת לפני שלושה שבועות, פעולה שלא זיעזעה כמעט איש בישראל. אירועי סוף השבוע החולף לא צריכים היו להפתיע: ההתדרדרות נמשכת זה שבועות ארוכים והשאלה שצריך היה לשאול אינה מה עושים נגד הקסאם אלא מה לא עושים. מי שיורה טילים לרחובות הומי אדם ופגזי טנקים לשפת הים לא יכול לטעון שאין בכוונתו לפגוע בחפים מפשע.
אמה של הילדה הקטנה מריה אמן – נעימה, בת 27 – אחיה מוהנד, בן שבע, וסבתה חנאן, בת 46, נהרגו ב"סיכול הממוקד" הזה. ממשפחה מאושרת יחסית, שיצאה בשבת אחר הצהריים לבקר קרובים במכונית שקנו שעתיים קודם לכן, שמונה נפשות במיצובישי אחת, נותרו שלמים רק האב, חמדי, בן 28, שגדל בשוק הכרמל בתל אביב, הבן הקטן מואמן, בן שנתיים, ובן הדוד עימאד, וגם הם פצועים מרסיסים. הטיל שכוון נגד פעיל הג'יהאד האיסלאמי מוחמד דחדוח והרגו, פגע במכונית של משפחת אמן, שנסעה ליד מכונית המגנום של המבוקש. דחדוח היה, אגב, בדרכו לבית החולים שיפא, לבקר את אשתו שילדה. לא פצצה, ודאי לא מתקתקת, אבל החיסולים נהפכו מזמן לנשק סיטונאי בידי ישראל, לגיטימי וצודק בעיניה, ששוב לא מתקיים עליו כל דיון ציבורי.
ליד מיטתה של מריה יושב, יומם וליל, רק האח של סבה מעזה, נביל, רעב ועייף; ליד מיטת הדוד נאהד, בן 33 ואב לשני תינוקות, יושב רק אחיו, מאהר, תושב יפו. כל שאר בני המשפחה נותרו כלואים בביתם בעזה. אבי הילדה לא הורשה תחילה לבקרה, ועכשיו לא רוצים בני המשפחה שיראה את מצב בתו; עליו לשמור על כוחותיו כדי לדאוג לעצמו, לאחר שאיבד את בנו, אשתו ואמו במה שהוא מכנה בעברית "פיגוע", ולבנו הפעוט שמסתובב הלום ומבועת על רצפת החול בבית המשפחה, קורא לשווא לאמו.
התקשורת בישראל, כהרגלה, כמעט שלא דיווחה על האסון המזוויע הזה שהנחית חיל האוויר. מפקד החיל, האלוף אליעזר שקדי, רק אמר באטימות לב מחרידה שהחיל "עוד צריך לבדוק את הדיווח שעל פיו נפגעו בני המשפחה". שבועיים אחר כך מסר דובר צה"ל ל"הארץ" הודעה שלפיה "בסיכום התחקיר עמד הרמטכ"ל על המאמץ של כוחותינו להימנע מפגיעה בחפים מפשע", ומצפונו של הרמטכ"ל, דן חלוץ, שקט כרגיל, כפי שהיה אחרי חיסול סלאח שחאדה, שקטל 16 בני אדם חפים מפשע. הרמטכ"ל גם ציין שהתקיפה בוצעה "במקצועיות גבוהה, תוך דיוק בהפללה, תוך פגיעה במבוקש ותוך בחירה בציר שאינו עמוס רכבים". הכביש שאליו שוגר הטיל, רחוב התעשייה בעזה, הוא כביש הומה. איש לא התנצל, וחמור מזאת, איש לא חשב להגיש סיוע למשפחה האומללה והחפה מכל פשע.
אחרי כשבועיים של אשפוז בבתי החולים, התכוונו בשבוע שעבר לשלוח את מריה ואת דודה נאהד בחזרה לבתיהם. בעזה אין שום מוסד שיקומי וגורלם היה נחרץ. הם היו מתים שם בתנאים בלתי אנושיים. אחרי חקיקת חוק הפיצויים הדרקוני, אין למשפחה גם כל סיכוי לתבוע פיצוי מהמדינה.
רק התערבותה הנמרצת והמסורה של "עמותת הרופאים לזכויות האדם" מנעה, ברגע האחרון, את החזרתם של שני הפצועים לעזה. מכתב ששיגרה העמותה לשר הביטחון, ובו תביעה לטפל בילדה ובדודה, לא נענה במשך יותר משבוע, עד שח"כ דב חנין מחד"ש פגש את עמיר פרץ במסדרון הכנסת ושאל אותו על המקרה. פרץ, שלא ידע דבר, הבטיח לברר. רק לאחר שביום רביעי פורסם העניין ב"קול ישראל", מפי כרמלה מנשה, הוציאה סוף סוף לשכת שר הביטחון הודעה שעל פיה תכונס ועדה שאמורה לאשר את המשך הטיפול בשניים בישראל. היום אמורה מריה לעבור למוסד "אלי"ן" בירושלים ואליה יצורף, כנראה, גם דודה. שר הביטחון הבטיח לממן את הטיפול.
גם אם אכן כך יקרה, אי אפשר לעבור לסדר היום על ההתנהלות המחפירה של צה"ל ומפקדיו ושל משרד הביטחון בפרשה המזעזעת הזאת. גם במצב שבו איש לא מדבר עוד על חוקיות מדיניות החיסולים ומוסריותה, צריך לשאול למה צריך את שתדלנותם של עמותת הרופאים, חבר כנסת מהאופוזיציה והתקשורת, כדי לעשות את המינימום האנושי המתבקש ממדינה שמתיימרת להיות בעלת צלם מוסרי.
מריה הקטנה תישאר משותקת לנצח. אירועי סוף השבוע מוכיחים שכך גם המדינה והצבא שעוללו לה זאת.
פורסם: הארץ 11/06/06