דב חנין (חד"ש):
תודה רבה, אדוני היושב ראש, רבותיי השרים, רבותיי חברי הכנסת, אני חייב לומר לכם שאני נמצא במבוכה, כשאני נדרש להתייחס לרשימה כל כך ארוכה של חוקים, שלגביהם אנחנו צריכים להתייחס בשאלת החלת או אי החלת דין הרציפות.
אני מוצא טעם אמיתי לפגם בכך שנשיאות הכנסת איחדה באמת חוקים, שחלקם הם אגב חוקים ראויים וחשובים, ועל חלקם צריך בהחלט להחיל דין רציפות, עם חוקים אחרים, שאליהם צריך להתייחס אחרת. החיבור הזה הוא חיבור פורמאלי, שאיננו תואם את המחויבות שלנו ככנסת לבצע דיון ענייני בכל אחד ואחד מהחוקים בנפרד. אשר על כן, אני לא אתייחס לאף אחד מ-12 החוקים, שאליהם אני צריך להתייחס בשלוש וחצי הדקות שנותרו לי. במקום ההתייחסות המברקית הזאת, אני אתייחס לשאלה יותר עקרונית ומהותית, שלדעתי מתעוררת מתוך החוקים שעומדים בפנינו.
קבוצה גדולה של חוקים, שעומדת לאישורנו היום הם חוקים שנוגעים לצה"ל, לשירות הביטחון, לשירות המילואים, לשירות הנח"ל, לכשירותו של הרמטכ"ל, בקיצור לצבא. אני רוצה לנצל את ההזדמנות – כיוון שאני לא יכול במסגרת הזמן הזה להתייחס לאף אחד מהחוקים האלה לגופו – לומר כמה מילים כלליות על שאלת היחס בין הצבא לבין המערכת האזרחית בחברה הישראלית.
רבותיי חברי הכנסת, אני חושב שאנחנו במובנים רבים מתקרבים מדי למצב שבו אנחנו פחות מדינה שיש לה צבא, ויותר ויותר צבא שיש לו מדינה. אני רואה ביטויים למציאות המדאיגה הזאת, כאשר אני שומע עד כמה הצבא מעורב יותר ויותר בקבלת החלטות, שיש להן משמעות מדינית, עד כמה הצבא יוזם מהלכים ומוביל מהלכים, כשלמעשה המשמעות העיקרית שלהם היא משמעות מדינית.
אבל מעבר לשאלה הארגונית, ישנה שאלה נוספת, האם אנחנו באמת מצליחים לראות את המציאות שאנחנו חיים בה לא רק מבעד לכוונת? האם אנחנו מצליחים לראות את המציאות שאנחנו חיים בה לא מבעד לצריח הטנק או לקנה של התותח?
האירועים שמתרחשים והתרחשו היום ואתמול בדרום הארץ מעוררים בכולנו הרגשות קשות וכבדות. ההרגשות האלה מתחזקות יותר ויותר, כשאנחנו רואים שהמסלול הצבאי הולך והופך למסלול היחיד. המסלול הצבאי הולך והופך למסלול היחיד, האופציה המדינית בכלל איננה קיימת, ובמקום לעשות את מה שצריך היה לעשות, להגיע להפסקת אש, לחדש את המשא ומתן המדיני עם הפלסטינים, אנחנו בעיצומו של סחרור צבאי שהולך ומעמיק, ויביא רק ליותר דם ויותר הרס בקרב שני הצדדים.
לבי עם תושבי הדרום, לבי עם תושבי שדרות, ולבי גם עם תושבי עזה, שסופגים בשני הצדדים מכות אש, עם הילדים שלא יכולים לישון בלילות, עם האמהות שלא יכולות לישון בלילות בגלל חרדה לגורל ילדיהן.
כדי לצאת ממעגל הדמים צריך לצאת ממעגל האלימות. להפסיק לראות את העולם דרך הכוונת. להתחיל מהלך מדיני אמיתי של הפסקת אש מיידית והידברות עם הפלסטינים.
זה אפשרי. זה חיוני. זה יחסוך את הדם המיותר של מחר ושחל מחרתיים.