אלה אכן ימים אפלים. לבי עם תושבי הצפון, יהודים וערבים, עם משפחות האזרחים והחיילים שנהרגו. אלה ימים של כאב ושל דאגה עמוקה. ובדיוק הכאב והדאגה האלה הם המקימים את החובה להשמיע קול ברור של התנגדות. דווקא ברעום התותחים, חייב להישמע גם קול ההיגיון:
אש לא מכבים באש. מעגל של דם איננו פתרון. הוא הבעיה.
כשהורסים בית על תושביו בחיפה, ובעזה, ובביירות, רק מעמיקים את השנאה.
מתוך החורבן צומחת רק קיצוניות.
גנדי אמר: בעין תחת עין, נהיה כולנו עיוורים. כמו תמיד במלחמה, בולט ראשון – גם הפעם -העיוורון המוסרי. הפגזה והפצצה מכוונת של אזרחים היא פשע מלחמה. גם אם היא מכוונת "ללחוץ על הנהגת האויב". אבל, המוסר האנושי והמשפט הבינלאומי אינם נעצרים בקו הגבול. מי שמתקומם נגד פגיעות באזרחים ביישובי ישראל חייב להתקומם נגד פגיעות באזרחים בעזה ובלבנון. הפגיעות האחרונות, אגב, הן בממדים הרבה יותר גדולים.
העיוורון המוסרי כרוך בעיוורון מדיני. כאשר בביירות נהרס רובע שלם ובעזה מאות אלפים מנותקים מחשמל, איזו מטרה זה משרת? זה מוביל לשחרור החיילים? זה מפסיק ירי של קאסמים או של קטיושות? לאן מוליכים את העם הזה?
כולם יודעים כיצד מתחילים במלחמה, אבל אף אחד לא יודע כיצד היא תסתיים. האם באמת נלקחת בחשבון הסכנה של אסון סביבתי נורא במקרה של פגיעה במפעלי מפרץ חיפה? כיצד תגיב ישראל במקרה כזה? בהשמדת ביירות? ולאן מתגלגלת המלחמה הזו? להסתבכות עם סוריה? ואולי גם עם איראן? מהי התועלת שתצמח מאלה? ולמי זה יתרום?
מלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, הולידה את החזבאללה. מלחמת לבנון השנייה יכולה בהחלט להפוך אותו להגמוני.
המחיר כבר מסומן. קודם כל, חיי אדם. אזרחים ישראלים, פלסטינים ולבנונים. צעירים שנהרגים לפני שהספיקו ממש לחיות.
אבל בין קורבנותיה של המלחמה גם המאבקים לשינוי חברתי, לסדר-יום אזרחי, לשיוויון ולצדק סביבתי.
מלחמה, כבר נאמר, היא רק המשכה של מדיניות. והדברים נכונים גם לגבי התרחבותה של ההסתבכות המלחמתית האחרונה מהזירה הפלסטינית לזו הלבנונית והאזורית. בשורש הדברים כאן עומד עקרון מדיני. ממשלת אולמרט קבעה לעצמה עיקרון – אין פרטנר, והיא לא תיתן למציאות לבלבל אותה. לכן היא נמנעה מלקיים משא ומתן מדיני עם אבו-מאזן, הנשיא הפלסטיני, מנהיג שמציע דרך של אי-אלימות ושלום. בפטרה הסכים אולמרט לקיים רק פגישת נימוסין מצולמת אך סירב להתחיל בכל משא ומתן ענייני. פגישת הידברות אמיתית? אפילו תאריך לא נקבע. מעל במת הכנסת אמרתי אז שאין לנו את הפריבילגיה הזאת, שבהעדר דינמיקה אמיתית של התקדמות מדינית תתקיים דינמיקה הפוכה, של הידרדרות צבאית. אבל לא היו שום רצון להקשיב, שום רצון לשמוע, שום נכונות לעצור ולחשוב.
כי לממשלה יש עיקרון – אין פרטנר.
לכן התעלמו ממסמך האסירים, הסכמה היסטורית בין הארגונים הפלסטינים על מדינה פלסטינית בגבולות 67'. ולכן נמנע שרון, ונמנע גם אולמרט בעקבותיו, מחידוש המשא ומתן לשלום עם סוריה, למרות כל האיתותים שהגיעו משם.
ממשלת אולמרט לא מוכנה למשא ומתן אמיתי כי היא לא מוכנה לשלם את המחיר הידוע לכל: ויתור מוחלט על הכיבוש וההתנחלויות והפיכת הקו הירוק לגבול של שלום כולל, ההסדר היחיד שיוכל להיות גם יציב.
במקום להידבר, הממשלה הזאת מציעה שילוב של חד-צדדיות וכוח.
אגב, גם הדרך לשחרור החיילים עוברת דרך הידברות ודרך שחרור אסירים, כפי שכבר נעשה בעבר. אבל שוב נשמעו השבוע מפי אישים בכירים בישראל אותם דברים מזעזעים, עליהם התרעתי גם מעל במת הכנסת. בראשית השבוע שעבר דיברו הבכירים על עניין שליט כ"הזדמנות" לחיסול החמאס. השבוע הם מדברים, כמה מחריד, על "הזדמנות" נוספת – הפעם הזדמנות לחיסול החיזבאללה.
אסון הוא לא הזדמנות. ישראל כבר היתה בביצה הלבנונית, כמה דם זה עלה לנו ולשכנים שלנו עד שנחלצנו משם. הכל יודעים, מאוד קל להיכנס לבוץ, אבל ככל ששוקעים בו – יותר קשה לצאת ממנו.
ולכן דווקא בימים האלה צריך לומר בקול גדול. יש דרך אחרת. דרך הפוכה: במקום התלהמות – הרגעה, במקום אסקלציה צבאית – הידברות מדינית, במקום העמקת הכיבוש והרחבת הסיפוח הזוחל – פתרון פוליטי לסכסוך.
לפני 24 שנים, ביוני 1982, היו חברי סיעת חד"ש היחידים בכנסת שהצביעו אי-אמון בממשלת המלחמה. קודמי מרצ לא העיזו להצטרף אלינו. מאז, ביקרו מרדכי וירשובסקי ושולמית אלוני את הצבעתם. אבל בכנסת השבוע חזרו חברי מרצ ויוני העבודה על אותה השגיאה. מסתבר שלא כולם לומדים מטעויות.
העלמותה של מרצ עוזרת לייצר מצג כוזב של קונצנזוס מוחלט. ביטויי ההתנגדות מושתקים ומוצנעים. ביום ראשון התקיימה בתל-אביב הפגנה של אלף בני-אדם, כמעט כולם תושבי תל-אביב, במחאה נגד המלחמה ובדרישה להפסיק את האש ולגשת לשולחנות המשא ומתן. במוצאי שבת תתקיים הפגנה נוספת. דברם של המפגינים הובא גם לכנסת, במסגרת הצעות אי-אמון בממשלה. אבל הוא נדחק לחלוטין בתקשורת.
וכאשר כבר מתייחסים להתנגדות מקפידים לתאר אותה כלא לגיטימית. "הזויה", "קיצונית" או "ערבית". בייחוס האחרון חבויות שתי הנחות: האחת, שהתנגדות של אזרחים ערבים איננה לגיטימית כי היא נובעת מחוסר נאמנות או עוינות למדינה. השנייה, שלא תתכן באמת מחאה יהודית-ערבית משותפת. כך נעשית פעולת הדחיקה הצידה של אנשי השלום, ערבים ויהודים, המתנגדים למדיניות המביאה נזק וממיטה אסון על שני העמים בארץ הזאת.
האמת היא אחרת. מיומה הראשון של המלחמה האחרונה יש בישראל ציבור הדורש דרך אחרת. כמו במלחמת לבנון הראשונה, גם בשנייה, מעגלי ההתנגדות רק ילכו ויגדלו עם הזמן. אני רק מקווה שהפעם לא יידרש לכולנו זמן כל-כך ממושך ומחיר כל-כך נורא כדי להתעורר.
* המאמר פורסם ב"העיר".