תודה רבה, גברתי. אתמול קיימה הכנסת דיון בנושא המלחמה המתנהלת והמתרחשת בלבנון, בצפון ובדרום. הדיון הזה, היו לו שני חלקים: החלק הראשון התנהל במסגרת הצעות אי-אמון שהגישו שלוש מסיעות הבית, והייתה לי הזכות להשתתף בדיון הזה ולהביע את דעתי ולהתריע בפני הכנסת על מדיניות הממשלה ועל המלחמה ההולכת ומתפשטת, על הסכנה של השקיעה בבוץ הלבנוני פעם נוספת אחרי שהיינו בבוץ הזה בעבר ונחלצנו ממנו אחרי סבל קשה לנו ולשכנינו.
לאחר מכן התקיים חלק אחר בדיון שבו ראש הממשלה מסר הודעה לכנסת; והיום בבוקר קראתי באחד מעיתוני הבוקר שהעובדה שנאומו של ראש הממשלה לא שוסע בקריאות ביניים שימשה לאותו פרשן להגיע להנחה שכנראה הדברים מקובלים על חברי הכנסת שהביעו קודם לכן אי-אמון בממשלה. אין רחוק יותר מן האמת. הכלי של קריאות ביניים הוא כלי פרלמנטרי חשוב וראוי, אבל זוהי זכותו של חבר כנסת להחליט מתי הוא משתמש בכלי הזה, ומתי הוא משתמש בכלים אחרים.
לכן אין אפשרות ולא נכון לפרש את העובדה שלא היו קריאות ביניים בזמן נאומו של ראש הממשלה כביטוי של הסכמה למדיניותו. אין הסכמה למדיניות הזו. אלה הדברים שנאמרו רק אתמול בדיון שהיה במליאת הכנסת, ולכן הדברים ברורים, כתובים בפרוטוקול הכנסת, ואני מנצל את ההזדמנות כדי לחזור עליהם פעם נוספת. תודה.
היו"ר דליה איציק:
תודה, חבר הכנסת דב חנין.
חבר הכנסת דב חנין, אתה חבר כנסת חדש, אבל כשאני ישבתי במקום שלך – יגידו לך חברי הכנסת שכולנו טענו שראשי ממשלה לדורותיהם מכל המפלגות לא אהבו לבוא לכנסת. ראש הממשלה הגיע אתמול לכנסת; אני חושבת שזה נתן כבוד לכנסת. הוא צריך לבוא לכאן ולהגיד את דעתו, ולא במקומות אחרים. כאן המקום להגיד את משנתו, ולא צריך להתנצל שלא היו קריאות ביניים, כי אחרת אם גם היו הפרעות בצדק היה מי שטוען ואומר: "אתם ביקשתם שאני אבוא, ואתם לא מאפשרים לי לדבר". אני חושבת שהעובדה שלא היו הפרעות אתמול – לא חייבים להסכים איתו. ממש לא חייבים להסכים. ואני רוצה שתדע שאני עומלת על זה. זאת לא סוגיה פשוטה, יגידו לך חברי כנסת ותיקים ממני. חבר הכנסת מרציאנו, בבקשה.