אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת זחאלקה, אני רוצה לומר לך שהדברים שלך היו דברים מאוד יפים וחשובים וראויים, אתה גם חסכת לי כמה דברים שאני התכוונתי לומר, אז אני מודה לך פעמיים. אבל אני אוכל לדבר על כמה היבטים נוספים.
כמה עובדות, רבותי וגבירותי, חברי וחברות הכנסת. גורמי רווחה בישראל מעריכים, שיש לנו היום בישראל בערך 200,000 נשים מוכות. מספר מקרי הרצח של נשים במשפחה הוא במגמת עלייה. בעשר השנים האחרונות נרצחו במשפחה יותר מ-263 נשים על-ידי בעלים, בני זוג, קרובי משפחה או מכרים. מינואר 2006 עד סוף נובמבר, כלומר השנה, נרצחו 19 נשים במשפחה. משנת 2000 חלה עלייה חדה של כשליש במספר הנשים הנרצחות במשפחה, וזה מקביל כמובן לעלייה במתח הביטחוני, לגידול באבטלה ולגידול בעוני. נייר של שירותי המידע בכנסת אומר לנו, שמצבי מתח ביטחוני, מצוקה כלכלית וזמינות כלי נשק מחריפים אירועי אלימות מתמשכת במשפחה וגורמים לגידול במספר מקרי רצח נשים במשפחה.
הנתונים האלה הם נתונים חלקיים, כיוון שאנחנו יודעים שנשים מוכות לא ממהרות להתלונן ולשתף בסבלן, מסיבות חברתיות, מסיבות של בושה – לא מוצדקת כמובן – מסיבות כלכליות. אלפי נשים מגיעות מדי שנה לחדרי מיון בבתי-חולים כתוצאה מאלימות במשפחה. בשנת 2005 נפתחו 13,159 תיקים בגין אלימות נגד נשים. נשים מוכות, כמובן, סובלות יותר בהרבה מאוד מישורים. למשל, הן פונות למערכת בריאות הנפש פי-חמישה יותר מאשר נשים אחרות, ובכיוון ההפוך – נשים נכות ומוגבלות סובלות מאלימות יותר מאשר נשים בריאות. כל נכה חמישית נחשפת למעשי אלימות, בכללם אונס, אלימות פיזית או אלימות מינית.
בישראל קיימים היום רק 13 מקלטים לנשים מוכות, מתוכם שני מקלטים בלבד במגזר הערבי ומקלט אחד במגזר החרדי. המקלטים האלה לא מספקים ולא מסוגלים לספק תשובה רוחבית לכל הנשים הסובלות מבעיות של אלימות. בעיה מיוחדת – נשים נכות בכיסאות גלגלים לא מתקבלות היום למקלטים לנשים מוכות בגלל העדר נגישות.
אחת מכל חמש חיילות בצבא מוטרדת מינית. זה לפי נתונים של מדור המחקר באגף היועצת לרמטכ"ל. בכלל, בשנתיים האחרונות חלה עלייה של 15% במספר הפונות למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הוכפל מספרן של העולות החדשות שפנו למרכזי הסיוע. בשנת 2004 אנחנו מדברים על 675 פניות של עולות חדשות.
עמיתי חברי הכנסת, יש לנו כאן בעיה רוחבית קשה. מאחורי המספרים האלה מסתתרים בני-אדם, מאחורי המספרים האלה מסתתרות נשים שסובלות ממצוקה קשה. אלימות נגד נשים היא סממן קשה ומדאיג למצבה של החברה. אלימות נגד נשים אצלנו קשורה, כמובן, לתרבות האלימות, למסר של הכוח כפתרון לכל בעיה, שמחלחל גם בחברה הישראלית ולצערי גם בפוליטיקה הישראלית.
זו, כמובן, משימה גדולה ורוחבית, שמחייבת שינויים מערכתיים רבים, לא כולם עוסקים רק בענייני נשים, אבל אף שהמשימה הזאת רוחבית וגדולה, אנחנו ממש לא פטורים מלהתחיל בה.
חברת הכנסת גלאון אמרה מלים נוקבות וצודקות לחלוטין לכתובתם של בתי-המשפט, אבל, עמיתי חברי הכנסת, גם אנחנו כמחוקקים לא יכולים להתחמק מהאחריות שלנו כמוסד. הבוקר בוועדה למעמד האשה ראינו, למשל, שרמת הענישה שקבועה בחוק לעבירות נגד רכוש גבוהה יותר מרמת הענישה בעבירות אלימות נגד בני-אדם ונגד נשים. זה מצב בלתי נסבל. הגיע הזמן לעשות רפורמה רוחבית במדרג הענישה בישראל ולהתחיל אותה מהאמירה הברורה, שמי שפוגע בבני-אדם, מי שנוהג באלימות בבני-אדם, עובר עבירה חמורה יותר ממי שפוגע ברכוש, עם כל הרצון למנוע עבירות נגד רכוש. רפורמה כזאת היא נדרשת, היא חיונית, היא אפשרית, ואני מקווה שנקדם אותה בכנסת הנוכחית.
משפט אחרון, אדוני היושב-ראש. אני שמח ששרת החינוך השתתפה אתנו בחלק גדול מהדיון הזה, ואני מקווה שהיא תצטרף אלינו בהמשך. חלק גדול מהמשימה מוטל על מערכת החינוך. צריך להחדיר לתלמידים מהגיל הרך ביותר את המודעות ואת ההבנה, שאין שום סובלנות לאלימות נגד ילדות, נערות ונשים. בגיל הזה אפשר להשפיע וצריך להשפיע. המערכה נגד האלימות נגד נשים חייבת להתחיל במהפכה במערכת החינוך. תודה רבה.