גברתי יושבת-הראש, עמיתיי חברי הכנסת, הכחשת השואה על ידי נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד ראויה לגינוי תקיף וחד-משמעי. השואה היא עובדה היסטורית נוראה. המאבק נגד הכחשת השואה הוא מאבק פוליטי אקטואלי, חשוב. מכחישי השואה השתייכו בעבר הקרוב לשוליים של הימין הקיצוני באירופה. מצערת וקשה היא העובדה שנשיא של מדינה מנסה לתרום לייבוא של הפוליטיקה הנלוזה הזאת אל העולם המוסלמי. אני מקווה שהעולם המוסלמי ידע לדחות את הייבוא הזה. דחייה חד-משמעית של הייבוא הזה תהיה המשך המסורת ארוכת השנים של סובלנות וסבלנות למיעוטים לאומיים ודתיים שאפיינה את העולם המוסלמי מאז ומתמיד. זו תהיה המשך למסורת של חיים משותפים עם היהודים ועם היהדות, מסורת שהפרקים המפוארים והחשובים שלה – פרקי "תור הזהב" בספרד – חקוקים גם בהיסטוריה של היהודים וגם בהיסטוריה של העולם המוסלמי.
השואה היא בוודאי עניינם של היהודים. בארץ הזאת חיים רבבות בני אדם שהשואה עבורם היא עניין אישי לגמרי. גם במשפחתי יש כאלה. לכן ברור שהשואה היא בוודאי עניינם של היהודים, אבל היא לא רק עניינם של היהודים, כי בשואה יש לקח אוניברסלי שהופך את הזיכרון שלה לעניינו של כל אדם אמיתי בעולם. השואה היא הדוגמה האולטימטיבית של לאן עלולה להוביל גזענות. השואה היא הדוגמה האולטימטיבית של לאן עלול להוביל פשיזם. השואה היא דוגמה קיצונית לאן עלול להוביל מסע של שנאה והסתה נגד מיעוט לאומי. לאן עלולה להוביל דמוניזציה של מיעוט לאומי והצגתו כאיום מבפנים. זהו לקח אוניברסלי לכל העמים ולכל המדינות. ולכן אף אחד לא יכול להיות פטור מלקח השואה.
לקח השואה חיוני גם היום למאבק בפשיזם ובגזענות, ושום מטרה צודקת לא יכולה להתחבר עם הכחשת השואה.
איננו מקבלים גם את הכרזותיו של נשיא איראן נגד זכות קיומה של ישראל. השלום והצדק במזרח התיכון לא יושגו בביטולה של ישראל, אלא בהקמתה של פלסטין בצדה של ישראל. את הארץ הזאת צריך לחלק בין שני העמים. אבל את המוסר אי אפשר לחלק. בצדק אנחנו אומרים לאחרים שהם לא יכולים לחלק את המוסר ואותם דברים אנחנו יכולים להגיד לעצמנו. כאשר ישראלים מתרעמים, ובצדק, על שלילת זכותם להגדרה עצמית, הם חייבים גם להתרעם על שלילת זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, להקמת המדינה שלהם. הצדק לישראלים קשור בצדק לפלסטינים. השלום לישראל קשור בשלום לפלסטין. עצמאות ישראל וקיומה באזור הזה קשורים בעצמאותה ובקיומה החופשי של מדינה פלסטינית בצדה.
ולכן אני חושב שכולנו צריכים להיות מוטרדים מהנטייה, לפעמים, של כאלה שמתמקדים בהכרזותיו של נשיא איראן – הכרזותיו המגונות של נשיא איראן – ובעזרת ההכרזות האלה הם יכולים להימנע מלראות את המציאות המגונה של העם שחי לידינו, של העם שחי בצדנו, אבל לא לצדנו.
היו"ר דליה איציק:
מה הקשר?
דב חנין (חד"ש):
הקשר הוא בכך, גברתי היושבת-ראש, שמוסר וצדק אינם ניתנים לחלוקה.
היו"ר דליה איציק:
אבל מה הקשר לדיון הזה? סליחה שאני מעירה לך, אבל אתה לא חייב להכניס לכל דבר פוליטיקה. זה לא עניין פוליטי עכשיו.
דב חנין (חד"ש):
זה לא עניין פוליטי.
היו"ר דליה איציק:
ככה זה משתמע. תרשה לי להגיד לך את זה. אני מקשיבה בסבלנות רבה, בדרך כלל גם נותנת לך יותר זמן ממה שצריך.
דב חנין (חד"ש):
אז אני אענה לך לשאלה, כי היא שאלה עניינית והיא ראויה לתשובה. יש בדיון הזה שני מוקדים. מוקד אחד, הכחשת השואה והחשיבות של התנגדות להכחשת השואה, ולמה הכחשת השואה היא דבר שכולנו בעולם צריכים להתנגד לו, למה לקחי השואה הם אקטואליים ונכונים בכל מקום בעולם וגם אצלנו. זה נושא אחד בו דיברתי וסיימתי. עברתי לנושא השני של שלילת זכות קיומה של ישראל. אני מתנגד לשלילת זכות קיומה של ישראל ומתווכח עם שלילת זכות הקיום הזאת, אבל באותה מידה אני מתנגד ומתווכח עם שלילת זכות קיומה של מדינה פלסטינית בצדה של ישראל. אני חושב שזה בדיוק הנושא שעליו אנחנו מדברים.
היו"ר דליה איציק:
תודה, אדוני.
דב חנין (חד"ש):
ולכן, גברתי, אני רוצה רק לסיים במשפט אחד – – –
היו"ר דליה איציק:
סיימת כבר מזמן. לא שאיני מסכימה עם תוכן דבריך, אני חושבת שזה לא לעניין. פעם אחת אנחנו מתכנסים בנושא כאוב מאוד ואפשר להתכנס קצת לתוכו. בכל זאת זה נושא מאוד מיוחד.
ראובן ריבלין (הליכוד):
זה דבר שלא ניתן להשוואה.
דב חנין (חד"ש):
אף אחד לא משווה שום דבר.
אני רק רוצה לומר בנושא השני – אני מאמין שהדרך הנכונה ביותר להתמודד עם אותם אלה שמאמינים וחולמים על ביטולה של ישראל, הדרך הנכונה והיחידה היא באמצעות עשיית צדק לעם השני שחי בצדנו, בהסדר שלום של שתי מדינות לשני עמים. כך אנחנו נבטיח גם את עתידם של הפלסטינים וגם את עתידה של ישראל. תודה רבה.