לזכרו של עלי מוהר

תודה רבה, גברתי יושבת-הראש. עמיתיי חברי הכנסת, בשבוע שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים המוכשרים ביותר שלנו, עלי מוהר. לזכרו אני רוצה לקרוא קטע קצר מתוך סיפור קצר שהוא כתב שנקרא "הקיץ כפי שסיפרתי לנכדתי". הוא מספר לנכדתו על טיולי הקיץ שהוא עבר בצעירותו והיא שואלת אותו על המאבטחים שהיו בטיולים האלה. וכך הוא עונה לה: "לא, יקירתי, לא היו מאבטחים וגם איש לא הציץ ברוב תבונה לתיקן של נשים זקנות בפתחי קניונים. כל זה לא היה אז, פשוט לא היה. כן, כבר קשה להסביר את זה. הארץ היתה יותר קטנה, הצבא הרבה הרבה יותר קטן, ולמרות זאת הסתובבנו כאילו כלום, בסנדלים, בלי הורים, בלי רשות מההורים, בלי הסעות לכל מקום, בלי מאבטחים, בלי אבטחות, בלי חרדות בלתי פוסקות, בלי דאגות. מעניין אם אנשים שמים לב לפרדוכס הזה. איך זה קרה שמרוב ביטחון נהיינו כל כך לא בטוחים, ומרוב עוצמה נהיינו כל כך חלשים, ומרוב שטחים איבדנו את המגרש ליד הבית, את בית הקפה, את מחנה הקיץ של התנועה, את הטיול השנתי לירושלים. איך זה קרה ומה אפשר לעשות". עמיתיי חברי הכנסת, זו שאלה שצריכה להעסיק את כולנו. תודה רבה.