לא טוב היות העובד לבדו

15.02.07 קטגוריית: חברה וכלכלה, כללי

 

מאת: אפרים דווידי

גם אם נדמה לכם שהשגתם חוזה אישי מצוין, אפרים דווידי יראה לכם שככל שהעובדים מאוגדים יותר, כך תנאיהם ושכרם טובים יותר.

 

עשרות מפגינים הגיעו ביום חמישי שעבר אל פתחו של מרכז המיון הארצי של חברת הדואר בדרך ההגנה שבתל-אביב, להפגנת הזדהות עם עובדות חברות כוח אדם המועסקות במקום שנים רבות בתנאים לא אנושיים ובשכר עלוב. המפגינים הניפו כרזות ובהן מכונה חברת הדואר "חברת עבדים". הדואר עומד בפני הפרטה והמפגינים גם דרשו להפסיקה. אבל ניצולם המחפיר, ובמשך שנים רבות, של עובדי קבלן ועובדות כוח אדם נעשה בתאגיד בבעלות ממלכתית. אין זה מפתיע: המדינה עושה שימוש בכל מנגנוניה מזה שני עשורים כדי לשבור את התארגנות העובדים. גם זו דרך להעמקת פערים וריכוז העושר בידיים מעטות יותר.

במשך השנים ניסו ממשלות הליכוד, העבודה והאחדות הלאומית לחסל את מערך העבודה המאורגנת בישראל. עתה, ממשלת קדימה, העבודה וש"ס מוסיפות לצעוד באותו נתיב. זהו יעד אסטרטגי של בעלי ההון בישראל ונציגיהם בהנהגות המפלגות הגדולות. בעלי ההון יודעים היטב שהנוס! חה היא "פחות איגודים פירושו יותר רווחים". מחקר שפרסם באחרונה התכנית לכלכלה וחברה של מכון ון ליר:"האיגוד המקצועי וגידול האי-שוויון הכלכלי בישראל, 2003-1970" רק מאשר עובדה זו – הידועה לכל פעיל במקום עבודה.

מחקר זה, ראשון בסוגו ושנערך על ידי טלי קריסטל, ינון כהן וגיא מונדלק בחן את סוגיית העמקת הפערים ברמות השכר בישראל לאורך הדור האחרון. במונחים כספיים מאז 1985 עלה שכרו הממוצע של העשירון העליון מ- 93 ש"ח לשעה ל- 128 ש"ח לשעה (מחירי 2003). של העשירון התשיעי מ- 57 ש"ח לשעה ל- 68 ש"ח לשעה. לעומת זאת, בשני העשירונים התחתונים העלייה בשכר בערכים מוחלטים היא מזערית יחסית: מ- 17 ש"ח לשעה ל- 20 ש"ח בעשירון השני ומ – 12 ש"ח ל- 16 ש"ח בעשירון התחתון. זהו שכרן של אותן העובדות המועסקות בחברה הדואר באמצעות חברות כ"א. מי הם העובדים הנוספים המועסקים בשכר נמוך במיוחד? מהמחקר עולה כי עובדים אלה הם נשים, ערבים, עולים חדשים, שכירים עם השכלה של פחות מ- 12 שנות לימוד ושכירים המתגוררים בדרומה של ישראל ובצפונה.

מאז שנות השבעים של המאה שעברה חלו תמורות מרחיקות לכת במערכת יחסי העבודה בישר! אל וביחס בין עבודה להון. המרכזית היא ירידה חדה בשיעור השכירים ! החברים ב איגודים מקצועיים מ- 79 אחוז ב- 1981 לכ- 43 אחוז כעבור שני עשורים. באותן השנים נשחקה מדיניות השכר הכלל-ארצית שהושתתה על מו"מ ארצי בין המדינה, ארגוני המעסיקים וההסתדרות; בוטלו הסכמי תוספת השכר הכלל-ארציים, פחת שיעור ההסכמים הקיבוציים אשר הורחבו למגזר העובדים הלא מאוגדים ופחתו העדכונים של הסכמי העבודה הענפיים. יחד עם זאת, עלה מספרם של ההסכמים הקיבוציים המפעליים, מה שגרם לפיצול כוחו של מעמד העובדים.

לדברי מחברי המחקר לשיעור התארגנותם של העובדים בארגוני עובדים השפעה כפולה על אי-השוויון. ראשית ככל שיש עובדים מאורגנים רבים יותר, אזי כוחו של האיגוד המקצועי חזק יותר וביכולתו להגדיל את נתח השכר מן התוצר. במילים אחרות: מעמד עובדים מאורגן יכול להתמודד עם אופן חלוקת ההכנסות על ידי צמצום רווחי העתק של בעלי ההון ובעלי המפעלים – לטובתם! יחד עם זאת, הגדלת חלקם של קבוצות שכירים עשויה לשפר גם את מצבו של כלל המעמד. לשיעור התארגנות גבוה, באופן המאגד קבוצות שכירים חזקות וחלשות תחת קורת גג ארגונית אחת, יש השפעה על מדיניות האיגוד, כך שהאיגוד יחויב בחלוקה שוויונית בין השכירים של השכר כתוצאה ! מן המאבקים.

שנית, התאגדות העובדים בארגונים קשורה באופן ישיר לאפשרות לארגן מקומות עבודה – בייחוד ברמה המפעלית. ככל שיהיו מפעלים ומקומות עבודה מאורגנים רבים יותר, כך הדבר יקרין על כלל מערך השכר וחלוקת ההכנסות. וזו בדיוק הכוונה של האוצר: להחליש עד כמה שניתן את נציגות העובדים, על מנת שבעלי הון ימשיכו לצבור הון על העבודה השכירה. במילים פשוטות: יד רוחצת יד. מאבקן של עובדות הדואר המועסקות באמצעות חברות כ"א הוא ניסיון חשוב כדי לשבור את הקומבינה העושקת אותן.

ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה חברתית-כלכלית.