אדוני היושב-ראש, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת, להבדיל מכמה מקודמי, אני חושב שערכו וטעמו האמיתי של הדיון הזה איננו בקיומו של דיון אישי. הטענות שלי – אני אומר את זה כבר בתחילת הדברים – אינן לראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, באופן אישי. הטענות שלי הן לממשלת ישראל ולמדיניות שלה, שאני חושב שהמיטה על כולנו אסון, ממיטה על כולנו צרות ויוצרת לכולנו נזקים.
עמיתי חברי הכנסת, מלחמת לבנון השנייה היתה אסון. צעירים ומבוגרים נהרגו, חיילים ואזרחים, יהודים וערבים, אזרחי ישראל ותושבי לבנון. המון הרס וחורבן אצלנו בצפון, בלבנון, והכול בשביל מה? המלחמה הזאת חשפה תמונה חברתית נוראה. היא חשפה את מלוא העומק של ההינתקות החד-צדדית של ממשלת ישראל מאחריותה לתושבי הפריפריה בצפון. המלחמה לא פתרה שום בעיה, אבל החריפה מאוד את כל הבעיות. היא לא חיזקה את הביטחון אלא הזיקה לו מאוד. היא לא החזירה את החיילים וגם לא יכלה להחזיר אותם.
אדוני היושב-ראש, הדברים שאני אומר היום אינם חוכמה שלאחר מעשה. את כל הדברים האלה – בדיוק את הדברים האלה – אמרתי מעל הדוכן הזה באותו היום, אדוני ראש הממשלה, שבו אתה התייצבת לפני הכנסת והצגת את המלחמה הזאת כחזון מלהיב. חשבון הנפש שצריך לעשות, צריך להיעשות על-ידיך ועל-ידי ממשלתך, אבל הוא חייב להיעשות גם על-ידי הבית הזה, וזו האמת. כי הבית הזה, ברובו הגדול, התייצב מאחורי מהלכי המלחמה ומאחורי מדיניות המלחמה הזאת.
אדוני היושב-ראש, דוח-וינוגרד מתאר לפנינו תמונה קשה של הקלות הבלתי-נסבלת שבה ממשלת ישראל מובילה את מדינת ישראל ואת עם ישראל למלחמה באופן פזיז, מהיר, חסר אחריות.
יש אלטרנטיבה, והאלטרנטיבה פתוחה, אבל היא לא עניין של דיבורים, היא לא עניין של הכרזות, היא עניין של מעשים בפועל. האלטרנטיבה היא של עלייה אמיתית על דרך ההידברות והשלום. האלטרנטיבה היא עלייה אמיתית, לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים, לתהליך של פיוס היסטורי עם העולם הערבי, עם העם הפלסטיני. פיוס היסטורי, שכולנו יודעים באילו קווים הוא יכול להיות מושג – אלה קווים אפשריים, קווים צודקים, קווים נכונים. חבל על כל רגע בתחום הזה. תודה רבה.