שותפות יהודית-ערבית אינה פשוטה בעולם של הפרדה לאומית, אך אסור לאבד תקווה.
פורסם ב"הארץ" ב-18 בדצמבר 2007
אבירמה גולן כתבה מאמר עצוב מאוד ("ויתרו על הישראלים", "הארץ", 11.12): לדבריה, גם בארזים נפלה שלהבת, ואפילו חד"ש, תנועת השמאל היהודית-ערבית, נגררת ללאומנות ערבית. אם הטענה היתה נכונה, היא היתה סיבה חזקה לייאוש: כאשר אפילו השמאל הסוציאליסטי נכנע ללאומנות, אי אפשר לבוא בטענות למרכז הליברלי.
אבל הייאוש מוקדם. המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) וחד"ש – החזית הפוליטית שמק"י נמצאת במרכזה – ממש לא מוותרות על הישראלים. כפי שיודעים אלה שאכן נכחו לאחרונה בוועידות מק"י וחד"ש והקשיבו לדיוניהן, גם מחויבותן החברתית לא נחלשה: מאבקים חברתיים, סביבתיים ופמיניסטיים נדונו בוועידות האלה בצד הנושאים המדיניים.
בוועידת חד"ש בשבוע שעבר דחינו בתקיפות את כל הקולות שהציעו לנו להיפרד מהסיסמה שטבענו בשנות ה-70: שתי מדינות לשני העמים. הדגשנו שאנו דבקים בעיקרון של זכות ההגדרה העצמית לשני העמים בארץ. למבקרינו הלאומנים בציבור הערבי ענינו בוועידה, שהשאלה שבאמת נותרה פתוחה במציאות אינה זכותם של יהודי הארץ להגדרה עצמית – זכות זו כבר מומשה עם הקמת מדינת ישראל – אלא זכות הפלשתינאים להקים מדינה ממשית בצדה, על בסיס הקו הירוק. כאשר ההתנחלויות ממשיכות להתרחב בקצב מרשים ונבנית חומת "סובב מעלה אדומים", החוצה את הגדה המערבית לשני אזורים נפרדים, הוויכוח האמיתי אינו על ישראל אלא על פלשתין.
אנחנו ערים לניסיון השיטתי של רבים בפוליטיקה הישראלית לנצל לרעה את הגדרתה של מדינת ישראל כביטוי זכות ההגדרה העצמית של היהודים בארץ, להצדקת מבנה פוליטי המפלה בשיטתיות את האזרחים הערבים. אנו דוחים את האפליה הזאת מכל וכל. הגדרה עצמית לא יכולה להצדיק אפליה, ומשמעותה אינה מקום שבו המיעוט נידון למעמד של אזרחים מסוג ב'. לשיטתנו, מדיניות זכויות היתר ליהודים אינה נגזרת של ההגדרה העצמית, אלא האיום הגדול ביותר על הלגיטימציה שלה. אנו רוצים ישראל דמוקרטית באמת, המבטיחה שיוויון לאומי ואזרחי למיעוט הלאומי החי בתוכה.
הגנתנו על זכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל אינה יכולה להתעלם מהניסיון להשתמש בה לרעה. יו"ר חד"ש, מוחמד ברקה, אמר בוועידה שהערבים בישראל – ציבור שאנו נאבקים על הזכות להוביל אותו פוליטית – מרגישים יומיום את מדיניות החנק והאפליה המתרחשת תחת הכותרת של "מדינה יהודית". האופן שבו נתלשה האמירה הזאת מדבריו הוא ביטוי של הנתק המתקיים בין השיח בעברית ובערבית, כחלק מההפרדה בין יהודים לערבים המאפיינת את החברה הישראלית.
בישראל מתגוררים יהודים וערבים בשכונות שונות, עובדים בדרך כלל במקומות שונים, וממעטים להיפגש אפילו במרחבים הציבוריים ובמרבית מקומות התרבות והבילוי. המפגשים שכן מתרחשים, במגרשי הכדורגל למשל, טעונים במתח. הפרדה קיימת בתרבות ובשפה. מרבית היהודים אינם דוברי ערבית. ובשנים האחרונות מעמיקה והולכת ההפרדה גם בחיים הפוליטיים: הפוליטיקה בישראל נעשית בשני מסלולים נפרדים – הפוליטיקה הנעשית בעברית, בציבור היהודי, הולכת ומתנתקת מזו הנעשית בערבית, ברחוב הערבי. והתרגום בין השניים, אם הוא בכלל קיים, הוא חלקי ומעוות.
העמקת ההפרדה מדאיגה ואפילו מסוכנת. על האי-אמון והפחדים הנולדים ממנה נבנים אצלנו כוחות של ימין קיצוני. הימין הישראלי, המתחיל להיפרד באטיות מחזיונות המקסימליזם הטריטוריאלי שלו, מאמץ במקומם מקסימליזם דמוגרפי תוקפני. אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו מציגים בגלוי את המיעוט הערבי בישראל כ"סכנה מבפנים".
בעולם ההפרדה הלאומית, שותפות יהודית-ערבית היא שחייה נגד הזרם. מק"י וחד"ש מנסות במשך שנים רבות לקיים שותפות כזאת. אין זה פרויקט פוליטי פשוט. כאשר הייאוש משותפות יהודית-ערבית הוא כל כך אופייני, קל מאד לאבד את התקווה. ובכל זאת, עד עכשיו, אנחנו מצליחים להישאר בשלנו במציאות המורכבת הזאת, ובכל יום מגלגלים את האבן מחדש וממשיכים לשחות נגד הזרם, בציבור היהודי ובציבור הערבי כאחד.