הצעת החוק להגבלת משך החקירות נועדה לתקן עיוותים, לא לדאוג לעשירים
התפרסם ב"הארץ" ב-21 בינואר 2008. עוד על הצעת החוק.
מאיר גלבוע, קצין משטרה ותיק ומנוסה, תוקף הצעת חוק שיזמתי שעברה באחרונה בקריאה טרומית בכנסת ("אפליה מעוגנת בחוק", "הארץ", 16.1). המחלוקת לגיטימית, אבל חשוב לדייק בעובדות. הצעת החוק הזאת לא באה להגביל חקירות משטרה המתנהלות בפועל. היא באה לתקן עיוות בלתי צודק בעליל הקיים בחוק היום, ולקבוע את עליונות עקרונות היסוד של החוק הפלילי גם על המשטרה.
הצעת החוק עוסקת בעקרון ההתיישנות, המוכר בכל שיטות המשפט הפלילי. הרעיון פשוט – גם בפלילים יש מקום, במקרים רבים, לעיקרון הקובע "עבר זמנו – בטל קורבנו". ככל שחולף הזמן פוחת העניין החברתי במרבית העבירות הישנות. בנוסף, אין לצפות מהאזרח לשמור לנצח על ראיות לכל פעולותיו. גם היכולת לעשות דין צדק פוחתת כשהמשפט נפתח שנים רבות אחרי ביצוע העבירה. לכן נקבעה במשפט הפלילי מערכת מדורגת של התיישנות – על עבירות קלות יותר היא קצרה יותר; בעבירות חמורות היא ארוכה.
אבל אצלנו, עד עתה, למשטרה יש כוח לבטל את כללי ההתיישנות. לפי החוק הקיים, כל פעולת חקירה משטרתית מאפסת את מרוץ ההתיישנות ומתחילה אותו מחדש. זה הסדר בלתי ראוי, המקנה למשטרה עליונות שרירותית על עקרונות המשפט הפלילי. בניגוד לטענת גלבוע, נתוני מרכז המחקר של הכנסת, שמקורם במשטרה, מלמדים שאלפי תיקים ישנים נותרים מעלי אבק ורדומים לחלוטין, אבל פתוחים, במשך שנים ארוכות.
הצעת החוק מאוזנת מאוד: לא באתי לדרוש מהמשטרה להתחרות עם ההתיישנות. כפי שהבהרתי בכנסת, לטעמי מרוץ ההתיישנות צריך לעצור בתקופה שבה באמת מתקיימת חקירה. אם המשטרה אכן חוקרת, ראוי לתת לה זמן להשלים את החקירה. ואם החקירה מסובכת וממושכת, גם עצירת מרוץ ההתיישנות בגינה תהיה ארוכה.
המצב הקיים היום, שבו כל פעולת חקירה מתחילה את מרוץ ההתיישנות מאפס, הוא הבלתי מאוזן והבלתי סביר. בעת שהצגתי את ההצעה בכנסת אמרתי גם שאני תומך בהארכה נוספת של תקופת ההתיישנות בתיקים מורכבים ובעבירות קשות. בשינוי המוצע תומכים, אגב, ארגוני זכויות אדם, לשכת עורכי הדין ומומחים לפלילים מהאקדמיה ומשירות המדינה.
אינני מופתע שבין בוגרי הממסד המשטרתי יש גם מתנגדים להצעה. הוויכוח הזה מוכר. עם זאת, מצאתי עניין רב בוויכוח אחר שבו פתח גלבוע, הנוגע לאופיו של הדיון הציבורי בישראל. יש בעיה בדיון הציבורי, טוען גלבוע. אני מסכים, אבל חולק עליו בהגדרת הבעיה: בחברה שהמרחב הדמוקרטי בה מאוים קשות, אני מודאג מהיעדרו של מחנה ליברלי חזק ולוחם.
נוכח העמקת השחיתות והתרחבות העבריינות בארץ, פוליטיקאים משמאל ומימין מתאחדים בעמדה פשטנית וכוחנית: הפתרון, הם טוענים, נמצא כולו בהגדלת כוחה של המשטרה ובהחמרת הענישה בבתי המשפט. את הרע נבער בברזל מלובן. את המרחב הפוליטי המאוכלס בעולם על ידי ליברלים, ממלאים בישראל רפובליקאים שמרנים וסמכותניים. ישראל של השנים האחרונות כמעט התרוקנה לגמרי מפוליטיקה ליברלית.
הצעת החוק עוסקת בקביעת גבול לשרירות השלטון – סוגיה ליברלית מובהקת. לאורך המאה העשרים אכן היו סוציאליסטים רבים שראו בעניינים אלה מותרות של העשירים. הסוציאליזם שלי שונה. אני מאמץ את ההגנה הליברלית על זכויות הפרט, אבל הולך אל מעבר לה, מתוך הבנה שבלי שינוי חברתי וכלכלי ההגנה הזאת חלקית מאוד ולפעמים היא ריקה לחלוטין.
במציאות חיינו, התייצבות מאחורי עמדה ליברלית כזו איננה הגנה על העשירים והחזקים. זו בפירוש גם עמדה סוציאליסטית. כעורך דין פעיל בעברי, אני יודע שבעלי ממון יכולים, במידה רבה, לשחרר עצמם מהדאגות של העיסוק בפלילים – הם מפקידים את כל הצרות האלה בידיהם המסורות של פרקליטי צמרת וחוזרים לשגרת חייהם הנוחה. גם כאן הבעיה האמיתית היא של תושבי שכונת התקווה, כפר שלם, יפו ורמלה, ולא של יושבי מגדלי אקירוב.