במירוץ לנשיאות קפריסין, כמו בסיפור טוב, יצאו לדרך שלושה מועמדים: מועמד ימין קיצוני, מועמד מרכז, ודמיטריס חריסטופיאס, מנהיג הקומוניסטים הקפריסאים. בסיבוב הראשון בבחירות הובס מועמד המרכז וכך בתחילת השבוע ניצבו אזרחי קפריסין בפני הצורך בהכרעה חדה: הייפנו אל הימין הלאומני הקורא למאבק עד המטר האחרון לפינוי הטורקים מצפונה של קפריסין, או ייפנו שמאלה אל מועמד המפלגה שבמשך שנים רבות שמרה על אופי דו-לאומי יווני-טורקי וממשיכה גם היום לקדם הידברות והסדר שלום המבוסס על פשרה היסטורית?
במבחנים דומים במאה העשרים, התחזקות משמעותית של השמאל, היתה דווקא כר נוח לעלייה לשלטון של הימין הקיצוני: המתינות המדינית הוצגה תמיד כאנטי-פטריוטית והתשובה לה ניתנה בלהט סוחף המונים, אשר גם הביא לרוב להישגים פוליטיים. כך היה בוודאי אצל מוסוליני והיטלר, אך גם בשורה ארוכה של דוגמאות קיצוניות פחות שניזונו מאותה הרטוריקה. לאורך המאה העשרים, פעם אחר פעם בשעת מבחן, נדדו מצביעי המרכז לחיקו של הימין הקיצוני ביותר. אולי היה זה כוחה של הלאומנות ואולי החשש מפני הסוציאליזם של השמאל והאיום שנשא בחובו על חיי הנוחות היחסית של שכבות הביניים. כך או כך, התוצאות היו מלחמה מתמדת, והתרסקותם לא רק של חיי הנוחות אלא של החיים עצמם.
והנה בקפריסין נפל השבוע דבר. בניגוד לכל השמועות על מותה בטרם עת של התנועה הקומוניסטית, מסתבר שעם ראשית המאה ה-21 היא עדיין עומדת על רגליה, כחלופה אמיתית, הן ללאומנות ולגזענות, והן לכלכלת השוק החופשי הפרועה המדרדרת שכבות אוכלוסייה גדולות יותר ויותר לחיי עוני ומצוקה.
קפריסין קרובה לישראל לא רק גיאוגרפית אלא גם באתגרים הדומים הניצבים בפניה. כמו אצלנו, גם בקפריסין, שוכנים בארץ קטנה שני עמים אשר בקרבם פעילים כוחות שמסיתים להפרדה אתנית ולמלחמת חורמה של "הכל או כלום". כמו כאן, גם הקומוניסטים בקפריסין מציעים תשובות "שמחוץ לקופסה" – מפלגה דו-לאומית, דרך של הידברות ופתרון המבוסס על שוויון וזכויות לשני העמים. שם, כמו כאן, האויב העיקרי הוא השתלטות משפחות ההון החזקות על כלכלת המדינה והתרוששות העובדים ושכבות הביניים, והמענה לו יכול להיות רק מסגרת פוליטית שבה בני שני העמים נפגשים ובונים יחדיו פוליטיקה משותפת של צדק חברתי.
בעבר, נראתה הדרך הזו, כתלושה מהמציאות וכלא פטריוטית. אך השבוע החליט הבוחר הקפריסאי שהאיום האמיתי על קיומו אינו הטורקים החיים בשכנות לו, אלא הלאומנות המרעילה את האי, וכי האיום האמיתי על אורח חייו הנוח אינו הסוציאליזם אלא המשך מדיניות ההפרטות והשוק החופשי. השמאל הסוציאליסטי חוזר לזירה בוגר יותר ולמוד לקחים משגיאות העבר. במרכז סדר יומו נמצאים שלום, צדק חברתי וסביבתי והרחבת הדמוקרטיה בפוליטיקה ומעבר לה – אל החברה והכלכלה בכללותן. מהצלחותיו האחרונות – בדרום אמריקה, באיטליה, בגרמניה וכעת גם בקפריסין – אפשר להסיק, בהקלה גדולה, שקץ ההיסטוריה עוד רחוק, רחוק מאוד. אין זו גזירת גורל לחיות בפערים חברתיים כה גדולים, להסתפק במערכות רווחה קורסות ולחיות על חרבנו עד קץ הימים.