דב חנין (חד"ש):
אדוני היושב-ראש, גברתי השרה, עמיתי חברי הכנסת, בדרך כלל בהצעות האי-אמון אנחנו מעלים שלל נושאים שבהם ממשלת ישראל אכן ראויה לאי-אמון. אבל היום ברצוני להתמקד בנושא אחד, שהוא נושא חשוב וכואב וראוי להקדיש לו תשומת-לב מיוחדת, והנושא הוא יחסה של ממשלת ישראל ויחסה של מדינת ישראל אל המיעוט הלאומי שחי בארץ הזאת, המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני בתוך מדינת ישראל. אמר בזמנו הנשיא הראשון, חיים וייצמן, שיחסה של ישראל למיעוט הערבי הוא המבחן העליון של ישראל ושל החברה הישראלית. בצער גדול אני אומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שבמבחן הזה ישראל נכשלה, ובמבחן הזה נכשלת קודם כל ממשלת ישראל.
אני רוצה להביא בפניכם תמונה עגומה של מצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל במגוון רחב מאוד של נושאים, ובשורה התחתונה המסקנה היא ברורה. בכל תחומי החיים, האוכלוסייה הערבית בישראל – גם היום, עד היום, בשנת 2008, 60 שנה לישראל – מופלית בצורה קיצונית וקשה.
נתחיל, כמובן, בבריאות. אני אתן אינדיקאטור אחד לאפליה של האוכלוסייה הערבית בתחום הבריאות, תמותת תינוקות. זה האינדיקאטור המוכר והידוע ביותר. בציבור הערבי הנתון הוא 8.4 תינוקות מתים ל-1,000 לידות, לעומת 3.6 מקרים של מוות על כל 1,000 לידות בציבור היהודי. הפער הזה הוא פער דרמטי, הוא פער משמעותי. הוא פער שכמובן אפשר לראות אותו בכל מישורי הבריאות האחרים. אבל תמותת תינוקות זאת אינדיקציה מקובלת לפערים בתחום בריאות, ולכן אסתפק בה.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
יכול להיות שחלק מזה זה בגלל נישואי קרובים?
דב חנין (חד"ש):
לא.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
איך לא?
דב חנין (חד"ש):
אני אומר לך. הקשר בין הנתון הזה לבין נתונים סוציו-אקונומיים אחרים הוא עצום. אני אתן דוגמה לנתון אחד. בין הילדים היהודים, 31.4% נמצאים מתחת לקו העוני. בין הילדים הערבים, כמעט שני שלישים נמצאים מתחת לקו העוני.
אריה אלדד (האיחוד הלאומי – מפד"ל):
ועדיין נישואי הקרובים באותו מגזר גדולים.
דב חנין (חד"ש):
הפער הזה שקיים במצב של הילדים הערבים הוא, אגב, הסבר אחד לפער הגדול שקיים בשיעורי תמותה בין תינוקות יהודים לתינוקות ערבים. יש גם פערים נוספים שנוגעים לרמות מערכת הבריאות בציבור הערבי ובציבור היהודי. אבל אני רוצה לחזור לעניין הילדים ולהזכיר גם את הפער באחוזי הנשירה בין תלמידים ערבים ליהודים. כ-8% מכלל התלמידים במגזר הערבי לא מסיימים את חוק לימודיהם, בעוד שאחוז התלמידים היהודים שנושרים עומד, לפי הנתונים שבידי, על 4% בלבד. אבל הנתונים קשים הרבה יותר כאשר אנחנו בוחנים את שיעורי הלמידה במגזר היהודי והערבי בגילאים שונים. בגיל חמש, למשל, לומדים במגזר היהודי כ-90%. במגזר הערבי כ-70% בלבד. בגיל 17 לומדים במגזר היהודי קצת יותר מ-92%, ובמגזר הערבי לומדים בגיל הזה כ-75% בלבד. זה נתון דרמטי של שוני גדול בשיעורי הלמידה במגזר היהודי והערבי. אגב, הנתונים האלה הם נתונים שאפשר לראות אותם בכל הגילאים. אני נתתי דוגמאות משני גילאי הקצה.
תמונת האפליה לא נעצרת כאן. אנחנו מדברים לא רק על עוני של ילדים ערבים, אנחנו מדברים על עוני של הציבור הערבי ושל היישובים הערבים. יותר מ-95% מהיישובים הערבים נמצאים בדירוג של אשכול חברתי כלכלי נמוך, כלומר בארבעת האשכולות הנמוכים ביותר: 1, 2, 3, 4. 10 הוא הדירוג הגבוה ביותר.
התמונה קשורה גם לתעסוקה של אזרחים ערבים. אתן בהקשר הזה נתון אחד. שיעור המתייאשים מכלל כוח העבודה האקדמי במגזר הערבי הוא כ-24% לעומת פחות מ-3% במגזר היהודי. שיעור האזרחים הערבים המועסקים בענף ההיי-טק הוא 4% בלבד לעומת מספר גדול בהרבה של האזרחים הערבים באוכלוסייה בכללותה. אנחנו מדברים על כ-20% אזרחים ערבים בישראל לעומת 4% אזרחים ערבים שמועסקים בענף ההיי-טק. השכר הממוצע של אזרחים ערבים אקדמיים הוא 6,400 שקלים בממוצע, לעומת 9,500 שקלים אצל יהודים אקדמיים.
התמונה של אפליית האזרחים הערבים מתפרסת גם אל התעסוקה בתוך המגזר הציבורי. רק 6% מעובדי המדינה הם ערבים, כולל דרוזים. שוב, מספר הערבים במדינת ישראל מתקרב ל-20%.
אעבור לתחום אחר, תחום של הזכות לדיור ולבית. בשנת 2007 לבדה הרסה מדינת ישראל למעלה מ-1,000 בתים. אנחנו מדברים על כ-760 בתים שנהרסו בתחומי הקו-הירוק. רוב רובם של הריסות הבתים האלה נעשו ביישובים ערבים והתייחסו לבעלי-בתים ערבים. בהקשר הזה אנחנו יכולים להזכיר את מצבם של האזרחים הבדואים בנגב. באזור הנגב בערך חצי מהאוכלוסייה הם אזרחים ערבים בדואים, מחציתם חיים עד היום בכפרים לא מוכרים שאין להם מעמד, אין להם הכרה רשמית, על כל המשתמע מכך ועל כל הנובע מכך. היעדר ההכרה בכפרים הבדואים בנגב מוסבר בדרך כלל בכך, שלאוכלוסייה הערבית בנגב יש דרישות מקרקעין. אבל התביעות המקסימאליות של הערבים הבדואים בנגב הן בסך הכול ל-3% מסך כל האדמה שקיימת בנגב. זה כמובן אחוז נמוך מאוד, מצומצם, ובוודאי לא יכול להצדיק את אותה מדיניות של הימנעות כוללת מהכרה בכפרים וביישובים הבדואים.
תמונת האפליה של האזרחים הערבים נמשכת גם לתחום הסביבתי. גם כאן אני יכול לתת דוגמאות מתחומים שונים. אתן דוגמה מתחום אחד, טיפול בשפכים. בעיות הטיפול בשפכים ביישובים ערבים נוגעות לשני תחומים, בעיות היעדר תשתית מתאימה או לחילופין תחזוקה של התשתיות הקיימות. בכל המקרים שאנחנו מדברים על הזנחה קיצונית של טיפול בשפכים, אנחנו מדברים על מערכות מקומיות שאין להן תקציבים מספיקים בכדי לתת פתרונות מקיפים ואמיתיים לטיפול הנדרש בשפכים. אגב, מי שסובל מאותם שפכים שזורמים בחוצות היישובים וגורמים למפגעים סביבתיים אלה כמובן התושבים הערבים ביישובים שבהם הביוב איננו מטופל, אבל לעתים נפגעים גם השכנים שלהם, לפעמים נפגע גם הים, כמו בחופי עכו, שדרך נחל הנעמן סופג ביוב מכפרים ערבים שאין להם יכולת לטפל ולתת מענה לביוב הגואה בתחומם.
עמיתיי חברי הכנסת, אני חושב שלא קיים תחום בחיי החברה הישראלית, שלא נמצא בו תמונה קשה וחריפה של אפליית האזרחים הערביים. מתעסוקה אל עוני, מתמותת ילדים לשיעור הילדים בבתי הספר ולשיעור הסטודנטים באוניברסיטאות, מתשתיות ועד מפגעים סביבתיים. עמיתיי חברי הכנסת, זאת תמונה קשה. תמונה קשה ותמונה מדאיגה. בנוסף לכל הדברים האלה, עמיתיי חברי הכנסת, אנחנו חייבים לציין בדאגה מיוחדת את ההתרבות של מקרי אלימות על רקע גזעני בחברה הישראלית.
מקרים קשים במיוחד קרו בתקופה האחרונה, כמו אותו מקרה בפסגת זאב, שבו תקפו 80 נערים שני צעירים ערביים בדרכם הביתה – –
היו"ר אמנון כהן:
לסיים, אדוני.
דב חנין (חד"ש):
סטודנט ערבי שהותקף מחוץ למעונות בשכונת קריית יובל, המשפחה הדרוזית שהותקפה בעתלית על ידי חיילים, הצעיר הערבי שהותקף בכרמיאל על ידי פורעים – עמיתיי חברי הכנסת, אי אפשר להישאר אדישים מול המקרים האלה, ההולכים ומתרבים, מקרים שמערערים באופן עמוק את שלטון החוק ברחובות, ומדרדרים עוד יותר את מרקם היחסים בין ערבים ויהודים בישראל.
היו"ר אמנון כהן:
תודה.
דב חנין (חד"ש):
משפט סיום, אדוני היושב ראש: כל הנושאים האלה מחייבים מדיניות ממשלתית אחרת. אם אנחנו רוצים להתקדם לשוויון, אנחנו לא יכולים רק להסתפק בדיבורים, אנחנו צריכים הרבה עשייה בפועל, אנחנו צריכים עשייה מקדמת שוויון, אנחנו צריכים עשייה נאבקת בגזענות. תודה רבה.