דב מגיב להתקפות על מועמדותו לראשות עיריית תל אביב-יפו, אותן הובילה ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה-מימד).
על מועמדותו של דב לראשות העיר ראו כאן. דבריה של יחימוביץ' הובאו כאן.
התפרסם באתר NRG:
חברת הכנסת שלי יחימוביץ' היא פרלמנטארית חרוצה ושותפתי במאבקים רבים המתנהלים בכנסת, בעיקר בנושאים העוסקים בזכויות עובדים. שלי היא חברה מחויבת במפלגת העבודה ותומכת ברון חולדאי, מועמד המפלגה לראשות עיריית תל-אביב – יפו. אינני מתכוון להיכנס איתה לכל ויכוח אישי. אני רוצה, עם זאת, להתייחס לכמה מהטענות שהופנו כלפי בעקבות דבריה.
יש לי השקפת עולם. היא איננה סוד. אני גאה בה. כתבתי ספרים ובהם הצגתי אותה ("מקום לתיקון" יחד עם פרופסור אריה ארנון בהוצאת בבל ו"גלובליזציה" בהוצאת משרד הביטחון). אני חבר מק"י וחד"ש. השקפתי סוציאליסטית וסביבתית. אדומה-ירוקה. אכן, זוהי השקפה אוניברסאלית ולא לאומנית. לאומנות – מכל סוג – מעוררת בי התנגדות. אבל אי אפשר להאשים אותי בהעדר לאומיות. אני שייך לעמי ואוהב אותו. בדרכי, אני מנסה להבטיח לו עתיד טוב יותר. אני אוהב את ארצי ומסור להגנתה גם מפני נדל"ניסטים, תעשיינים ויזמים המחריבים בה המון חלקות טובות. כפעיל התנועה הסביבתית, הארץ הזו מוכרת ויקרה לי מאד.
לפוליטיקה נכנסתי כדי לתרום לתיקון עולם. אני מנסה לשנות את החברה בהתאם לערכי. אבל אינני מטיף. אינני מאמין בהטפה. אינני מטיף גם לסרבנות. כעורך דין ייצגתי סרבני מצפון והגנתי על הזכות לסירוב מצפוני. אני גאה בכך מאד. אינני מאמין בכוח כדרך לפתרון בעיות, אך באופן אישי אינני פציפיסט.
קשה לי להאמין שח"כ יחימוביץ אכן טענה שאינני עומד בשירת התקווה. למען האמת, אינני יודע מהיכן בכלל צמחה טענה זו. כאזרח וכחבר כנסת כיבדתי ואני מכבד את המנון המדינה, גם כאשר אני רוצה לראות בו שינויים. ואכן, עוד לפני שנים הצטרפתי להצעתה של מבקרת המדינה, שופטת העליון בדימוס מרים בן פורת, להוסיף להמנון בית אותו יוכלו לשיר גם אזרחי המדינה הערבים (אותם שאין "בלבבם פנימה נפש יהודי הומייה").
עמדתי בנושא קשורה למחויבותי העמוקה לרעיון השותפות בין יהודים וערבים. שורה אחת בהמנון מאד יקרה לליבי, זו המדברת על "להיות עם חופשי בארצנו". עבורי זו איננה רק תקווה אלא משימה להגשמה: אני מאמין שאנחנו נהיה עם חופשי רק כאשר גם הפלסטינים יהיו חופשיים לצידנו. לדעתי, מרקס צדק כשכתב: "עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי". לדעתי, לעמי יש זכות טבעית להגדרה עצמית וגם לעם השכן זכות כזו. "שתי מדינות לשני העמים" – זו דרך שיחד עם חברי נאבקתי עליה עוד בראשית שנות השמונים. אני מאמין שהדרך להבטיח חופש, עתיד ובטחון לישראל עוברת דרך שלום צודק עם העולם הערבי.
אבל – כידוע לכולנו – עניינים אלה אינם מוכרעים בעיריית תל-אביב – יפו. ולכן, בבחירות הקרובות לעירייה יצביעו עבורי גם כאלה שאינם שותפים להשקפותיי המדיניות. ב"עיר לכולנו" שותפים בעלי השקפות מדיניות שונות, על בסיס של השקפה עירונית משותפת.
כולנו יודעים: ישנן שאלות אמיתיות וכבדות משקל העומדות להכרעה בבחירות אלה בתל-אביב – יפו: האם נסכים להמשך הפיכתה של העיר לעיר לעשירים בלבד?
האם נסכים להמשך הסתיידות העורקים התחבורתית עם מצוקות החניה, הפקקים וזיהום האוויר הכרוכות בה? האם נסכים להמשך הזנחת יפו ושכונות הדרום – שהפכו להיות החצר האחורית והמוזנחת של העיר? האם נסכים להתנהלות כוחנית ובלתי-שקופה של העירייה – התנהלות הראויה אולי לבסיס צבאי אבל בוודאי לא למטרופולין אזרחי?
אלה השאלות האמיתיות העומדות להכרעה ב-11 בנובמבר. הבחירות הקרובות לראשות העיר ולמועצת העיר תהיינה משאל עם עירוני שיכריע את גורל תל-אביב-יפו. אל ניתן לרון חולדאי לחמוק מהן.
"עיר לכולנו", הרשימה העל-מפלגתית מטעמה אני מועמד, מציעה חלופה של ממש. אנחנו מציעים תשובות אמיתיות לשאלות היסוד של העיר, בהסתמך על ניסיון עדכני של ערים אחרות בעולם.
אני משוכנע שהציבור התל-אביבי והיפואי בוגר ומתוחכם מספיק כדי לא ליפול במלכודות הספינים שעוד יוטמנו במערכת הבחירות הזו. כוחות רבים מתחילים להתעורר בעיר שלנו. אני מקווה שהם יקבלו ביטוי בהצבעה המונית בעד החזרת העיר לתושביה. אני מאמין: תל-אביב – יפו יכולה להיות ותהיה עיר לכולנו.