התפרסם לראשונה ב-ynet.
הרכבת הממשלה מתקדמת וכרגיל, מקומו של המשרד להגנת הסביבה נדחק מטה מטה בסדר מינוי השרים.
מדובר במשרד בעל תקציב זעיר, עם מעט אפשרויות למינוי מקורבים ועם פוטנציאל רב להסתבכות עם בעלי מפעלים מזהמים וגורמים חזקים נוספים בכלכלה הישראלית. בקשרי ההון והשלטון הקיימים כיום בישראל – מי ידרוש תיק כל כך לא אטרקטיווי? תקציב המשרד מתוכנן גם השנה להיות רק 0.9% מתקציב המדינה – ממש כפי שהיה לפני 13 שנים. כלומר, למרות החרפת האתגרים הסביבתיים ולמרות התגברות המודעות הציבורית להם, לא חל שום שינוי בסדרי העדיפויות של הממשלות בישראל. קיפאון ואף נסיגה לאחור קיימים גם בסעיפים סביבתיים של משרדים נוספים (משרד התשתיות, למשל).
מדיניות התקציב הזאת נובעת מתוך תפישת הסביבה כשוליים, כתחום שנמצא בצדי הסיפור העיקרי. הביטחון, החינוך, פיתוח הכלכלה, הבינוי והשיכון – כל אלה נתפשים כסיפור הבסיסי של החברה והמדינה. הסביבה נתפשת כלא יותר מאשר תוצרי הלוואי השליליים של הסיפור הזה – זיהומי אוויר, מים וקרקע ממפעלים, התמעטות שטחים פתוחים, בזבוז מים ואנרגיה.
תפישה זו של הסביבה ושל תפקיד המשרד הממשלתי שאמור להגן עליה, היא מיושנת ומוטעית. היא מבוססות על "מודל טריטוריאלי" התופש את הסביבה כסוג של שטח מוגדר שאליו יש להתייחס בנפרד מהאחרים. בפתח המאה ה-21 ברור לחלוטין שאי אפשר להתייחס לסביבה כטריטוריה נפרדת, אלא רק כממד חיוני בכל מישורי קבלת ההחלטות. לא ניתן להציע תוכנית מדינית ולא ניתן להבטיח ביטחון במזה"ת בלי להתמודד עם בעיית זיהום ודילול מקורות המים באזור; מערכת חינוך ללא לימודי סביבה היא מערכת שמגדלת דור שאינו מסוגל להבין את העולם של ימינו; לזיהומים סביבתיים השפעה בריאותית מוכחת ודרמטית; ולפיתוח העירוני השלכות סביבתיות מרחיקות לכת.
משק האנרגיה בישראל מוכרח להסתגל למאה ה-21, להפנים את הצורך בהתייעלות אנרגטית ובמעבר למקורות אנרגיה מתחדשים (כמו שמש ורוח). אנו זקוקים למשרד להגנת הסביבה שרואה מעבר לתוצרי צינור הפליטה של המערכת. אנו זקוקים למשרד שיושב בתא הנהג בכל תהליך משמעותי שמובילה הממשלה. הגנת הסביבה צריכה להיות הרבה יותר דומה למשרד האוצר במתכונת העבודה ובמבנה, ולהיות בעלת השפעה בכל אחד ואחד ממשרדי הממשלה. משרד כזה צריך לזכות לתקצוב שיהלום את תפקידיו ואת צרכיו.
לצערי, קשה להאמין שתבוא בשורה כלשהי בתחום זה מממשלת נתניהו-ליברמן. אין זו ממשלה שערוכה להגדיל תקציבים ממשלתיים, ואין זו ממשלה שתהיה מוכנה לצאת למאבקים בבעלי מפעלים מזהמים. נראה שזו גם ההערכה של המיועדים לתפקידי שרים כיום, והיא שעומדת מאחורי חוסר ההתלהבות שלהם לקבל לידיהם את תיק הגנת הסביבה.
ואולם לחץ ציבורי עקבי, פעילות נחושה מתוך הכנסת כלפי הממשלה שתקום והמשבר הסביבתי עצמו הגובה מחירים גדלים והולכים מהמערכת הכלכלית והחברתית, יחייבו בסופו של דבר גם שינוי במערכת הפוליטית בישראל. ההישגים במאבק לחיזוק הגנת הסביבה והמשרד להגנת הסביבה אינם נמצאים בהכרח כה רחוק מהישג ידינו.