להלן מאמרו של דב בפרוייקט "הארץ" לרגל שבוע הספר ולסיכום השנה החולפת בספרות העברית. לשאר המשתתפים בפרוייקט.
הספר האהוב עלי בשנה החולפת הוא "מלכוד 22", של ג'וזף הלר שפורסם בתרגום חדש של ירון בן עמי (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים). זה ספר משעשע אך רציני עד מאוד. הוא מתאר את המערכת הצבאית, אותה מערכת הנתפשת בעינינו כטבעית לחלוטין, כעולם מוזר ומלא אבסורדים. ובעצם, בסוף הקריאה בספר, אנחנו יודעים שהתיאור הוא בעצם נכון מאוד.
התובנות שמחלץ הלר מדויקות ביחס למערכת הצבאית ההייררכית באשר היא, אבל בעצם מוכרות לנו גם ממקום העבודה, מסניף הבנק, מדלפק הקבלה, מהעירייה ועוד. בתוך השיגעון הכללי של עולם ההייררכיה, הלר חושף דיאלקטיקה אמיתית. היומרה לשליטה כוללת חדורה בסתירות ההופכות לעתים את המערכת על ראשה. גם המערכת הרודנית ביותר זקוקה בסופו של דבר לאותם אקס-טר"שים וינטרגרינים שלה, שיפעילו את גלגליה. אותו וינטרגרין, לא גנרל ולא קולונל אלא רק פקיד הדואר בממלכה הצבאית, מתגלה כאיש שעל פיו בעצם יישק דבר.
ככל שגוברת הטוטליות של המערכת מתעצמים אתה גם הווינטרגרינים, ומתחיל הכרסום בפרויקט הרודני עצמו. הסדקים האלה, הטמונים בתשתיתה של הרודנות, הם אלה היכולים להחדיר אליה קרני אור, ולהפיח תקווה לשינוי ולחירות.
ספר שלא זכה לתשומת הלב הציבורית הראויה הוא ספרו של מחמוד דרוויש, "כפרחי השקד או רחוק יותר" (פיתום וספרי עיתון 77, מערבית: עפרה בנג'ו ושמואל רגולנט). דרוויש, "משורר הערבים" בפי מעריציו הרבים, שמת בשנה שעברה, היה אדם רב-קסם. כשספרו זה פורסם בערבית בשנת 2005, הוא נהפך מיד לרב המכר הגדול ביותר במרחב הערבי. לעברית תורגם הספר אחרי מותו ופרסומו לא עורר הדים כלשהם במרחב העברי, וחבל – כי כך נמנע מרבים מהקוראים בישראל המפגש עם משורר מופלא של גלות וגעגוע, של שירה אישית מאוד בצד ביטויי כאב של עמו, כאב שאינו מתורגם לשנאת האחר. שירתו של דרוויש חדשנית ועם זאת רבת עושר תרבותי. הקוראים עברית ימצאו בה, בצד השפעות הקלאסיקונים הערביים וגדולי השירה המערביים, גם מטבעות לשון תנ"כיות.
רוב שירתו של דרוויש בכלל עדיין ממתינה לפרסום בעברית. טרם פורסמה אצלנו פנייתו הנוקבת לבני עמו (מתוך ספרו האחרון, "עקבות הפרפר", שראה אור בראשית 2008): "האם יודע מי שעומד על גופת קורבנו – אחיו – שהוא כופר? כי הלא הוא רואה את אלוהים בצלמו הוא: יצור קטן יותר מכל יצור אנוש". וכך גם איננו יכולים לשמוע את פנייתו הכל כך נכונה אלינו (מתוך חקירת המשורר בשיר "ערב קטן בכפר שכוח", תרגום דן טמיר): "ובדקו את חזהו/ ולא מצאו דבר אלא לבו/ ובדקו את לבו/ ולא מצאו דבר אלא את עמו/ ובדקו את קולו/ ולא מצאו דבר אלא את צערו/ ובדקו את צערו/ ולא מצאו שום דבר חוץ מהכלא שלו/ ובדקו את הכלא שלו/ ולא מצאו אלא את עצמם, בכבלים…".