תקציב אחר לישראל: דב בנאום נגד חוק ההסדרים והצעת התקציב הממשלתית

נאומו של דב בדיוני הכנסת סביב אישור תקציב המדינה וחוק ההסדרים בכנסת.

לאוסף קישורים בנוגע לתקציב 2009-2010 ולההתנגדות הציבורית לו ראו אתר "אפשר אחרת".

דב:

"אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מקשיב לדיון היום ואני באמת שומע את חברי הכנסת – אגב, כמעט כולם מהאופוזיציה, כי נראה שלקואליציה אין תשובות טובות – –

חיים אורון (מרצ):

זה הסידור.

דב חנין (חד"ש):

כן, בסדר גמור. – – עולים על הדוכן הזה ובעצם קורעים לגזרים את חוק ההסדרים, חוק ההתייעלות, חוק המוזרויות, ומוכיחים מוזרות אחרי מוזרות, פרכה אחרי פרכה, בעייתיות אחרי בעייתיות ועוול אחרי עוול – את הרשימה הארוכה של דברים שהיו בחוק ההסדרים ויצאו ממנו, והיו בחוק ההסדרים ונותרו בו.

כיוון שבשעת ערב מוקדמת זו אני בכל זאת רוצה, אדוני היושב-ראש, קצת לחדש, חשבתי שאני דווקא לא אדבר על הפרכות ועל המוזרויות ועל העוולות שבחוק ההסדרים, אלא אדבר דווקא על ההסדרים שאותם אנחנו צריכים ואנחנו לא מקבלים. אילו הסדרים כלכליים וחברתיים מדינת ישראל היום צריכה? אנחנו נמצאים במשבר כלכלי, חברתי. מה היינו צריכים? אדוני היושב-ראש, אני רוצה לעבור תחום אחרי תחום ולתאר לפניכם, עמיתי חברי הכנסת, אדוני השר, את האלטרנטיבה שהחברה הישראלית ראויה לה.

נתחיל, כמובן, מעבודה. לכל אחד זכות לעבודה, אבל כדי שהזכות הזאת תמומש במסגרת התקציב, התקציב וחוק ההסדרים היו צריכים לכלול כמה צעדים. בואו נתחיל באכיפת חוקי עבודה. 92% מהמעסיקים במדינת ישראל מפירים את חוקי העבודה. לפי בדיקה של משרד התמ"ת, 14% מהעובדים לא מקבלים שכר מינימום. לכן, צריך להגביר את הפעולות לאכיפת זכויות של עובדים, גם של עובדים במפעלים מוגנים, להוסיף מפקחים של משרד התמ"ת, להגיש כתבי אישום במקרים של הפרת זכויות עובדים, לקדם חקיקה שמסייעת לעובדים עצמם לאכוף את זכויותיהם. נקודה ראשונה.

נקודה שנייה – העלאת שכר המינימום. כך אנחנו נאפשר לעובדים קיום בכבוד. במצב היום, אדוני היושב-ראש, יותר מ-35% מהעובדים משתכרים ברמה של שכר מינימום או אפילו פחות מכך. זה סכום שממש איננו מאפשר קיום אנושי בכבוד, לא לעובדים עצמם ולא למשפחות שלהם.

עידוד התארגנויות של עובדים – מעבר לאותו סיכום של עופר עיני עם הממשלה, אני חושב שצריך לחייב את המעסיקים לא רק לנהל משא-ומתן עם העובדים שלהם, אלא גם לחתום על הסכם קיבוצי לתקופה של שנתיים לפחות. אפשר לבחון גם את קיומה של התארגנות עובדים אותנטית במקום העבודה כשיקול במסגרת ההחלטה אם לתת מענקים או סיוע ממשלתי למפעל שאותו בודקים.

הבטחת יציבות בתעסוקה – למשל בהתניית סיוע ממשלתי למפעלים בכך שהם יימנעו מפיטורי עובדים. הבטחת זכויות של עובדים דרך קבלני שירותים והשוואת התנאים שלהם לעובדים אחרים באותו מקום עבודה. אלה הן דוגמאות מעטות של דברים שהיה צריך לעשות בתחום העבודה.

מה עושה הממשלה? הולכת בכיוון ההפוך. שורה ארוכה של שינויים מבניים והפרטות, שבסופו של דבר כרוכות בפיטורי עובדים או בסכנה של פיטורי עובדים. מפריטים קווי יצור במשרד הביטחון, בחברת הדואר, במעונות לאנשים עם מוגבלות וכדומה. מחליטים על צמצום המגזר הציבורי. המשמעות בפועל – הגדלה של מספר עובדי הקבלן. בדיוק ההיפך ממה שהיינו צריכים.

כשאנחנו מדברים על עבודה ועל הזכות לעבודה, אנחנו מדברים גם על מאבק באבטלה. מאבק באבטלה, אדוני היושב-ראש, ולא מאבק במובטלים. איך נאבקים באבטלה? נאבקים באבטלה במגוון דרכים: משקיעים תקציבים ביצירת אזורי תעשייה ומסחר ובמקומות עבודה איכותיים; משקיעים בפיתוח הכשרה מקצועית. איפה הדברים האלה בתקציב המדינה? מסירים חסמים המונעים שילוב בשוק התעסוקה, כגון פיתוח תחבורה ציבורית ליישובים בפריפריה, במיוחד ליישובים ערביים, התאמת שעות התחבורה לאמהות עובדות, הקמת מעונות-יום ומשפחתונים נוספים כדי שגם אמהות תוכלנה לצאת לעבודה, הגמשת התנאים לקבלת דמי אבטלה, הארכת תקופת הזכאות – היום רק כ-20% מהמובטלים זכאים לדמי אבטלה, ורבים מהעובדים המוחלשים לא זכאים לדמי אבטלה בגלל תנאי הזכאות המחמירים שנקבעו בשנים האחרונות. דווקא בתקופת משבר חובת המדינה לדאוג לאותם רבים שנקלעו למצב של אבטלה ולאפשר לכל המובטלים לקבל דמי אבטלה לתקופה שתאפשר להם למצוא עבודה. עוד צעד שהיה צריך לנקוט – הקמת קרן הלוואות קטנות, מה שקרוי Micro Credit, עבור עצמאים ובלי עסקים זעירים. הבטחת דמי אבטלה גם לעצמאים. כל הדברים האלה הם דרך להתמודדות עם בעיית האבטלה כפי שאנו מכירים אותה כרגע בחברה הישראלית.

הזכות לבריאות – גם פה, היינו מצפים מהממשלה לנקוט שורה ארוכה של צעדים, כמו לעדכן אוטומטית את עלות סל התרופות בשיעור 2% בשנה, כמו שהציעו חבר הכנסת חיים אורון וקבוצת חברי הכנסת, אבל הממשלה עדיין מתנגדת לכך.

ביטול כל ההשתתפות העצמית של חולים, שמונעת בעצם טיפול רפואי ותרופתי מאנשים שזקוקים לו. הכנסת שירותי הבריאות הנוספים החיוניים לסל הבריאות הממלכתי, השקעה ברפואה מונעת, בחינוך לבריאות, הכנסת רפואת השיניים, הסיעוד ובריאות הנפש לסל הבריאות – במקום הרפורמה העקומה בבריאות הנפש שהממשלה רוצה להמשיך לקדם. רפואה מונעת – כן. טיפות-חלב, שירותי הבריאות לתלמיד – באחריות המדינה, עם אחיות שעובדות בתנאי עבודה ושכר ראויים, ולא במסגרת הפרטה של השירותים החיוניים האלה, שבעצם הורסת אותם.

הזכות לדיור – זכות שרבים מאזרחי ישראל עדיין לא נהנים ממנה. מה צריך לעשות? צריך להגדיל את מעגל הדירות בדיור הציבורי באמצעות חידוש מהלך בנייה של דירות כאלה. שיפוץ דירות קיימות כדי שיהיו ראויות למגורים, הגדלת הסיוע בשכר דירה – הסיוע הזה קוצץ בשנים האחרונות ב-50%. הגדלת הסיוע בשכר דירה, כדי שיוכל לכסות את העלויות של שכירת דירה. המדינה צריכה לקבוע קריטריונים שוויוניים לזכאות, קריטריונים שיהיו מעוגנים בחקיקה ראשית, במקום המצב הקיים, שבו מאומצים תנאים שרירותיים, שלעתים הם גם תנאים מפלים, שבעצם גורמים למצב ששוכרים רבים אינם מסוגלים לעמוד בקריטריונים. תוכניות של דיור בר-השגה – המדינה יכולה לחייב קבלנים שבכל פרויקט יהיו גם דירות קטנות יותר, שיאפשרו קנייה ושכירות למשפחות ממעמד הביניים, לצעירים ולמשפחות מעוטות הכנסה.

תכנון והשקעה בתשתיות בפריפריה, ביישובים ערביים, ביישובים בדואיים – בשנים האחרונות כמעט לא אושרו התחלות בנייה, הרחבות ושכונות חדשות ביישובים האלה, למרות הריבוי הטבעי, שאנחנו מדברים עליו, משום מה, רק כאשר מדובר בהתנחלויות. זה מה שמייצר את התופעה הרחבה של בנייה ללא היתר ביישובים ערביים ובדואיים, עם כל ההשלכות של הדבר הזה על התשתיות.

היו"ר כרמל שאמה:

זה מה שמייצר את התופעה?

דב חנין (חד"ש):

בוודאי. כן, כן, זה מה שמייצר את התופעה, אדוני.

היו"ר כרמל שאמה:

חוסר אכיפה.

דב חנין (חד"ש):

אני מזמין אותך, אדוני היושב-ראש, לבוא אתי – בדרך כלל יושב-ראש לא קורא קריאות ביניים – – –

היו"ר כרמל שאמה:

בדיוני התקציב אפשר. סיפרו לי שבדיוני תקציב אפשר.

דב חנין (חד"ש):

אני שמח לשמוע. מובן שזה לא על חשבון זמני, אבל אני מזמין אותך, אדוני היושב-ראש, לבוא אתי לאום-אל-פחם, למשל, ולוואדי-עארה, ואתה תראה כמוני את אותם אנשים שרוצים לבנות ברשיון, שרוצים לבנות כדין ולא יכולים לבנות כדין.

היו"ר כרמל שאמה:

הם רוצים לזלול קרקע פי-ארבעה משאר אזרחי ישראל.

דב חנין (חד"ש):

ממש לא.

היו"ר כרמל שאמה:

את זה מסמכי הכנסת מוכיחים.

דב חנין (חד"ש):

לא, מסמכי הכנסת לא מוכיחים את זה.

היו"ר כרמל שאמה:

אני אראה לך את המחקר הזה.

דב חנין (חד"ש):

אתה תראה לי את המחקר ואתה תבוא אתי גם לסיור.

היו"ר כרמל שאמה:

אם הם יהיו מוכנים לבנות בצפיפות – – –

עפו אגבאריה (חד"ש):

תבוא אלי ואני אוכיח לך את זה בשטח, ולא סתם על ניירות.

היו"ר כרמל שאמה:

לא, הונח על שולחן הוועדה השבוע מסמך של הממ"מ.

דב חנין (חד"ש):

אדוני היושב-ראש, אנחנו עושים עסקת חבילה: אני מסכים לשבת אתך על המסמכים, ואתה מסכים לבוא אתי לשטח. נבקר יחד את חבר הכנסת אגבאריה באום-אל-פחם, ואתה תראה את המציאות שם.

היו"ר כרמל שאמה:

אני אשמח.

דב חנין (חד"ש):

אני ממשיך בתחום הדיור, אדוני היושב-ראש. רפורמה במשכנתאות, הגדלת הסבסוד של משכנתאות, מתן סיוע והקלות לרוכשי דירה, אשר בגלל השינוי במצב הכלכלי מתקשים לעתים בהחזר המשכנתה. לפי הנתונים שבידי, אדוני היושב-ראש, יותר מ-1,000 איש מפונים מדירותיהם מדי שנה בגלל פיגור בתשלומי המשכנתה. מה הממשלה מציעה? מהלכים בכיוון ההפוך. רפורמה במינהל מקרקעי ישראל, שאותה, אדוני היושב-ראש, אתה מכיר היטב – –

היו"ר כרמל שאמה:

כן, עכשיו אני צריך להתיישב ולהקשיב לך.

דב חנין (חד"ש):

אני בכוונה מדבר אליך, כי אני רוצה לעניין אותך. – – שבסופו של דבר מחלקת את משאבי הציבור באופן לא שוויוני ולא הוגן, וזה משאב הציבור מספר אחת – הקרקעות.

ואחד הדברים האיומים שקורים בחוק ההסדרים הזה, אותה פגיעה בזכויות של דיירים ממשיכים בדיור הציבורי, אותה הצעה שלא לאפשר לדיירים ממשיכים שהם קרובי משפחה של דיירי הדיור הציבורי להמשיך לחיות בדירות או לרכוש אותן.

תחום החינוך – אדוני היושב-ראש, הזכות לחינוך היא זכות חיונית, וחינוך הוא תחום בסיסי ביותר בכל חברה, ודאי בחברה שרוצה להיות מתקדמת ומפותחת. מה צריך לעשות? צריך לקבוע סל בסיסי לתלמיד, שישקף תיקון משמעותי של פערים סוציו-אקונומיים שקיימים בחברה. צריך להגן בחקיקה על הסל שייקבע. צריך לקבוע סל משלים לשירותי החינוך, על-פי מפתח חברתי כלכלי. צריך ליישם את החקיקה של חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, הקובעת חינוך חובה מגיל שלוש. צריך להחיל יום לימודים ארוך על-פי מדדים חברתיים. צריך להתייחס לחינוך כאל פרויקט חברתי, תוך הצבת יעדים שאינם רק מספריים, אלא יעדים שהמשמעות שלהם היא באמת קידום החינוך. מה קורה במדיניות הממשלה הנוכחית? מהלכים בכיוון ההפוך. קודם כול, תקציב החינוך מצטמצם. אזורי הרישום נפתחים ובעצם האוכלוסיות המוחלשות יכולות להשתלב רק בהגרלה ובמכסה מוגבלת. מתרחבת האפשרות לחינוך פרטי, לחינוך אפור, לבתי-ספר פרטיים.

רווחה – אדוני היושב-ראש, בתחום הזה היינו צריכים בחינה מחדש של הקצבאות, כדי שתיווצר לנו מחדש רשת ביטחון סוציאלי בישראל. ההשקעה של ישראל בקצבאות ביחס לתוצר היא מהנמוכות במדינות ה-OECD – פחות מ-10%. מן הראוי לערוך בחינה מחדש של האוכלוסיות המוחלשות, כדי שהקצבאות אכן תאפשרנה קיום בכבוד לאוכלוסיות האלה. ביישובים שבהם יש ריכוז גדול של אוכלוסיות מוחלשות, חשוב מאוד לחזק את מחלקות הרווחה, להוסיף תקציבים, להוסיף כוח-אדם. צריך לעגן בחקיקה סל שירותים לאוכלוסיות שונות, כמו ילדים בסיכון ומשפחות במצוקה. אני מבין שחוק ההסדרים הזה לא כולל הארכה, למשל, של הקרן לילדים ונוער בסיכון – עוד אחת מהבעיות שיש בחוק הזה. הפסקת מדיניות ההפרטה של אספקת שירותי הרווחה האישיים.

סביבה – סביבה זה לא מותרות. סביבה זה בריאות, סביבה זה חיים, סביבה זה החיים שלנו. מה צריך לעשות? קודם כול, צריך לאמץ תוכנית מקיפה להתייעלות אנרגטית. אפילו ה-8G, אדוני היושב-ראש, החליטו לקצץ 80% בפליטת גזי החממה עד שנת 2050, אחת המהפכות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. הממשלה הזאת לא עושה שום דבר בעניין, לא הפחתה של 80%, לא הפחתה של 50% וגם לא הפחתה של 5%. לא הפחתה בכלל. הממשלה הזאת לא מקדמת שום תפיסה של כלכלה מקיימת. מכל התוכניות הכלכליות שאני מכיר בעולם המערבי – ארצות-הברית, בריטניה, גרמניה – ההתמודדות עם המשבר כוללת מרכיב סביבתי מרכזי, ורק כאן זה לא נמצא. שום דבר. אנחנו נמצאים בכוכב אחר, לא שמענו על קיימות, לא מתעניינים בזה, זה לא רלוונטי לנו ולעתידנו. עוד – צריך להפוך את התחבורה הציבורית לאמצעי נסיעה עיקרי, לעודד את התחבורה הציבורית קודם כול במטרופולינים, בערים הגדולות. צריך לפתח את משק המים שלנו, לבנות תוכנית-אב למשק המים בשיתוף כל הגורמים המעורבים. צריך לעודד צריכת מים עירונית יעילה ומקיימת, אמצעים לחיסכון במים – לא רק בשיטות של מקל ושל קנסות, אלא לעודד פתרונות שמאפשרים לאנשים לחסוך במים. צריך להגן על איכות מקורות המים שלנו, שאנחנו ממשיכים לזהם. צריך למנוע את ההשחתה ואת הזיהום של מקורות המים שלנו. צריך לשמור על השטחים הפתוחים, לנהל את הקרקעות שלנו בצורה מקיימת, לרכז את הפיתוח בערים, לשמור על רצף של שטחים פתוחים.

אבל מה עושה הממשלה? הולכת בדיוק בכיוון ההפוך. הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל מייצרת תמריץ אדיר לנדלו"ן השטחים הפתוחים במדינה, שהפכה להיות המדינה הצפופה בעולם המערבי, והיקף השטח הפתוח בה קטן בהרבה מהסטנדרטים הבין-לאומיים הקיימים. מה עושה הממשלה? מציעה להרחיב את סמכויות הוועדה לתכנון ובנייה של תשתיות לאומיות, ועדה שעוקפת הליכי תכנון. זאת ועדה לא נכונה מבחינת ההליך, מבחינת השיתוף, מבחינת הכנסת כל הגורמים המעורבים לתוך הדיון. הממשלה ממשיכה לקצץ בתקציבים סביבתיים – חומרים מסוכנים, למשל. אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתי בטוח שלפחות בנושא חומרים מסוכנים אנחנו נתקדם. איפה? בשנת 2008 הוקצו לתחום הזה 7 מיליוני שקל, והתקציב הזה כולו נעלם עכשיו, לא קיים. אנרגיה – כולם עכשיו ירוקים, ובואו נראה מה הממשלה מציעה. יעילות השימוש באנרגיה – בשנה הקודמת הוצאו 3.3 מיליוני שקלים. לאן התקדמנו? ל-1.3 מיליון שקלים. 3.3 מיליוני שקלים ליעילות השימוש באנרגיה זה כלום, אבל כשמקצצים את זה לפחות מחצי, זה אומר שאנחנו הולכים אחורה בזמן שכל העולם הולך קדימה. אנרגיה חלופית – בשנת 2008 הוצאו בתחום הזה 4.8 מיליוני שקל. לאן התקדמנו? לפחות ממיליון, פחות מרבע מהמעט שהיה קודם. הממשלה הזאת לא רק שהיא לא ירוקה; היא, למרבה הצער, שחורה משחור בתחום הסביבתי.

גברתי היושבת-ראש, הרשימה של האלטרנטיבות ארוכה. אני יכול אפילו לקחת את התחום שקרוב ללבי, נגישות למשפט, ולדבר על תוכניות ליידוע אוכלוסיות מוחלשות על הזכויות שלהן, על האפשרות לקבל סיוע משפטי, על הרחבת הזכאות לסיוע משפטי מטעם המדינה. זה מקדם אותנו למקום יותר נכון, יותר צודק, יותר ראוי, יותר חברתי. אבל מה הממשלה מציעה? אגרה על הליכי ביניים בבתי-משפט, שפוגעת ביכולת של אוכלוסיות מוחלשות לנהל הליך משפטי; קיצור תקופת ההתיישנות, כך שאוכלוסיות מוחלשות תיפגענה, כי לא תמיד הן מצליחות לפנות במועד להליכים משפטיים.

הזכות לתרבות – צריך לקדם את הזכות הזאת באמצעות הקצבת תקציבים מתאימים. בישראל הממשלה מממנת רק 3.6% מההוצאה הלאומית לתרבות. את התקציבים שיש, גברתי היושבת-ראש, צריך להקצות בצורה שוויונית יותר, כך שכל הקבוצות בחברה הישראלית תוכלנה ליהנות ממנה – ערבים, מזרחים, קבוצות מוחלשות ומקופחות אחרות.

יש כסף, יש הרבה כסף. אפשר להפחית את הפחתת המסים למיליונרים ולחברות, אפשר לבטל חלק מהפחתות המס שבוצעו בשנים האחרונות, אפשר להטיל מס על פעולות שפוגעות בסביבה, להטיל מס על פליטת CO2, אפשר להטיל מס על תחבורה לפי מידת הזיהום הנפלט מהרכב, אפשר להעלות את המס על רווחים בבורסה, אפשר להחזיר את החיסכון הפנסיוני לשליטה הציבורית ולהשתמש בקרנות האלה כדי להשקיע בישראל בהשקעות שקבוצות ההון לא פונות אליהן. אפשר לשנות את סדר העדיפויות – לא להשקיע בהתנחלויות, לא להשקיע במלחמות, אלא להשקיע בחברה.

כל הדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, הם דברים שאנחנו יכולים וצריכים לעשות. כל הדברים האלה הם דברים שהחברה הישראלית ראויה להם. החברה הישראלית ראויה לתקציב שיש בו יעדים חברתיים ברורים לטווח קצר ולטווח ארוך. החברה הישראלית ראויה לתקציב שמשתף את הציבור בתהליך גיבושו וקביעתו, ולא בהליכים מזורזים כמו שראינו כאן. החברה הישראלית ראויה לשיתוף של הארגונים הסביבתיים, הארגונים החברתיים. אנחנו צריכים את הארגונים האלה, אנחנו צריכים להיות פתוחים אליהם, לדיונים שלהם, להערות שלהם, למחשבות שלהם. החברה הישראלית צריכה תקציב שיראה את הצרכים האמיתיים של התושבים והאזרחים וייתן מענה אמיתי לציבור היום ולדורות הבאים. אנחנו צריכים תקציב שישקף את סדר העדיפויות האמיתי שהחברה הישראלית צריכה. אנחנו צריכים תקציב שישקף סולידריות, ערבות הדדית, תקציב שישקף את החברה, שישרת את החברה ולא רק את בעלי ההון. אנחנו צריכים תקציב שישמור על משאבי המדינה ולא יצמצם אותם ויעביר אותם לידיים פרטיות באופן לא שוויוני.

גברתי היושבת-ראש, לסיכום, התקציב הזה הוא תקציב שלוקח את ישראל למקומות רעים. אני נעזרתי בדברים שלי בחומרים רבים שהכינו ארגונים חברתיים וסביבתיים ממגוון הקשת. זו רק דוגמה ליכולות שיש בחברה שלנו. "חברה אחרת אפשרית" זה שם של התארגנות ארגונים חברתיים וסביבתיים שהציעו אלטרנטיבה, אבל זה לא רק שם של התארגנות ארגונים, אלא גם שם של מה שאנחנו באמת צריכים. אנחנו צריכים חברה אחרת, חברה אחרת אפשרית. תודה רבה.