מתוך דברים שנשא דב במליאה בתאריך 17.11.09 על הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון – השוואת זכויות אלמן ואלמנה), התשס"ט–2009, אותה יזם.
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, אני מתכבד להביא בפני הכנסת את הצעת חוק הביטוח הלאומי, שעוסקת בהשוואת זכויות אלמן ואלמנה. עמיתי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים באחד הנושאים החשובים ביותר לאוכלוסייה של הפנסיונרים, של הקשישים בישראל. מסיבות שונות, מגוונות, יש היום גם בחוק הביטוח הלאומי וגם במערכת ההסדרים של קרנות הפנסיה אפליה בין אלמנה לבין אלמן בעניין זכויותיהם. המקור של העניין הזה הוא היסטורי, בתקופה אחרת, עם תפיסות חברתיות אחרות ועם גישה שונה להגנתן של נשים, הגנתם של אנשים מבוגרים, הגנתם של פנסיונרים. מקורה של התפיסה הישנה ההיא בעולם שבו בעצם הגברים היו אלה שיצאו לעבודה, נשים נשארו בבית, והמטרה החברתית של הגנת הזכויות היתה להגן על הזכויות החברתיות של האשה שבעלה נפטר, בעלה העובד נפטר והשאיר אותה בלי הגנה חברתית.
עמיתי חברי הכנסת, התפיסה החברתית הזאת – עבר זמנה ובטל קורבנה. במציאות שבה אנחנו חיים היום יש אלמנים רבים שצריכים לקבל את אותה הגנה ואת אותן זכויות – ברמה העקרונית – שמקבלות האלמנות. אין שום סיבה למשל שבקרנות הפנסיה הוותיקות אלמן מקבל 50% מזכויותיה של האלמנה. אנשים מפרישים את אותם כספים, משלמים את אותם סכומים, ובכל זאת, כאשר האשה הולכת לעולמה, אותו אלמן שנשאר אחריה מקבל משום מה רק 50% מהכסף, אותו כסף ששולם.
עמיתי חברי הכנסת, גישה מתקדמת, גישה פמיניסטית, שרוצה לתת לנשים את מלוא הזכויות בחברה, רוצה ליצור שוויון מרבי בזכויות החברתיות ובמעמד החברתי בין נשים לבין גברים, צריכה לתקן גם עיוותים מהסוג הזה – עיוותים מהסוג הזה שבהם, כמו שאנחנו רואים את המצב היום, האלמנים הם המקופחים, הם הנפגעים, ללא שום הצדקה חברתית, ללא שום בסיס, ללא שום היגיון וללא שום צדק.
לכן, עמיתי חברי הכנסת, התחיל עוד בקדנציה הקודמת מהלך שהיו שותפים לו חברי כנסת רבים מסיעות שונות בבית הזה, שמטרתו היתה לחוקק שוויון זכויות בין אלמן לאלמנה, להגדיר שוויון זכויות בחוק הביטוח הלאומי, להגדיר שוויון זכויות לאלמנים גם בקופות ובקרנות הפנסיה הוותיקות, וליצור בסופו של דבר מצב שגם פנסיונרים-גברים וגם פנסיונריות-נשים יוכלו לממש את מלוא הזכויות החברתיות שמגיעות להם, מלוא הזכויות החברתיות שבגינן הם שילמו. הרי גם כשאנחנו מדברים על קרנות פנסיה וגם כשאנחנו מדברים על ביטוח לאומי, אנחנו מדברים בסופו של דבר על סכומים שאנשים שילמו לאורך כל חייהם, ואין שום סיבה לאחר פטירתה של האשה או לאחר פטירתו של הבעל לפגוע ולקחת מהאנשים חלק מהזכויות וחלק מהסכומים שהם צברו.
עמיתי חברי הכנסת, אני מכיר היטב את הוויכוחים שהתנהלו בכנסת הקודמת בנושא הזה. אני שמעתי גם את המספרים שהופרחו על-ידי משרד האוצר. המספר האחרון ששמעתי היה 1.4 מיליארד שקלים בשנה. אדוני שר הרווחה והשירותים החברתיים, אני מטיל ספק במספרים האלה. אני יודע, כמי שמאוד מעורב בנושאים האלה וגם מחויב לסוגיה, שאינה קלה להסדרה – אני לא טוען שמדובר במשהו שהיום או מחר נוכל לפתור אותו במחי יד – אדוני השר, אני משוכנע שבדיקה יותר רצינית ויותר מעמיקה תראה שלא מדובר בסכומים כל כך דמיוניים. אבל גם אם מדובר בסכומים ניכרים, בסופו של דבר אלה סכומי כסף שאנשים שילמו. הם לא שייכים לא לאוצר, עם כל הכבוד, וגם לא לשום משרד ממשלתי אחר. אם זה הביטוח הלאומי, זה כספים של אנשים, וגם קרנות וקופות הפנסיה הוותיקות אלה כספים של אנשים. אלה הכספים שאנשים חסכו והם צריכים להגיע אליהם וצריכים להגן עליהם גם בעת זיקנה, ולא משנה לצורך העניין הזה אם מדובר באלמן או מדובר באלמנה.
עמיתי חברי הכנסת, לא במקרה הנושא הזה עולה במסגרת יום העוני. הוא עולה במסגרת יום העוני גם מכיוון שחלק ניכר מהאנשים העניים בישראל הם אנשים בגיל הפנסיה, במקרים רבים אנשים שעבדו כל חייהם, עבדו קשה כל חייהם, ורק כאשר הזדקנו, נפטרה האשה, מגיע האלמן ורואה את הסעיף הקטן בחוק או בהוראות קופת הפנסיה הוותיקה, שבעצם שולל ממנו חלק גדול מהסכום שהוא חשב כל הזמן שיעמוד לרשותו בעת מצוקה ובעת צרה.
עמיתי חברי הכנסת, אני אומר שהדברים האלה הם דברים שאנחנו לא יכולים להשלים אתם. אני יודע שזה עיוות היסטורי, זה לא משהו שהוא מהתקופה האחרונה, אבל גם עיוותים היסטוריים צריך לתקן.
אדוני השר, אני יודע שוועדת השרים לענייני חקיקה לא תמכה בהצעת החוק הזאת, ולכן, תוך הידברות אתך, הסכמתי שההצעה תהפוך להיות הצעה לסדר-היום – לא כדי שהעניין ייקבר, באמת לא, אלא מתוך רצון אמיתי לנהל דיאלוג ולהתקדם לפתרון. יכול להיות שהפתרון לא יהיה פתרון של "זבנג וגמרנו", יכול להיות שלא במהלומה אחת מיידית נביא את הישועה, אבל אדוני השר, התקווה שלי והבקשה שלי ממך, שבאמת תיקח את העוול הזה לא רק לתשומת הלב – שאני יודע שהיא קיימת – אלא לטיפול, במובן הזה שזה דבר שאנחנו צריכים, חייבים וגם יכולים לשנות.
אני מאוד מקווה שאנחנו לא נחזור, חס וחלילה, בכנסת התשע-עשרה למצב שמישהו יצטרך להעלות שוב את הצעת החוק הזו. אני מקווה שהכנסת השמונה-עשרה תהיה הכנסת שתעשה את השינוי הגדול הזה.