ב25.11 דב נאם במליאה בנושא בית הכלא הפרטי בישראל וביטולו ע"י בג"ץ.
להלן נאומו:
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, עמיתי חברי הכנסת, פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין הפרטת בתי-הסוהר הוא חוליה קשה מאוד בהיסטוריה החקיקתית של מדינת ישראל. פסק-הדין קובע שתיקון 28 לתיקון פקודת בתי-הסוהר איננו חוקתי, ולכן דינו להתבטל במלואו ומייד. בית-המשפט קיבל את הטענה העיקרית של העותרים, שהפרטת בתי-הסוהר כשלעצמה מהווה פגיעה חוקתית בחירות האישית, בכבוד האדם, וכי הפגיעה הזאת איננה מידתית, ולכן דינה להתבטל. המדינה טענה שזו הדרך להשיג תכליות ראויות כמו שיפור תנאי הכליאה, רווחת האסירים וחיסכון כספי.
מעבר לכל המחלוקת בשאלות האלה – ויש מחלוקת בשאלות האלה, כי לטענתנו אין חיסכון כספי, וודאי שאין שיפור ברווחה ולא בתנאים, לא של האסירים ולא של הסוהרים – בית-המשפט העליון קבע קביעה עקרונית: יש מעשים שהם כשלעצמם ייחשבו פוגעים בזכויותינו החוקתיות, ללא תלות בתוצאת המעשים האלה. במקרה של בית-הסוהר הפרטי, עצם מתן הסמכות לנהלו ולהפעילו בידי זכיין הפועל למטרות רווח כלכלי – הוא כשלעצמו פעולה אסורה, ללא קשר לאופן ולדרך שבהם יפעיל הזכיין הפרטי את בית-הסוהר.
עצם מתן הסמכויות של הפעלת כוח כלפי אזרחים בידי מי שפועל למטרות רווח, אומר בית-המשפט העליון, הוא אסור. בית-המשפט העליון אומר אמירה עקרונית – שהוא לא יתיר ניסוי שבו עכברי הניסוי הם אסירים שנשפטו למאסר. עצם הכנסת אסירים לכלא המופעל למען רווח כלכלי הוא פגיעה אסורה בכבוד האדם של אותם אסירים. בית-המשפט העליון לא הלך שולל אחרי מכבסת המלים השגורה בפי הממשלה – הסתייעות, מיקוד חוץ, מיקור חוץ – אלא חשף בקפדנות את המהות האמיתית של מעשה ההפרטה של בתי-הסוהר. בגרעין של המהלך הזה העברת סמכויות לשימוש בכוח, עניין שהוא במוקד מהותה של המדינה, לידי גורם פרטי הפועל להגדלת רווחיו הכלכליים, לפי הגדרתו המפורסמת של ובר.
עמיתי חברי הכנסת, פסק-הדין הזה הוא פסק-דין חשוב, הוא פסק-דין של הגנה על זכויות האזרחים בישראל, אבל הוא גם חייב להיות לקח לכנסת; המהלך הזה, של חקיקת תיקון 28 לפקודת בתי-הסוהר, הוא מהלך שבא מהבית הזה. זאת היתה חקיקה לא ראויה, לא מידתית, שלא נעשתה בשיקול דעת אמיתי, לא נעשתה בבחינה ראויה של זכויות האדם של האסירים, אותם אנשים שאנחנו לא כל כך רואים, כי הם יושבים בבתי-הסוהר ולא נמצאים בחוצות הערים.
היו בבית הזה חברי כנסת שהתנגדו עוד באותו מהלך לניסיון להפריט את בתי-הסוהר, אבל למרבה הצער הם נותרו במיעוט. היו בבית הזה, גם בקדנציה הקודמת, כמה וכמה יוזמות חקיקה שנועדו לתקן את החוק ולבטל את הפרטת בתי-הסוהר. אנחנו לא התיימרנו מעולם לעסוק בכנסת בשאלת החוקתיות. אנחנו אמרנו ששאלת החוקתיות היא שאלה שבית-המשפט צריך להידרש לה ולעסוק בה.
גם אנחנו, חברי הכנסת, חייבים לפעול בגדר הנורמות החוקתיות. אבל אנחנו לא שמנו את עצמנו כמחוקקים, כפרשנים של הנורמות החוקתיות. זה נושא שבית-המשפט צריך לעסוק בו. זאת זכותו וחובתו לעשות את זה, ואנחנו התקוממנו נגד ניסיון להציג את הוויכוח שמתנהל בכנסת כמשהו שבא למנוע את הדיון בבית-המשפט העליון.
אני מסיים ורוצה לומר: הלקח חייב להיות אצלנו. אנחנו חייבים להבין שהדיון אצלנו בשאלות כאלה צריך להיות הרבה, הרבה יותר רציני והרבה יותר מקיף. אנחנו צריכים גם את הדיון בשאלה מה ראוי, מה צודק ומה נכון, וגם להבין – כן, בהחלט להבין – שגם אנחנו, המחוקקים, פועלים בגדר נורמות חוקתיות. במדינת ישראל יש זכויות אדם, זכויות אדם מוגנות, ואם אנחנו בכנסת לא נדע לכבד אותן, כגוף מחוקק, יש בית-משפט בישראל, שאני מקווה שימשיך להגן עליהן, ויגן על הזכויות האלה, בעצם יגן על העבודה של הכנסת כגוף המכונן, כגוף שבעצם כונן נורמות חוקתיות למדינת ישראל. תודה רבה.