כמה וכמה נושאים מאוד חשובים לאי-אמון בממשלה עומדים על סדר-יומנו היום בכנסת. אחד מהם הוא הנושא של הפערים החברתיים-כלכליים שהולכים ומעמיקים. השבוע התבשרנו, גברתי היושבת-ראש, על כך שמשקלה של ההוצאה הפרטית לבריאות הולכת ועולה. זה אומר שהמערכת הציבורית יורדת, המערכת הפרטית עולה, ומי יכול לשלם על שירותי בריאות? מי שיש לו הרבה כסף. מי שאין לו כסף כנראה אינו זכאי לבריאות. יושב אתנו חבר הכנסת חיים אורון, שבמשך שנים עומד בכנסת בראש השדולה למען הבריאות ומנהל מאבק שהוא גם סיזיפי וגם מתסכל נגד המגמה הנוראה הזאת שהמדיניות של ממשלת ישראל מייצרת. מערכת הרפואה שלנו הולכת ועוברת דיאטה רצחנית קיצונית, והתוצאה היא שאנשים בלית ברירה צריכים לממן את שירותי הבריאות מכיסם.
אבל גברתי היושבת-ראש, מכל הטעמים הרבים של אי-אמון בממשלה אני רוצה הפעם לייחד את דברי קודם כול לנושא המדיני והביטחוני, ועמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לומר לכם שפרצופו האמיתי של ראש הממשלה נתניהו הולך ונחשף בציבור, והוא הולך ונחשף גם בפני מקורביו וידידיו.
אני רוצה להביא בפני הכנסת דברים קשים וחריפים שכותב ידידו האישי של ראש הממשלה, מקורבו, אדם שמשוחח אתו רבות, תמך בו בבחירות האחרונות וגם בבחירות הקודמות, הסופר אייל מגד, והוא כותב במאמר שכותרתו "פניו של נתניהו למלחמה" את המלים הבאות: "כעת יש לזעוק אל מתחזי השלום. צריך לזעוק באוזני ראש הממשלה, פניך לא לשלום ואל תבלבל את המוח. פניך למלחמה עם סוריה, ואתה יודע את זה, גם אם אינך משתוקק לזה. אם פניך היו לשלום, היית יושב עם אסד ומשיג אותו. אתה יודע את המחיר. אתה גם יודע לאן מובילים הסירובים והסרבנויות, התחפושות והמסכות, מגולדה ועד אולמרט הם מובילים למלחמה, לדם ולקורבנות חינם. אריאל שרון שלח את אסד לכל הרוחות כשזה עמד כעני בפתח והתחנן לחבל הצלה. התירוץ היה אז שאסד חלש מדי, אז למה לנו? התוצאה היתה שהוחמץ שלום עם סוריה בתנאים הכי נוחים שאפשר. היורש, אולמרט, התעלם בתורו מתחנוני אסד כי האמריקאים ציוו עליו להתעלם. המחיר היה מלחמה אומללה ומקוללת בלבנון".
וממשיך הסופר אייל מגד, ידידו של ראש הממשלה, ואומר על ראש הממשלה כך: "התירוץ של נתניהו הוא אמיתי. הוא לא מאמין בשלום הזה, נקודה. הוא ימנע אותו כל עוד לא תהיה מונחת לו חרב אמריקאית על הצוואר. כקודמיו הוא מדחיק את הידיעה הברורה כשמש, שבעקבות חרחורי השלום שלו תהיה מלחמה. הוא גם יודע עד כמה המלחמה הזאת תהיה איומה. הוא יודע גם יודע שבעקבותיה יושיבו אותו לחתום על אותו שלום שמזומן לו עכשיו, פלוס קורבנות השווא. אבל מה, תהיה עוד שנה של הישרדות בשלטון? תהיה. זה העיקר. הוא כבר ימצא תירוץ להשקיט את המצפון, ונאומיו בבתי-הקברות הצבאיים, כאדם ידוע שכול, יהיו משובחים משל קודמיו. אבל עוד לא מאוחר, עוד אפשר להציל" – כך כותב הסופר אייל מגד, ידידו – מקורבו של ראש הממשלה, על מדיניותו של ראש הממשלה בנושא הגורלי הזה.
עמיתי חברי הכנסת, בפנינו עומדת הברירה; מונחת על השולחן יוזמת שלום ערבית – עדיין מונחת על השולחן – שמדברת על שלום כולל; שלום עם הפלסטינים, שלום עם סוריה – לא אחד על-חשבון השני, אלא אחד בצד השני, כהשלמה טבעית של אותו מהלך. ממשלת ישראל הנוכחית ממשיכה לומר לא לכל יוזמת שלום. ממשלת ישראל הנוכחית ממשיכה לומר לא לשלום עם סוריה. היום אנחנו המשכנו בכנסת את הדיון בהצעת החוק של משאל עם על עתיד הגולן, אם יהיה הסכם שלום. ישראל יודעת לסנדל את עצמה היטב היטב כשמדובר על שלום. אכן, החלטה על השלום היא החלטה גורלית, אבל החלטה הרבה יותר גורלית היא החלטה על מלחמה. אולי תחליט הכנסת שלפני שהממשלה מחליטה לצאת למלחמה, ייערך משאל עם, ויהיה צורך ברוב מיוחס כדי להחליט על מלחמה. לא. על מלחמה קל מאוד אצלנו להחליט. על מלחמה מחליטים ראש הממשלה ושר הביטחון בשיחת טלפון. על מלחמה מחליטים כאשר סוגרים את הדרך לשלום, כאשר לא הולכים בדרך לשלום. המשמעות של הסירוב לדיבורי השלום מסוריה, המשמעות של ההתגרות החריפה של שר החוץ אביגדור ליברמן, שמאיים על סוריה, דוברי ממשלה אחרים מתחרים ביניהם בלהסביר כמה מלחמה חדשה תהיה מסוכנת לסוריה – היא ודאי תהיה מסוכנת לסוריה, אבל היא תהיה לא פחות מסוכנת לעם בישראל. היא תהיה לא פחות מסוכנת גם לאזרחי ישראל. מי נושא באחריות? מי נותן את התשובות לאזרחי ישראל על הנזק, על החורבן, על המוות שחס וחלילה יהיה גם כאן, גם ברחובותינו, אם המלחמה המיותרת הזאת עם סוריה תתרחש?
עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה להזהיר מעל במת הכנסת – דיבורי המלחמה, לצערי הגדול, אינם דיבורים ריקים. מאחורי דיבורי המלחמה האלה ישנם רעיונות, וישנן מחשבות, וישנן תוכניות, וישנה קונספציה שחושבת שכן, זה טוב, ניתן מכה ונכריע ואת אויבינו מכאן ואת אויבינו משם. וכך יהיה יותר שלום ויותר ביטחון על ישראל. לא לומדים מהניסיון ההיסטורי. לא מבינים שבאיזור הזה מלחמה אף פעם איננה פתרון. היא תמיד רק החמרה של הבעיות.
לכן, עמיתי חברי הכנסת, אנחנו נמצאים במצב של הפקרות. אנחנו נמצאים במצב של ממשלה מופקרת שממשיכה לסגור אופציות לשלום, שממשיכה להתעלם מההזדמנויות ומהאפשרויות הקיימות. מי שישלם את המחיר על המדיניות המופקרת הזאת הם גם אזרחי המדינות השכנות, גם העמים שמסביבנו. אבל גם אזרחי ישראל, גם הצעירים הישראלים, גם בנינו ישלמו מחיר כבד, מיותר, נורא, על ההפקרות הזאת. הם ישלמו מחיר על כך שהממשלה הזאת לא מוכנה ללכת בדרך של שלום.
עמיתי חברי הכנסת, כמו שכותב הסופר איל מגד: "קל יותר להתווכח עם מחרחרי מלחמה גלויים". אביגדור ליברמן מעולם לא דיבר על שלום, הוא גם לא מתכוון לדבר על שלום. הוא מדבר על איומים; הוא מוכן לאיים גם על הסורים וגם על הטורקים וגם על מדינות אחרות בעולם. הוא רואה את תפקידו כשר החוץ כמי שאחראי לייצר איומים על כל המדינות שאתן יש לנו יחסי חוץ. אבל אתו קל להתווכח. יותר קשה ויותר מורכב להתווכח עם מי שמדבר דיבורי שלום ולא עושה מעשי שלום. כי הנה, ראש הממשלה נתניהו בישיבת הממשלה אתמול שב ואמר, כן, הממשלה שלי מחויבת לשלום, אנחנו מחויבים לשלום עם הפלסטינים, עם הסורים ועם כל מקום אחר בעולם בלי תנאים מוקדמים. "בלי תנאים מוקדמים" זה אומר שבעצם לא מתכוונים ברצינות, כי ברור לכולם שאם רוצים להידבר על שלום עם הסורים ועם הפלסטינים יש references, יש משא-ומתן קודם שהתקיים גם עם הסורים וגם עם הפלסטינים. אי-אפשר להתחיל את כל התהליכים מחדש. צריך להתחיל את המשא-ומתן הזה מהנקודות שבהן הוא הופסק. זה ברור לכולם, זה גם ברור לראש הממשלה נתניהו. לכן כשראש הממשלה נתניהו אומר, שלום בלי תנאים מוקדמים, זה בעצם אומר – לא שלום; זה בעצם אומר – לא הידברות; זה בעצם אומר – לא תהליך מדיני.
אבל איך אמר אלכסנדר ינאי לשלומציון רעייתו על ערש דווי לפני מותו? הוא אמר לשלומציון, שירשה אותו בכס המלוכה, אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא רק מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. זמרי שלנו הוא ראש הממשלה נתניהו. מעשיו – מעשי התנחלות, התגרות, תוכניות מלחמה, אסטרטגיית מלחמה; דיבוריו – דיבורי שלום. עד כמה זה מצער, עמיתי חברי הכנסת, שדיבורי השלום האלה כל כך ריקים מתוכן מעשי.
לסיום, עמיתי חברי הכנסת, יש סיבות רבות להצביע אי-אמון בממשלה הזו. התייחסתי לנושא המדיני-ביטחוני, אבל אני אומר לכם, גם בתחום הכלכלי-חברתי העמקת הפערים בחברה הישראלית איננה גזירת גורל, היא איננה מעשי ידי כוח עליון. היא התוצאה ההכרחית של מדיניותה של ממשלת ישראל. אם אנחנו רוצים להתמודד עם העמקת הפערים הזו אנחנו צריכים להסיר את הממשלה הרעה הזו, להעביר ממשלת זדון מן הארץ. תודה רבה.