נאומו של דב במליאה על צנזור שיריה של יונה וולך ועל הרוח הרעה שמערבבת בין בית הספר לצבא:
"אדוני היושב-ראש, אדוני שר החינוך, רבותי חברי הכנסת, אני ביקשתי לקיים דיון דחוף בנושא הזה בגלל התרחשויות מדאיגות במערכת החינוך. לנושא זה שתי חוליות – החוליה האחת היא הצנזורה התרבותית במערכת החינוך; החוליה השנייה הינה, המתקפה על מנהל גימנסיה "הרצליה" בתל-אביב.
נתחיל בצנזורה התרבותית. בשבועות האחרונים היא הופעלה נגד שירתה של המשוררת יונה וולך. זה מתחיל בשירתה של יונה וולך, זה ימשיך בביאליק, וזה יסתיים בשיר השירים. תכנים מיניים יש בשלושתם.
ולכן צריך לומר לצנזורים למיניהם: הסירו ידיכם מהשירה העברית, הסירו ידיכם מהתרבות העברית. תנו לשירה ולתרבות – על כל הממדים המורכבים שלהן – להילמד בבתי-הספר התיכוניים. לא מדובר פה בכיתה ג', מדובר פה בהוראת ספרות לתלמידי י"א ו-י"ב, צריך לברך על יוזמות חינוכיות בתחום הזה, ובוודאי אסור להעביר מסר של טאבו ושל אל תיגעו בשירה מסוג מסוים.
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לחבר לזה את האיומים הפליליים שכפי שקראתי בדאגה, נשמעו לאחרונה כלפי מנהל הגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, ד"ר דגני. אני מניח שהאיומים האלה ייחקרו על-ידי המשטרה, אבל הם באים בעקבות קמפיין של השמצה, שגם עליו אסור לעבור לסדר-היום. אני לא צריך להגן על ד"ר דגני פה. שמו הולך לפניו כאיש חינוך. עוד בהיותו מנהל בית-ספר עירוני ד' בתל-אביב הוא היה אחד המנהלים המובילים בתל-אביב, הזניק את בית-הספר הזה קדימה. כשמדברים על החזרת אנשים מעולים, ד"ר דגני זו בדיוק הדוגמה של אדם מעולה שלשמחתנו חזר למערכת החינוך.
אז לא באתי לדבר על ד"ר דגני, לא באתי להגן עליו, קטונתי מלעשות את זה. באתי לדבר על הרוח הרעה, על הרוח הרעה שמערבבת בצורה בלתי נסבלת בין בית-הספר לבין הצבא. כך אומרים אצלנו: כל העם צבא, כל החברה צבא. וגם בית-הספר הוא צבא. אדוני שר החינוך, יש דוגמה היסטורית למודל כזה והדוגמה היא ספרטה. כפי שאדוני יודע, בספרטה רוב האוכלוסייה היתה עבדים. הספרטנים תמיד חששו ממרד עבדים ולכן, כל ילד שנולד נבחן לפי מבחן אחד ויחיד: יכולתו להיות חייל. אם הוא לא היה מצליח במבחן הזה, לא היה לו מקום בחברה הספרטנית. אנחנו לא רוצים להיות ספרטה. ישראל לא רוצה להיות ספרטה. ומשרד החינוך, ואדוני שר החינוך צריך לומר בצורה ברורה גם מעל במת הכנסת: אתונה ולא ספרטה. בהחלט.
כשאני מדבר על ספרטה, אדוני היושב-ראש, אני נזכר באמירתו המאוד ידועה של קרל מרקס ב-"18 בברימר של לואי בונפרט". הוא אמר שההיסטוריה חוזרת פעמיים: בפעם הראשונה זאת דרמה ובפעם השנייה זאת פארסה. לחזור על מודל של חברה צבאית בעולם מודרני של המאה ה-21 זה לא רק לא אפשרי, זה לא רק לא יקרה, זה דבר הרסני ומסוכן לחברה הישראלית, הרסני ומסוכן למערכת החינוך.
לכן אני מברך את ד"ר דגני על כך שהוא יודע להבחין בין צבא לבית-ספר. כן, הבחנה בסיסית, אלמנטרית, אבל גם עליה יש כבר מותקפים בחברה הישראלית. תודה רבה."
10.2.10