ב-25.1.10 עלתה להצבעה במליאת הכנסת הצעת חוק חנינה למתנגדי ההתנקות שהוגש נגדם כתב אישום. הנה נאומו של דב, שהתנגד ליצירת נורמה אחת למפגיני ימין ונורמה אחרת למפגיני שמאל:
דב חנין (חד"ש):
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, רבותי השרים, עמיתי חברי הכנסת. הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק חשובה, והדיון בה הוא דיון חשוב ועקרוני. מה בעצם מציעים לנו יוזמי הצעת החוק? הם מציעים לנו להפסיק הליכים ולמחוק רישומים פליליים לכל מי שעשה עבירה פלילית, למעט עבירות פליליות מסוימות, חמורות במיוחד, ככל שהעבירות האלה התבצעו בהקשר של התנגדותם של מבצעי העבירות לתוכנית ההתנתקות.
עמיתי חברי הכנסת, ישנו ויכוח גדול ועקרוני על עבירות שנעשות כאשר הטעם להן או המניע להן הוא מניע פוליטי. ישנם כאלה שסבורים שדווקא עבירות כאלה, עבירות שיש בהן ממד פוליטי, ראויות ליחס חריף וחמור יותר. אני אינני שייך למחנה הזה; אני אינני חושב שעבירות שטעמן פוליטיים עקרוניים או מצפוניים ראויות לעונש חריף יותר או חמור יותר מאשר עבירות אחרות.
ואני גם מוכן לומר כאן, מעל במת הכנסת, שאני בהחלט רואה מצבים שבהם עמדה עקרונית, עמדה מצפונית, התנגדות עקרונית, ואפילו אם היא מובילה לאי-ביצוע החוק ולאי-קיום החוק, ראוי שתהיה אלמנט מקל, ואפילו אלמנט פוטר מענישה. אני בהחלט מאלה שתומכים בזכות העקרונית לסרב מטעמי מצפון. אני חושב שאי-אפשר לרשות לבוא לאדם ולכפות עליו לעשות מעשה שמנוגד למצפונו. אני חושב שהסירוב המצפוני הוא דבר בעל משמעות גדולה מאוד לכל חברה.
אני מכיר את הטענה שאומרת שסירוב מצפוני מאיים על היכולת של החברה להתקיים, על היכולת של החברה לקיים מרקם חברתי. אני דוחה את הטענה הזאת. אני מכיר הרבה מאוד חברות שהגיעו למקום גרוע בגלל ציות לא סלקטיבי ולא מצפוני. אני לא מכיר חברות שנקלעו למשברים בגלל סירוב מצפוני. סירוב מצפוני הוא בדיוק הדבר שמהווה תמרור אזהרה, מהווה קריאה של המיעוט בפני הרוב, מהווה אתגר בפני החברה, לפעמים גם אתגר בפני מערכת המשפט של החברה, מהווה קול האומר לחברה בכללותה, וגם למערכת המשפט שלה: עד כאן ולא מעבר לזה. אז ברמת העיקרון, עמיתי חברי הכנסת, אני לא מאלה שחושבים שאין מקום להתחשבות במניעים העקרוניים והפוליטיים. אני חושב שיש מקום להתחשבות כזאת. אני חושב שיש מקום גם להתחשבות במניעים מצפוניים. בהחלט.
ובכל זאת, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהצעת החוק שיש בפנינו היום היא הצעת חוק חמורה ומסוכנת במיוחד, והטעמים לכך הם רבים; הטעם הראשון הוא שהצעת החוק הזאת בעצם נותנת פטור ושחרור מענישה פלילית למעשה עברייני רק כשהוא מגיע מכיוון אחד. מתנגדי ההתנתקות פטורים מעונש – מתנגדי ההתנתקות שנגזרו עליהם גזרי-דין, יבוטלו גזרי-הדין. אלה שצריכים לרצות עונש, יבוטל העונש. אלה שצריכים לעמוד בפני אישומים, יבוטלו האישומים. והשאלה הראשונה היא – למה רק מתנגדי תוכנית ההתנתקות? האם רק תוכנית התנתקות היתה במדינת ישראל שעוררה התנגדות? האם לא היו התנגדויות אחרות שעוררו התנגדות? יאמר לנו חבר הכנסת רותם: אבל חבר הכנסת חנין, מה אתה בא ומלין? הרי בתוכנית ההתנתקות באו ואמרו לאנשים: אנחנו רוצים לגרש אתכם מבתיכם ולהרוס את בתיכם. אני לא אכנס לוויכוח הזה, אבל אני רוצה לשאול את השאלה – האם רק לאנשים האלה אמרו: אתם צריכים לצאת מבתיכם ואנחנו הולכים להרוס את בתיכם? יושבים פה חבר הכנסת אגבאריה, חברת הכנסת זועבי, חבר הכנסת אלסאנע, חבר הכנסת צרצור – הם יכולים לספר לך, חבר הכנסת רותם – כל אחד מהם – לא על דוגמה אחת ולא על שתי דוגמאות של אזרחים ערבים שחיים בבתיהם ואומרים להם: הבית הזה לא מתאים, הוא לא לפי תוכנית, או שהוא כן לפי תוכנית אבל לא לפי התוכנית המתאימה, ולכן צריך להרוס אותו.
והאנשים האלה לפעמים מתנגדים ומנצלים את זכותם הטבעית והאנושית להגיד: אנחנו לא רוצים לפנות את בתינו, אבל עוד לא שמעתי שההתנגדות הזאת משחררת אותם מאימת הדין ומאימת העונש.
עמיתי חברי הכנסת, מערכת נורמטיבית שמראש מתייחסת אחרת לעבריינות כשהיא באה מהצד האחד של המפה הפוליטית היא מערכת פוליטית מסוכנת, מערכת פוליטית שמובילה את החברה למקומות איומים. אני ממש לא משווה בין אזרח ערבי שחי בביתו לבין מתנחל שנמצא בגוש-קטיף. אני לא משווה ביניהם. אבל מנקודת המוצא שלכם, מציעי הצעת החוק, איך אתם יכולים להצדיק את היחס האחר? אתם חושבים שהמתנחל הזה, שנמצא בביתו, נמצא שם כדין, והתנגדותו היא התנגדות לגיטימית ומצפונית. איך אתם יכולים להצדיק את העובדה שאזרח ערבי שרוצה להגן על ביתו איננו זוכה לאותו סוג הגנה, איננו זוכה לאותו סוג פטור, איננו זוכה לאותה צורה של התחשבות?
עמיתי חברי הכנסת, ההיסטוריה עשירה בדוגמאות שבהן המערכת המשפטית היתה סובלנית כלפי מעשים מסוימים כאשר הם באו מצד ימין, והיתה לחלוטין לא סבלנית כאשר המעשים האלה באו מצד שמאל. לאן הגיעו החברות האלה כולנו יודעים. ההיסטוריה של המאה ה-20 עשירה בהידרדרות לפשיזם שהתנהלות משפטית כזו אפשרה. כאשר הסובלנות היא רק לכיוון אחד התוצאה היא שיש צד מסוים במפה הפוליטית שחושב שהכול מותר לו, שהכול אפשרי, שאין דין ואין דיין, שאין גבול ואין מעצור, ואפשר לעשות כל מה שרוצים, כי בסופו של דבר יהיה מי שיגן, ויהיה מי שיפטור, ויהיה מי שישחרר ויהיה מי שיאפשר, ולכן אין שום סיבה לחשוש מאימת הדין כאשר אתה נמצא בצד הימני של המפה הפוליטית.
הדברים האלה הם חמורים במיוחד, מכיוון שכפי שאנחנו יודעים הפינוי של גוש-קטיף לא יהיה הפינוי האחרון. חבר הכנסת רותם, אם הממשלה הזאת רוצה ואם היא לא רוצה, יהיו עוד פינויים. יהיו עוד פינויים של התנחלויות ומן הסתם גם תהיה התנגדות לפינויים האלה.
מן הסתם תהיה גם התנגדות לפינויים האלה, והמסר שאתם מעבירים היום הוא: תתנגדו, תשפכו שמן רותח ותזרקו אבנים, ותפעלו כפי שאתם חושבים לנכון, ובסופו של דבר יהיו חברי כנסת שייתנו לכם חסינות, וייתנו לכם הגנה וייתנו לכם פטור, ולכן המסר הוא: מותר להתפרע. מותר להתפרע ובלבד שאתה נמצא בצד הימני של המפה הפוליטית. לכן, עמיתי חברי הכנסת, המסר הזה הוא מסר מסוכן, בעייתי ומזיק.
אמרתי, ואומר את זה שוב, אני לחלוטין לא חושב שדינם של מתנחלים שנמצאים בשטח כבוש – אומנם הם נשלחו לשטח הזה מכוחה של החלטת ממשלה, אבל אני ממש לא חושב שמתנחלים שנמצאים בשטח כבוש דומים מאיזו בחינה לאזרחים שנמצאים בתוך המדינה. אבל התוצאה של החוק שלכם היא בדיוק הפוכה. הייתי אומר שאם צריך להקל על מישהו, אז צריך להקל על אזרח בתוך המדינה, שחי בביתו, לפעמים אפילו על אדמתו, ורוצה להתגונן מפני הניסיון לגרש אותו מהבית, ואז חבר הכנסת רותם, אם היית בא ומציע הצעת חוק שאומרת: פטור לאלה שמגינים על בתיהם, שנבנו בתחומי מדינת ישראל הריבונית, הייתי אומר: נושא ראוי לדיון, בואו נשקול אותו.
אבל כאשר המנגנון המוצע הוא בדיוק המנגנון ההפוך – אנשים שחיים בתוך מדינתם, חיים בתוך יישובם, חיים על בתיהם, חיים על אדמתם, הם לא יכולים לעשות שום דבר כדי להגן על הבית הזה, עליהם גזירות החוק הפלילי חלות במלוא העוצמה, ועל אחרים הגזירות האלה בכלל לא חלות, הן בכלל לא רלוונטיות. לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שהחוק הזה גם מהבחינה הזאת הוא מהלך הפוך לכל כיוון עקרוני, מוסרי, ערכי או משפטי.
עמיתי חברי הכנסת, התוצאה של החוק הזה תהיה תוצאה של העמקת האיפה ואיפה שיש בהתנהלות מערכת המשפט כלפי קבוצות שונות של אזרחים בישראל. אנחנו השבוע, בשבוע שעבר, לפני שבועיים ולפני שלושה ראינו את ההפגנות שהתנהלו בשכונת שיח' ג'ראח. הפגינו שם אנשי מצפון, אנשי זכויות האדם, אנשי זכויות האזרח, אנשי שלום, ישראלים, פלסטינים, גם בין-לאומיים, באו לקיים שם משמרת מחאה, והמשטרה פעם אחר פעם פיזרה את המשמרת הזו. בפעם האחרונה היא גם לא נתנה לה רשיון, אני לא יודע למה. ולאחר שלא נתנה רשיון, והתקיימה שם משמרת מהסוג שלא מחייב מתן רשיון – כי לא נישאו שם נאומים והמשמרת היתה משמרת עומדת – למרות זאת המשטרה פיזרה את המשמרת הזאת, עצרה בשבוע שעבר 17 מפגינים, כולל מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח. וגם השבוע היא עצרה מפגינים. את המפגינים האלה היא החזיקה במעצר לאורך כל השישי-שבת, הדביקה להם אפילו אישומים, ואני אומר בזהירות, שלפי כל הנתונים שהיו בידי וישנם בידי, אין להם רגליים, על כביכול התקפה של שוטרים, והכול כדי להצדיק את מעצרם בכלא לאורך השישי-שבת.
אלה הן בדיוק הנורמות הנוהגות היום, נורמות של יד קשה, חוסר סובלנות מוחלט להפגנות כאשר הן באות מהצד של זכויות האדם, מהצד של זכויות האזרח, מהצד של המאבק לשלום, מהצד של מאבק לערכים מתקדמים וראויים לחברה הישראלית. ולעומת זאת, כאשר מדובר במתנחלים, מתפרעים, זורקי האבנים, מבצעי העבירות, או שאין חקירה או שהחקירה לא מגיעה לכתב אישום, או שאם יש כתב אישום, הוא לא מגיע לבירור, או שאם יש בירור הוא מסתיים בכלום. זה המצב הנורמטיבי שאתם מייצרים, מצב של שני סוגים של חוקים. יש כאלה ששווים פחות בפני החוק הישראלי.
ואם אני כבר מדבר על אלה ששווים פחות בפני החוק הישראלי – כמובן, מי שתמיד שווה פחות בעיני החוק הישראלי אלה האזרחים הערבים. כאשר אזרחים ערבים נפגעים, אין שום יכולת להעמיד לדין את מי שפוגע בהם, אבל כאשר ילד ערבי זורק אבנים, זריקת האבנים הזאת נחשבת לעבירה שמסכנת חיים ומסכנת דרכי תחבורה, ואז הוא מגיע למסלול טיפול מהיר, ולמסלול טיפול נחרץ ולמסלול טיפול תקיף. איך אתם יכולים לחיות עם נורמות כאלה?
דב חנין (חד"ש):
קודם כול, חבר הכנסת רותם, אני בהחלט ער למה שאתה אמרת. אבל אני רוצה לענות לך שהעבירות שאתם נותנים עליהן חסינות כאן מאוד רחבות. הייתי באמת – ואני אומר לך את זה באופן פתוח – הייתי מוכן להידבר על חוק שאומר: בואו ניתן חסינות למי שמסרב לעשות מעשה מטעמים מצפוניים, גם אם הטעמים המצפוניים לא מקובלים עלי, אבל מי שמסרב לפנות מטעמים מצפוניים – כמו, דרך אגב, גם מי שמסרב לשרת בצבא מטעמים מצפוניים – בואו ניתן לו יחס מיוחד. בואו נכיר במדינת ישראל בזכות של האדם להגיד: יש דברים שאני לא מסוגל לעשות, הם מנוגדים לערכי, מנוגדים למצפוני, לא אעשה אותם. הייתם מביאים חוק כזה לכנסת שאומר: אנחנו רוצים להתייחס אחרת לעמדה המצפונית, ונעשה את זה באופן אוניברסלי, ונתייחס לעמדה מצפונית, לא משנה מאיזה כיוון של הפוליטיקה היא באה – הייתי מוכן להיכנס להידברות על הנושא הזה, והייתי מוכן שנחשוב ביחד איך אנחנו מגדירים מצפון, איך אנחנו מגדירים סירוב מצפוני ומה השלכותיו של הסירוב המצפוני. אלה דברים שאפשר וצריך לדבר עליהם.
אבל אי-אפשר לעשות את מה שאתם עושים כאן. קודם כול, אתם לא מגדירים את העבירות שאתם מחילים עליהן את החוק רק כעבירות של סירוב מצפוני. זה לא רק זה. זה מגוון של עבירות שונות ומשונות, שנכללות פה בחוק, חוץ מהעבירות הכי קשות בספר החוקים, כפי שאמרת ובצדק; העבירות הכי קשות בספר החוקים, את אלה בטובכם השארתם בחוץ, אבל את כל העבירות הרגילות, שהן לא עבירות של סירוב מצפוני, לא בן-אדם שאומר: את זה אני לא מסוגל לעשות, כי זה מנוגד למצפוני, אלא עבירות שאנשים עשו מעשים אקטיביים, ועשו מעשים מזיקים ועשו מעשים מזיקים של התפרעות, בפירוש, לדברים האלה אתם נותנים פטור ולגיטימציה.
דב חנין (חד"ש):
אני אומר לך, חבר הכנסת רותם, כאשר אזרחים ערבים – – –
דב חנין (חד"ש):
הנורמות חייבות להיות אחידות לכולם. כאשר אזרחים ערבים חסמו כבישים, וכן, היו חסימות כבישים באוקטובר 2000. אז מה עשו? עשו להם חוק חנינה או חוק חסינות? לא. מה שעשו, פשוט ירו עליהם, ירו עליהם באש חיה, ונהרגו 13 אזרחים. אז אני שואל את עצמי באמת: את המערכת הזאת של האיפה ואיפה אפשר להצדיק?
דב חנין (חד"ש):
אתה ראית כמוני את התמונות מההתנתקות של השמן ששפכו מאותו גג?
דב חנין (חד"ש):
– – מה שפכו?
דב חנין (חד"ש):
לא נשפך? אני ראיתי. המשטרה יכולה להודיע עד מחר שלא נשפך כלום. ואני וגם אתה, אני חושב, חבר הכנסת רותם, ראינו ביחד בטלוויזיה שנשפך גם נשפך. מה נשפך – אני לא יודע, אני לא הייתי שם. אני לא הייתי, לא שפכתי ולא נשפך עלי.
דב חנין (חד"ש):
מה שפכו שם, חבר הכנסת עזרא?
דב חנין (חד"ש):
אז אני רוצה להגיד לך שאני ראיתי את הדברים – – –
דב חנין (חד"ש):
אני חולק עליך. התמונות שכולנו ראינו בהפגנות ובמחאה שהיתה נגד ההתנתקות היו תמונות מאוד קשות, חבר הכנסת עזרא. אני מתפלא איך הזיכרון הסלקטיבי עובד. חבר הכנסת רותם, כאשר מנסים לטפס אנשים עם סולם על הגג, זה תמונות שאני זוכר, ומישהו מנסה להפיל את הסולם הזה עם האנשים, איך אתה קורא לזה?
דב חנין (חד"ש):
חבר הכנסת רותם, אתה לא צריך להציע לי. אני הייתי בנעלין והייתי בבילעין, והתמונות שאני ראיתי שם הן תמונות של הפגנה שבבסיס היא הפגנה לא אלימה של ישראלים ופלסטינים יחד. ההפגנה הזאת נתקלת בתגובה שיטתית מאוד כוחנית של כוחות הביטחון. יורים גז ויורים כדורי גומי ויורים אפילו אש חיה על מפגינים כשאין שום סיבה לעשות זאת.
דב חנין (חד"ש):
חבר הכנסת רותם, אני אציע לך הצעה מעשית; כיוון שאתה אומר שיש בעיות ראייה, אני מציע לך הצעה מעשית, חבר הכנסת רותם, אני אשמח שתקבל אותה: בוא אתי להפגנה בבילעין, נלך יחד עם המפגינים, אני מבטיח לך – לא אני ולא אתה נזרוק שם שום דבר, ותוך זמן קצר אתה תראה איך כוחות הביטחון יורים עליך גז מדמיע – בלי שזרקת כלום.
דב חנין (חד"ש):
גם לך יש ביטחון שאתה תצא משם מאוד בטוח. תאמין לי, משתתפים שם עשרות ומאות ישראלים, בהפגנות האלה. לאף אחד מהם עוד לא קרה שום דבר, חוץ ממה שצבא-הגנה לישראל עושה לו. חוץ מהיריות של החיילים, והגז המדמיע של החיילים, אף אחד מהמפגינים שם – עוד לא קרה שנפגע מצדו של פלסטיני. לכן, חבר הכנסת רותם – –
דב חנין (חד"ש):
– – אני מקבל את הצעתך, תבוא לראות במו עיניך מה קורה בבילעין, תבוא לראות במו עיניך מה קורה בנעלין – –
דב חנין (חד"ש):
– – אני יכול אפילו להגיד לך את השעה והמקום. זה טקס שבועי.
לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני רוצה לסכם ולומר: הצעת החוק הזאת היא מאוד בעייתית – ברמה העקרונית, ברמה המשפטית, ברמה האנושית, ברמת ההשלכות על החברה הישראלית, היא מעמיקה את הסטנדרט הכפול, השונה, הנבדל, בין ימין לבין שמאל, היא מעמיקה את הסטנדרט הכפול, השונה, הנבדל, בין יהודים לבין ערבים. זו הצעת חוק ששום מדינה לא יכולה להרשות לעצמה שתהיה בספר החוקים.
לכן, עמיתי חברי הכנסת, אני מציע לכולכם לאמץ את ההסתייגות שלנו, שהיא הסתייגות מאוד עניינית, ובכל מקום שכתוב "התנגדות לתוכנית ההתנתקות", ייאמר "התנגדות למדיניות הממשלה". מי שמבצע עבירה מתוך התנגדות למדיניות הממשלה, יתייחסו אליו אחרת, באופן שוויוני – ימין, שמאל, יהודים, ערבים. אם נורמה אחת, אז נורמה אחת לכולם. תודה רבה.