עמיתי חברי הכנסת, אנחנו עוסקים בהצעת חוק מאוד בעייתית, וגם הפעם אביע הערכה ליושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת אזולאי, שכדרכו עשה מאמצים מאוד גדולים כדי להמעיט את גודל הגזירה הזאת ולייצר בסופו של דבר הסדר שהוא יותר מתקבל על הדעת מאשר ההסדר שהציעה הממשלה ושהגיע לשולחנה של הוועדה.
אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, להסביר לכם היכן הבעיה. החוק הזה שנמצא היום בפנינו עוסק באיסור כללי להסיע של שוהים בלתי חוקיים, כלומר איסור מוחלט שחל על כל מי שמסיע, כולל הסעה מזדמנת, פלסטיני שנמצא בישראל ללא אישור. האיסור הזה כשלעצמו, גם אחרי התיקונים שהוכנסו בו, הוא כמובן פגיעה מאוד קשה בזכויות יסוד חוקתיות של בני-אדם.
כאשר החוק הזה נחקק במקור, הוא נחקק בימים מאוד קשים. היו אז פיגועים, והוא הוצג כחוק ביטחוני שמטרתו להגן על חיים ולמנוע פגיעה בחיים. אני רוצה לומר לכם, עמיתי חברי הכנסת, שלמטרה הביטחונית הזאת אין כל צורך בחוק הזה, מכיוון שגם היום, בלי חוק זה של איסור הסעה של פלסטינים, אדם שמסיע או מסייע באופן אחר כלשהו לאדם שיש חשש או חשד שהוא הולך לבצע עברה – פיגוע למשל – מי שעושה מעשה כזה, גם בלי החוק הזה עובר עבירה, ולכן מלכתחילה לא היה צורך בחוק שיטיל איסור כללי על הסעה של פלסטינים בישראל.
אגב, פלסטינים נמצאים בישראל ברובם המכריע כדי להוציא לחם לפרנסתם או לפרנסת משפחתם. גם אם הם עושים את זה ללא אישור, אנחנו לא מדברים פה על איזו עבירה איומה ונוראה, וודאי לא רוצים ולא צריכים לרצות לשרשר את העברה הזאת לעבירות נוספות שהן עבירות סיוע.
אבל מעבר לדברים האלה, עמיתי חברי הכנסת, יש בחוק הזה בעיות נוספות. קודם כול, במדינה דמוקרטית זה תפקיד של רשויות אכיפת החוק לאכוף את הסדרי הכניסה למדינה ולהתמודד עם תופעות של שהייה שלא כדין. מדינה שמכבדת זכויות אדם לא יכולה לצפות מאזרחיה לפעול כמעין שוטרים, להתעניין במוצאם של אנשים שאתם הם באים בקשר – ודאי אם מדובר בקשר מזדמן – או להתייחס באופן שונה לאנשים על-פי ההשתייכות הלאומית שלהם.
אגב, אני חושב שבהחלט לגיטימי לדרוש מאדם שבא להעסיק אדם אחר לבדוק את הזכאות של האדם שרוצים להעסיק אותו לעבוד בארץ. לעומת זאת, זו דרישה פוגענית ובלתי סבירה בעליל לבקש מנהג שלמשל מעלה טרמפיסט לרכבו, לתהות לגבי שייכותו הלאומית של הנוסע וחוקיות שהייתו בישראל. הדרישה הזאת מעודדת תפיסות, התנהגויות וערכים שזרים למדינה דמוקרטית חופשית. היא מעודדת חוסר פתיחות, חשדנות הדדית, גזענות, "פרופילינג" על בסיס של חזות חיצונית ומוצא אתני.
עמיתי חברי הכנסת, מטרת המשפט הפלילי בין השאר היא לעצב את הנורמות והערכים שעל-פיהם אנחנו מצפים מאנשים לפעול. בהקשר הזה צריך לקחת בחשבון לא רק את ההתנהגות הקונקרטית שאנחנו אוסרים בחוק אלא גם את האופן שבו האיסור הזה עלול להשפיע על התנהגות רוחבית יותר של בני-האדם, ובמובן הזה לאיסור הזה על הסעת שב"חים יש מה שאנחנו קוראים בשפה המשפטית "אפקט מצנן גזעני", שברמה הרעיונית מאוד דומה לאפקט המצנן בתחום של חופש הביטוי. כמו שאנחנו צריכים להיזהר כדי להבטיח שאיסורים על ביטוי לא יביאו לצנזורה עצמית מופרזת, כך אנחנו צריכים להתחשב גם באופן שבו האיסור הזה עלול להביא אנשים, מתוך רצון כן להימנע מהסתבכות בפלילים, לפעול באופן מפלה וגזעני.
כיצד אנחנו רוצים, למשל, שנהג מונית שחושש לפרנסתו יפעל כאשר הוא שוקל אם להעלות נוסע ערבי לרכבו, או להעלות נוסע מזרחי לרכבו? האם אנחנו רוצים שהוא יעצום את עיניו לשאלת מוצאו ולאומו של הנוסע, שזו הדרישה הבסיסית בכל מדינה דמוקרטית – אגב, זו דרישה המעוגנת היום בחוק איסור אפליה במוצרים ובשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים, חוק שהכנסת חוקקה בשנת 2000? אנחנו רוצים שמי שנותן שירות ציבורי יעצום את עיניו לשאלת מוצאו, השתייכותו הלאומית של הנוסע, או להיפך – אנו רוצים לעודד אותו לערוך בדיקה שבעצם מהותה היא מפלה ופוגענית, או אפילו גרוע יותר – לחפש נוסע אחר במקום הנוסע שלגביו מתעוררת הדילמה הזאת? פשוט לדלג עליו, ולהעדיף נוסע שאין לו חזות מזרחית ולא מעורר חששות או חשדות כאלה.
עמיתי חברי הכנסת, ההצעה הזאת מראה איך כאשר בונים נורמה שבמהותה אינה נכונה וגזענית, הפגיעה שבה הולכת ומתפשטת הרבה מעבר לקהל היעד של המטרות. בפנינו הופיעו בוועדה נהגי המונית והציגו בפנינו את מצוקתם. נהגי המוניות לא הוכשרו להיות אנשי ביטחון. הם לא הוכשרו להיות חיילים ולא הוכשרו להיות שוטרים ואין להן יכולת לדרוש תעודות.
ובוודאי, אם אותו אדם שנמצא במונית הוא מפגע ופתאום הנהג דורש ממנו תעודה, הנהג יכול להסתכן בחייו. אין לו כלים להתמודד עם זה ולא צריך לדרוש ממנו להתמודד עם זה. במדינה דמוקרטית ומתקדמת לא נהג המונית הוא קו החזית של ההתמודדות עם מפגעים ועם טרוריסטים.
אני רוצה, עמיתי חברי הכנסת, לצטט בפניכם קטע מדברי יהודה בר-אור, שהוא נציג איגוד נהגי המוניות הארצי, בדיון שנערך אצלנו, בוועדת הפנים של הכנסת, ביום 11 במרס 2008, בסיבוב קודם של הדיון בהארכת החוק הזה. הוא אמר שם כלפי מי שהציע את הצעת החוק את הדברים הבאים: "אתם גיבורים על נהגי המוניות. נהג מונית צריך לבדוק תעודת זהות או לריב עם המחבל? נהג מונית הוא נהג שבא לעבודה ואל תעשו אותנו לשוטרים, כי אנחנו לא רוצים להיות שוטרים. מה אתם רוצים מאתנו?"
באותו דיון היו חילופי דברים מאוד מאוד מעניינים בין מר בר-אור, נציג איגוד נהגי המוניות הארצי, לבין אחד מנציגי המשטרה. מר בר-אור סיפר על נהג שלקח נוסע מפתח-תקווה לאור-יהודה ונתקל במחסום בדרך והרכב שלו הושבת. הוא מספר: "הנוסע נראה לו אדם רגיל. נכון שהוא היה ערבי, אבל הוא נראה לו אדם רגיל". כך אומר מר בר-אור, נציג נהגי המוניות. ואז, איך עונה לו נציג המשטרה? עונה לו כך, אני מצטט: "גם ממה שמשתמע מדברי נציג איגוד בעלי המוניות, הנהג ידע שמדובר בערבי. זאת אומרת, שתחילתו של גילוי היתה פה". אני מביא דברים בשם אומרם. "הנהג ידע שמדובר בערבי" – שימו לב, "תחילה של גילוי היתה פה". עמיתי חברי הכנסת, אני חושב שנוכח הדוגמה הזאת אין צורך עוד להרבות במלים על המחיר החברתי הנורא שאיסור גורף כזה ייצר בפועל.
עמיתי חברי הכנסת, בדיונים האינטנסיביים שקיימנו בוועדה, שמענו כמובן את נציגי גופי הביטחון למיניהם, ומתוך המידע שהביאו נציגי גופי הביטחון אני מבין שהסוגיה הביטחונית האמיתית, במידה שהיא קיימת, איננה סוגיה של הסעה מקרית או אקראית של אנשים במוניות או בטרמפים. הנושא האמיתי שהם העלו לגביו טענות הוא תעשייה של הסעות מאורגנות שבאופן שיטתי עוסקת בהברחה של פלסטינים שאין להם אישור לתוך ישראל. לכן, עמיתי חברי הכנסת, לא הבנתי למה החוק בנוי בצורה כל כך מרחיבה. הרי אותה מטרה שהגורמים הביטחוניים האלה רצו להשיג ניתן היה להשיג גם במצב שבו החוק יצומצם לאותם מצבים שכאן מוגדרים כנסיבות מחמירות, מצבים שבהם הוסעו ברכב שישה תושבים או יותר ששוהים בישראל שלא כדין, ונעשה שינוי ברכב, לרבות הוספת תוספת כדי להסתיר את התושבים הזרים ששוהים בישראל שלא כדין וכל זה נעשה במסגרת שירותי הסעות שמטרתם לאפשר כניסה לישראל של שוהים בלתי חוקיים.
אם מערכת הביטחון היתה מצמצת את הצעת החוק לסוגיות האלה, היה לנו ויכוח אתה, אבל לפחות היינו מבינים על מה הם מדברים. אבל מתוך אותם מקרים של אותן הסעות יצרו הרחבה ופגיעה נוראה. יצרו חוק שהוא בלתי אפשרי, הוא בלתי אנושי, והוא יוצר גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לא נותני טרמפים ולא נהגי מוניות יכולים וצריכים לבדוק שייכות לאומית של נוסעים. זה צד אחד של הבעיה. וצד שני של הבעיה – גם ערבים וגם אנשים בעלי חזות מזרחית, אם הם יוצאי עדות המזרח או אחרים, זכאים לנסוע בישראל בלי שהם ייחשבו מראש לחשודים ובלי שיתייחסו אליהם מראש כחשודים.
החוק הזה הוא חוק נורא. הוא חוק שאי-אפשר להבין אותו ואי-אפשר להבין איך אנחנו מאריכים אותו משנה לשנה במסגרת של הוראת שעה.
אדוני היושב-ראש, הוועדה אכן עשתה נכון שלא הסכימה לבקשת הממשלה להפוך את החוק הזה לחקיקה קבועה, אבל גם כהוראת שעה הגיע הזמן שנשים קץ להוראת השעה הזאת. הגיע הזמן שאנחנו נאמר: איננו רוצים שבישראל יהיו אנשים שמסומנים בגלל ההשתייכות הלאומית שלהם, ההשתייכות העדתית שלהם או החזות שלהם. איננו רוצים להפוך את הציבור בישראל לציבור של שוטרים ומלשינים. גורמי הביטחון צריכים לטפל בביטחון, אבל פרנויה אף פעם לא הועילה לאף אחד. תודה רבה.